"חתולים חסרי בית": האם סירוס הוא הפתרון למכת המדינה?

בינתיים השר אריאל כבר הספיק לחזור בו מהצעתו, אבל הוא בהחלט העלה למודעות את הבעיה ההולכת ותופחת. על פי ההערכות, בישראל ישנם כשני מיליון חתולי רחוב או "חתולים חסרי בית", כפי שגדי ויטנר מצער בעלי חיים מבקש לקרוא להם, "בדיוק כמו שאין ילד רחוב, אלא יש ילד חסר בית".

"מכת מדינה", רבים מכנים את התופעה. החתולים המשוטטים נמצאים בסכנה מתמדת: התייבשות, דריסה, רעב, התעללות או מחלות. רבים מהם מתים בעודם צעירים, עוד לפני שהם מגיעים לגיל שנה. "הם אומללים, סובלים, חיים חיי חרפה", אומר ויטנר.

מנגד, הגידול המואץ במספרם – החום הים תיכוני מוביל לשניים עד שלושה מחזורי ייחום בשנה ולהמלטת כארבעה גורים בכל פעם – יוצר מטרדים תברואתיים. בנוסף, חתולי הרחוב פוגעים באיזון האקולוגי העירוני בכך שהם מחסלים יונקים, זוחלים וציפורים; והם עלולים להעביר מחלות זואונוטיות: טפילים, חיידקים, "מחלת שריטת החתול" (מחלה זיהומית המועברת על ידי שריטה או נשיכה של חתול) ואפילו כלבת.
 

כבר ב־2011 התייחס מבקר המדינה דאז מיכה לינדנשטראוס לתופעת חתולי הרחוב וביקר בחריפות את התנהלות הרשויות והמועצות המקומיות בטיפול בהם. בדוח שפרסם כתב לינדנשטראוס כי "סוגיית הקצב ההולך וגדל של התרבות חתולי הרחוב והמטרדים הנגרמים על ידם אינה יכולה להיפתר על ידי הרשויות המקומיות לבדן. על השירותים הווטרינריים, בשיתוף המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים והרשויות המקומיות, לגבש תוכנית ארצית רב־שנתית להתמודדות עם הסכנות הנשקפות מחתולי הרחוב".
 

עוד ציין לינדנשטראוס כי "בעוד שתפקידן של הרשויות המקומיות בכל הקשור לטיפול בכלבים מוסדר בחוקים ובתקנות, חסרה הסדרה מקיפה דומה בנוגע לחובתן ולסמכותן של רשויות מקומיות בכל הקשור לטיפול בחתולים". בנוסף, מבקר המדינה הזהיר בדוח כי אם לא ייעשה שינוי ממש בממדי אוכלוסיית חתולי הרחוב בישראל ונקיטת פעולות סירוס ועיקור בהיקפים גדולים ורציפים מדי שנה, יימשכו התרבותם של חתולי הרחוב והמטרדים הבריאותיים שבאים עמה.

תופעת חתולי הרחוב לא הייתה תמיד בהיקפים הללו, והטיפול בה השתנה לאורך השנים. עד שנת 1998 היו וטרינרים, בשירות העיריות המקומיות, יוצאים לרחובות ומפזרים רעל להמתת חתולים משוטטים. "דילול", כך נקראה הפעולה. בפברואר של אותה שנה הגישה העמותה למען החתול בישראל עתירה לבית המשפט וביקשה למנוע את הרג החתולים ההמוני. בפסק הדין השופטת טובה שטרסברג־כהן אומנם אישרה לרשויות להמשיך בפיזור הרעל, אך הדגישה שיש למצוא פתרונות חלופיים. "עלינו לשוות לנגד עינינו את זכותם של בעלי החיים", כתבה. "זכות זו, גם אם אינה מעוגנת ישירות בחקיקה הישראלית, מהווה חלק מתרבותנו ומתחושה פנימית ערכית ותועלתית כאחד".
 

מאחר שהדילול המשיך להתבצע, ב־2004 הוגשה עתירה לבג"ץ בנושא. הפעם הצטרפו לעמותה למען החתול בישראל גם עמותת "תנו לחיות לחיות". השופטת דליה דורנר ביקרה את השיטה ואת ההיתר שניתן לווטרינרים העירוניים להמית חתולים בשל היותם מטרד, ולא מתוך סיכון ממשי לחיי אדם. "המתה של חתולי רחוב חייבת להיעשות במשורה, תוך תחימתה לגבולות ברורים ככל האפשר של זמן ומקום", כתבה דורנר בהחלטתה. "עליה להיות הצעד האחרון, הננקט רק משלא ניתן להגן ביעילות על שלום בני האדם באמצעים אחרים, שעלותם סבירה".
 

האמצעים האחרים, שעליהם דיברה דורנר, הם למעשה סירוס לחתולים זכרים ועיקור לנקבות. הרשויות המקומיות, וגם אזרחים פרטיים ועמותות, לוכדים את החתולים, מעקרים או מסרסים ולאחר התאוששות מחזירים אותם לשטח המחיה שלהם. השיטה משפרת את חיי החתולים: הם לא נלחמים, לא משוטטים, לא נדרסים, והחתולות לא נפגעות מהמלטות מרובות; היא גם משפרת את רווחת התושבים. אולם לטענת משרד החקלאות, בשנים האחרונות בוצעו רק 100 אלף עיקורים וסירוסים. לחלוטין לא מספיק כדי לענות על הצורך.
 

בעבודת הדוקטורט שלה משנת 2004, בחנה ד"ר הילית פרנקל מהחוג לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב את יעילות השיטה כאמצעי לוויסות אוכלוסיית חתולי הרחוב. ממחקרה עלה כי ברוב הקבוצות שבהן נעשו עיקורים וסירוסים עלה מספר החתולים. בין הסיבות: כושר הישרדות הגורים עלה, והחתולים המסורסים אינם תוקפניים ומאפשרים לחתולים לא מסורסים לחדור לטריטוריה שלהם.
 

"בהיעדר שיטה אחרת, הסירוס והעיקור הם השיטה הטובה ביותר", אומרת ד"ר פרנקל, "אבל יש לייעל את השיטה. כשמעקרים מספרים כל כך קטנים של חתולים, זה כמו לשפוך טיפה בים, וזה בוודאי לא תורם לוויסות הכללי של האוכלוסייה".
 

על פי המחקר של פרנקל, יש לדאוג לכך שבכל רגע נתון 75% מהחתולים המשוטטים יהיו מסורסים ומעוקרים, ויש לבצע את הפעולות מדי כמה חודשים ועל פני שטחים נרחבים. "הכסף שניתן לעיריות הוא מגוחך ולא מאפשר לדבר הזה להתרומם, ויש העובדה המצערת שלא נעשות שום פעולות חוץ מעיקור וסירוס", היא אומרת.
 

"שלא יהיו פחים פתוחים, שמאכילי החתולים לא ישאירו אוכל ברחוב ושהתושבים יהיו יותר מודעים".
 

"מחקרים טובים אורכים בין שנתיים לחמש שנים, וכרגע זה לא רלוונטי. יש כרגע מחקר שבודק אוכל שיש בו סירוס כימי. תחשבי כמה מהר היינו יכולים לסרס חתולים באמצעותו, אבל זה עדיין בשלבי מחקר ולא משהו שניתן להחיל אותו על האוכלוסייה המתרבה".

 

בנוסף לעיקור ולסירוס, בשנים האחרונות עלו וצצו מדי פעם פתרונות שונים ומשונים. לפני חמש שנים היה מי שביקש להרחיב את הצעת החוק של השר גלעד ארדן, המתירה לירות בכלבים משוטטים בשמורות, כך שתכלול גם חתולים שאינם חתולי בר. אחרים טענו כי יש לחייב את מאכילי החתולים לפעול על פי היתר או רישיון, שיחייב אותם לעקר ולסרס את החתולים שתחת אחריותם.לדבריה של הילמה שמושקוביץ, יו"ר אגודת צער בעלי חיים, בנוסף לעיקור ולסירוס יש לנקוט את ההמלצות הבאות: חקיקת חוקים שיחייבו ארגונים לעקר ולסרס חיות מחמד לפני העברתן לבית מאמץ, תוכניות מסודרות במוסדות החינוך להעלאת המודעות והמתת חסד לחתולים חולים.
 

בינתיים, העיריות השונות פועלות לפי הנחיות משרד החקלאות. עיריית ירושלים, למשל, מאפשרת האכלת חתולי רחוב בתנאי שפעולה זו אינה גורמת למטרד או למפגע בריאותי, וכ־2,000 ניתוחי עיקור וסירוס מתבצעים בעיר הבירה לבקשת תושבי העיר ועל פי תוכנית עבודה של השירות הווטרינרי.

"עיריית תל אביב־יפו מובילה את הטיפול בבעלי חיים ומשקיעה בו רבות, כולל סירוס ועיקור חתולים חסרי בית על חשבונה, חילוץ והצלת בעלי חיים וטיפול רפואי, שיפוץ המקלט העירוני למען בעלי חיים ועוד", אומרת מסרו מעיריית תל אביב. "העירייה פועלת לצמצום קצב התרבות החתולים חסרי הבית באמצעות עיקור, סירוס והחזרה לשטח. חתולים חסרי בית פצועים וחולים נאספים, מטופלים ומוחזרים לאחר ההחלמה לכתובת שממנה נאספו. כ־2,000 ניתוחי עיקור/סירוס מבוצעים מדי שנה על ידי שישה וטרינרים עירוניים".
 

 "בכל מקרה שבו מתקבלת פנייה בנושא  חתולי רחוב נשלח למקום פקח רופא לבדוק את מהות התלונה", אומר ד"ר יאיר וייס, סגן מנהל השירות הווטרינרי  בעיריית חיפה. "אנו פועלים בהתאם למצב בשטח ובכפוף לחוקים של המדינה ומשרד החקלאות. עיריית חיפה מממנת ודואגת לעיקור חתולי רחוב בעיר. מדיניות העיקור והסירוס הינה על פי שכונות, כשהכוונה היא יצירת מוקד מעוקר שמתפשט על פני כל העיר. מדי שנה מעוקרים או מסורסים כ־1,000 חתולים".
 

שיטת העיקור והסירוס נחשבת כיום לפתרון השכיח ביותר, אך לא כולם מסכימים שהיא המתאימה ביותר לטיפול בתופעה. השר אריאל, כאמור, טען כי קיימת בעיה הלכתית בשיטה זו. "ההלכה מאוד מתקדמת בנושא שמירה על זכויות בעלי החיים", טוען מצדו ד"ר רפי קישון, מהמרפאה הווטרינרית הרב־תחומית ברמת אביב שבתל אביב. "בזמנים הקדומים, בלי אלחוש והרדמה, הסירוס היה אכזרי והוביל לזיהומים ומחלות. זו הסיבה שההלכה אסרה על כך. אולם כיום הפתרון ההלכתי פשוט מאוד: כשהחיה בהרדמה מלאה אין חשש לצער בעלי חיים". 
 

בין המקטרגים היו גם פרופ' יורם יום טוב ופרופ' אלי גפן מאוניברסיטת תל אביב, שלפני חמש שנים פרסמו מאמר שבו הטילו ספק בפעילות העיקור והסירוס. "כל עוד אוכלוסיות החתולים הולכות וגדלות, אין מנוס מלהתקין תקנות שיאפשרו ללכוד ולהרדים חתולים בכל שטח שאינו עירוני מובהק, ובאזורים עירוניים שצפיפות החתולים בהם תעלה מעל רמה מסוימת", כתבו השניים. "במצרים הקדומה החתול היה חיה קדושה. בישראל אין לכך הצדקה".
 

"במצרים החתול היה חיה קדושה כי הוא שמר על התבואה, ומי שהרג חתולים דינו היה מוות", אומר מצדו ד"ר קישון. "החתולים הם חוליית הגנה אקולוגית חשובה. לפני כמה עשורים בדרום קוריאה החליטה הממשלה להמית את כל חתולי הרחוב בטענה שהם מהווים מטרד לציבור. אחרי שביצעו את ההחלטה, הבינו שעשו טעות: אלפי עכברושים, עכברים וחולדות הציפו את העיר וחיבלו ברכוש ובמזון. בסופו של דבר, הדרום־קוריאנים ייבאו חתולים כדי שימגרו את התופעה".
 

"החתולים לא נחשבים למפיצי מחלות מסוכנות, וההידבקויות הן נדירות וחסרות משמעות".
 

במרפאה של ד"ר קישון מסרסים חתולי חתולי רחוב שמביאים שכנים מודאגים ועמותות בחצי מחיר. "אנחנו קוטמים להם את קצה האוזן כדי שידעו שעברו עיקור", אומר ד"ר קישון. אתי אלטמן, מייסדת ודוברת "תנו לחיות לחיות", מספרת שבעמותה מבוצעים 10,000 עיקורים וסירוסים מדי שנה בתשלום סמלי. "אבל כדי שהשיטה תצליח צריך לעבור רחוב־רחוב, בית־בית", היא קובלת. "אחרת יגיעו חתולים חדשים ושוב נגיע לאותו מצב".
 

"מדינת ישראל לא מקצה מספיק כסף לנושא הזה. ואורי אריאל, אחרי שהתחיל כל כך יפה את הקדנציה שלו, יצאה לו הברקה כל כך מוזרה. ועוד עכשיו הוא רוצה לעשות מחקר. בבקשה, שיעשה, אבל לא על חשבון 4.5 מיליון השקלים. גם ככה הסכום הזה מגוחך. את יודעת כמה מחקרים עשו? אין פתרון אחר. זה הפתרון: לעצור את הילודה".