"אנחנו הורגים את עצמנו בכבישים, צריך לצעוק צעקה"

אתמול ביקש משל ממפקדיו בקורס חוקרים, במכללה הלאומית לשוטרים, לצאת לבקר בשבעה של חיים רדמי ז”ל, שנהרג ביום ראשון האחרון. בבית משפחת רדמי בראש העין עדיין התקשו לעכל את לכתו של ראש השבט. “הוא היה אבא שלא החסיר מאיתנו כלום”, סיפרה יונית רדמי־סינואני, אחת משש בנותיו של המנוח. “חינוך לאהבת הארץ, אהבת הזולת, כולו היה חסד. אמרתי בהספד ‘יש חסד של לתרום ויש חסד של אמת שהוא עקבי’. אבי היה עקבי”.

בתו רוני הוסיפה: “ההתמודדות הזו בשבעה עם מאהל האבלים, כל הלוגיסטיקה. שואלים אותנו מי האחראי? אבא שלי אחראי. הוא היה תמיד מפעיל את האנשים”.
 

רדמי היה במשך שנים איש צבא קבע והשתחרר בדרגת רב־נגד. הוא עסק בבניית בסיסים בדרום וכשעזב היה לו ברור שאת המדים הירוקים הוא חייב להחליף במדים אחרים. התנדבות במשטרה הייתה מבחינתו הכתובת המתאימה.
 

בהתחלה התנדב במשטרת ראש העין, ואחר כך במשטרת התנועה הארצית. “הוא היה כמו השוטר אזולאי”, מחייכת בתו יונית. “היו אנשים שאמרו לו ‘תרחם עלי, יש לי אישה, ילדים בבית’, אז הוא היה קשוח, אבל היה אומר ‘הפעם אני מסתפק באזהרה’. רק שהיא הייתה עוצמתית יותר כי הבן אדם היה מבין שנתנו לו צ’אנס נוסף. היו גם כאלה שאמרו לו בציניות ‘שיהיה לך לתרופות’. דאגנו שלא יקללו אותו יותר מדי. ראינו לפעמים שהיה חוזר הביתה גמור”.

 

ההרוג ה־300

עידו, בנו של פאול משל ז”ל, התקבל אתמול בחום ובהתרגשות על ידי בני משפחת רדמי. יונית אמרה שמבחינתה יש להם אח חדש, והוא הודיע שגם אמו ואחיותיו יגיעו לביקור אבלים, וכולם מרגישים את עוצמת הטרגדיה.
 

“אבי תמיד רצה להתנדב במשטרה”, סיפר עידו כשישבנו בבית משפחת רדמי. “ערכים היו אצלו במקום הראשון. כבוד, הדדיות. רק שהגיוס לא התאפשר, כי כשרצה חלה בסרטן. רק כשהחלים מצא זמן להתנדב, ואחרי שנתיים נהרג”.
 

חקירת מותו של משל ז”ל עדיין בעיצומה, אבל הבן מכיר את רוב הפרטים. “היה רכב תקוע בשוליים השמאליים של כביש 4, ליד גן רווה”, סיפר. “רכב שסיכן את הנוסעים. אבי ומתנדב נוסף קיבלו את הקריאה. אבי יצא החוצה והתחיל לנתב את התנועה משלושה נתיבים לשניים. הוא הציב תמרורים, וכנראה שבתמרור האחרון הגיעה נהגת. הסיבה עדיין לא ברורה, אבל היא פרצה את המחסומים ופגעה בו בחוזקה”.
 

יונית, שישבה לידו, שמעה רק אתמול ממתנדב שהיה לצד אביה במהלך התאונה מה קרה ליד מכון וינגייט. “היה רכב תקוע, אבל לא כמו אבא של עידו, אבי נשאר ברכב כדי לעדכן את המוקד ואת שאר הניידות", היא מספרת. "המתנדב השני יצא להציב את משולש האזהרה. המתנדב קלט שמגיע רכב בדהרה והספיק לקפוץ מעל מעקה הביטחון, אבל אבי נשאר והרכב נכנס בניידת בעוצמה”.
 

במשטרה חושדים שהנהג הפוגע היה תחת השפעת סמים בזמן המקרה, מה שאולי מוסיף לעוצמת התסכול. “אנחנו בוכים על כל אחד שנרצח בידי אויבינו, אבל אבי היה ההרוג ה־300 השנה מתאונות דרכים”, מדגישה יונית. “יש עלייה חדה במספרים. בקטל בדרכים אנחנו הורגים את עצמנו, ואני רוצה שהמדינה תזדעזע. אמרתי לעידו שאני מרגישה שאנחנו שליחים בעניין. אנחנו רוצים לצעוק את הצעקה. בדיוק כמו שחפרו לנו במשך שנים לא לבזבז מים, אז עכשיו שיחפרו בנושא הזה גם בבתי הספר וגם בעונשים. העונשים כעת הם ממש לא סבירים”.
 

עידו בן ה־22 עשה את צעדיו הראשונים במשטרה כשאביו נהרג, והוא עדיין מאמין בגוף שהוא משרת. “בזרוע המבצעית של משטרת התנועה בראשותו של נצ”מ אילן מור ביחד עם ניצב ירון בארי, ראש אגף התנועה, עושים לילות כימים במלחמת חורמה בתאונות דרכים, אבל זה מתחיל לפני כן בחינוך, בהשרשה של מה מותר לעשות ומה לא", הוא מספר. "נהג שנכנס לאוטו זה כמו לקחת אקדח, לדרוך והשאלה היא רק אם תלחץ על ההדק”.
 

“במעגל הקרוב אלי, מחברים וחברים של חברים, קיבלתי לא מעט תגובות שאחרי המקרה הם הפסיקו לסמס, לדבר בפלאפון. גם אם זה קורה ליומיים יכול להיות שהצלנו פה חיים. כן, יש איזה שינוי בתפיסה שזה יכול להגיע לכל אחד. כשקרתה הטרגדיה זה היה קשה מאוד. היה פתאומי, מיותר. זה גרר כעסים, עצבים, תהיות, אבל אני לוקח את המקרה ומתחזק ממנו. הייתי אז בקורס הראשון שלי במשטרה וזה רק חיזק את תחושת השליחות”.
 

יונית ועידו מצאו קווים משותפים נוספים בחייהם האישיים. הוא בלש שמתעסק עם נוער, היא עובדת סוציאלית שמשגיחה על נערות בסיכון. יונית משוכנעת שמהמקום שבו היא נמצאת היא חייבת לפעול.
 

“אני מרגישה צורך לעשות”, היא הייתה החלטית. “אני מתעסקת עם נערות בסיכון שמעשנות נייס גאי ושותות אלכוהול וברור לי שזה יהיה המסר העיקרי שאעבוד עליו. אספר להן מה ההשלכות של הדברים, איזה סיכונים הן לוקחות. הקריאה שלנו היא לשינוי בתודעה, בפעילות החוקתית, בהרגלי הנהיגה. לא מזמן שכרנו רכב לטיול באירופה ואף אחד שם לא צפר. אנחנו עם חסר סבלנות, המרוץ לחיים מלחיץ. חייבים לעשות שינוי”.
 

חיים רדמי נקבר בתאריך העברי של יום ההולדת ה־65 שלו. יונית מספרת שפעם אמר לה שהוא עוד ימות במילוי תפקידו, והיא ביקשה שיפסיק לדבר שטויות. בעוד חודשיים אמור נכדו הבכור לערוך את טקס בר המצווה שלו. רדמי כבר קנה לו מתנות, ועכשיו המוות המיותר ירחף כצל גדול מעל השמחה. 

“בן אדם קם בבוקר, מסדר את המדים, מסדר את הדרגות, מצחצח נעליים, יוצא להציל חיים וחוזר בארון”, אמרה יונית. “בן אדם הולך לעבודה ולא יודע אם הוא ישוב. זה מעגל של משפחה, חברים, קהילה. משפחת שכול גדולה. כל כך חבל. מדובר במלח הארץ. אנשים שמתנדבים ומסכנים את חייהם ולעתים לא שבים הביתה. כתבתי בהספד: ‘תזעקי ארץ, תזעקי, כי הטוב שבבנייך נקבר כעת באדמה’”.
 

“אני יכולה לענות לך בתור בן אדם דתי ומאמין”, אמרה יונית. “בורא עולם ביקש מאיתנו ‘ובחרת בחיים’. זה המקום של השתדלות. אם תעבור במעבר חציה, יש סכנה שרכב חולף יבוא ויפגע בך, אבל מבחינתך עשית את הצעד. יש השתדלות מינימלית, כמו שחייל שהולך לקרב ישים עליו אפוד וקסדה. שמור על עצמך. יותר מודעות. תיתן לחבר לנהוג, קח מונית הביתה. נהג תחת השפעה הוא רוצח פוטנציאלי”.