אמו של דני גונן ז"ל: "שרדתי את רצח הבן שלי, שום שופטת לא תשבור אותי"

“בעיקר לא הבנתי מדוע היא משתיקה אותי. מה כבר אמרתי? נציגי המשפחות טענו בדיון שהמדינה מתעלמת מהם, ואני אמרתי מנגד כי הנרצחים הם אלה שהפכו לשקופים. משפחות המחבלים מדברות על הרס הבתים ולי נהרסה המשפחה לפני ארבעה חודשים. הם מתלוננים על בטון שיתרסק, ואני מתייחסת לחיים שנקטלו באכזריות ביריות אקדח. אם להם מותר לומר את מה שעל לבם, מדוע לי אסור? הרי הדיון הזה התקיים בגלל הורים שאיבדו את יקיריהם החפים מפשע. במקום למנוע את הרצח הבא, התרכזו מסביבי בנזק הכספי שייגרם למשפחות המחבלים. אותי זה הרגיז כי הרגשתי שעושים וידוא הריגה לקורבנות, ולכן הבעתי את האמת שלי. לצערי, גיליתי שהיא אינה מתקבלת באהדה בבית המשפט". 
 

“אם שרדתי את הרצח של הבן שלי, אז שום שופטת לא תצליח לשבור אותי. אני חושבת שהאנשים מסביב היו בהלם יותר ממני. שתקתי לרגע, דיברתי קצת על דני ואופיו, ואחר כך שוב הבעתי את התרעומת שלי. לדיון בבג"ץ לא הגעתי כאמא של דני אלא כהורה של יהודי שנרצח. בסיום הבנתי שלא אשאר יותר דבורה גונן הפרטית אלא אנסה לשמש כאם לקורבנות הטרור. חשוב לי שהמילים שאמרתי מדם לבי יובילו שינוי מחשבתי שיגרום לראשי המדינה להתרכז בנפגעים. אני מרגישה שההזדהות עם משפחות המחבלים הפכה לאחרונה לסוג של טרנד".
 

“באחד מערוצי הטלוויזיה שידרו לפני כחודש ראיון עם אמו של המחבל שרצח את דני, המספרת עד כמה היא גאה בבנה הגיבור שהביא כבוד למשפחה. לא נשמעה מפיה חרטה, לא סליחה ולא צער על אובדן חיים. אף אחד לא חשב לעדכן אותנו, לשאול לדעתנו, וככה בהפתעה שמעתי איך מהללים את הרצח של הבן שלי. ואז אותה אמא, ביחד עם משפחות המחבלים שרצחו את מלאכי רוזנפלד ובני הזוג הנקין, עותרות לבג"ץ ומספרות עד כמה הן מסכנות ומדוע הן לא אשמות. הם עובדים על בית המשפט ועל כולנו, אז איך אפשר שלא להתפוצץ? מאז אני תוהה היכן עובר הגבול האדום שלנו כעם, והאם שכחנו את הערך העליון והחשוב ביותר, חיי האדם".
 

שישי, 19 ביוני, אמור היה להיות יום שגרתי בבית משפחת גונן בלוד. דבורה יצאה בבוקר לעבודתה במעון לילדים שבבעלותה, ואילו דני (25), סטודנט להנדסת חשמל באוניברסיטת בר אילן, נשאר ללמוד בבית. בשעות הצהריים, לאחר שסייע לאמו בקניות, אסף את חברו נתנאל. השניים רכשו חולצות חדשות בקניון בפתח תקווה ותכננו להצטרף למסע אופניים בגוש עציון, שהתקיים לזכרם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו.
 

כאשר התברר שהגישה לאזור עמוסה בפקקי תנועה, פנו דני ונתנאל לכיוון התנחלות דולב, הממוקמת מצפון–מזרח ליישוב מודיעין, במטרה להפיג את החום הכבד בטבילה בעין בובין, המעיין הסמוך. בתחילה הם חנו בדולב וניסו להגיע למקום ברגל. כשהבינו שתעו בדרך, חזרו על עקבותיהם והתקדמו אל המעיין במכוניתו של דני.
 

"אחד המאבטחים ביישוב אמר להם שאין בעיה לטבול במקום כי יש שם ישראלים שנושאים נשק", מגוללת דבורה את מה שקרה ברגעיו האחרונים של בנה. "דני עבר את צומת הפרסה ואת כפר דיר איבזיע וכאשר התקרבו אל המעיין, התברר להם שרק פלסטינים טובלים שם. הוא ונתנאל החליטו לוותר כדי לא לעורר חיכוך מיותר".
 

אלא ששני החברים לא ידעו כי על הגבעה ממול עומד מוחמד אבו שאהין, פעיל ארגון התנזים שהיה מעורב במספר פיגועי ירי נגד יהודים, ותר בעזרת משקפת אחר קורבנות נוספים. כשהבחין ברכב הישראלי חוזר על עקבותיו, דרך אבו שאהין את אקדחו, הטמין אותו בחגורתו והתקדם לעבר הכביש. דני ונתנאל הבחינו בו כשנופף לעברם בידו ועצרו את המכונית. אבו שאהין התעניין לכאורה אם יש מים במעיין, ודני השיב לו בחיוב לפני שהמשיך בנסיעתו.
 

לרגע נראה היה כי המחבל פונה לאחור, אולם לפתע קרא לעבר המכונית: "איסמע" ("שמע" בערבית), ושוב נופף בידו. דני עצר את רכבו פעם נוספת, אולם במקום לשאול שאלה שלף המחבל את אקדחו וירה בשני החברים מטווח אפס. אבו שאהין המשיך לסחוט את ההדק עד שהמחסנית התרוקנה ונמלט מהמקום.

זירת הרצח. צילום: פלאש 90
 

אחד הקליעים פגע בפניו של דני והשאר ננעצו בחזהו. נתנאל, שהתכופף, נפצע בידו. הוא שמע את חברו לוחש "אני מת, אני מת" ומיד לאחר מכן איבד דני את הכרתו. נתנאל ניסה להנשימו והזעיק עזרה. בדקות שבהן נשם את נשימותיו האחרונות, המתין לדני אחיו הצעיר הראל. הנער חיכה לשווא בפתח הבריכה העירונית, ולבסוף התקשר לדבורה.
 

"תיארתי לעצמי שדני עדיין בתוך המעיין ולכן הוא לא עונה לטלפון", זולגות הדמעות מעיניה. "מיד לאחר ששלחתי מונית לאסוף את הראל, התקשרה בתי הבכורה, רותי. היא אמרה שיש לה בשורה קשה ושאמתין בבית. התברר שנתנאל התקשר גם לבעלה והודיע לו שדני פצוע קשה. הייתי בטוחה שרותי רוצה לדבר על אחד מילדיה וחיכיתי לה בלובי של הבניין. ברגע שהיא אמרה שירו על דני ונתנאל, הרגשתי שהלב שלי מפסיק לפעום. לא הצלחתי לעמוד על הרגליים. בכוחות אחרונים נסענו לבית חולים תל השומר, ובדרך נתנאל התקשר. אחרי שניתקתי את השיחה נפל לי האסימון. הבנתי שדני הוא הפצוע הקשה מביניהם. בבית החולים פגשתי את גיסי, אהרון, והוא זה שבישר לי שדני נפטר. צעקתי ובכיתי, אבל התעקשתי לראות אותו לפני הקבורה".
 

"אבא שלי נפטר לפני כשנתיים וחצי ולא הספקתי להיפרד ממנו. החלטתי שזה לא יקרה שוב. כשנכנסתי לחדר ההלם דני היה מכוסה בסדין עד לצוואר ונראה ישן. היה לו רק פצע ירי קטן ליד הפה. ליטפתי את הפנים היפות שלו ואת זיפי הזקן, ואמרתי לו 'אמא אוהבת אותך מאוד'. קשה היה לי לעכל שרק לפני כמה שעות הוא סחב עבורי את השקיות של הסופר, וסירבתי לעזוב אותו. גררו אותי בכוח החוצה. באותו רגע הרגשתי שאני נוטשת את הבן שלי מאחור".
 

את חמשת ילדיה גידלה דבורה גונן כאם חד–הורית. היא התחתנה עם מיכאל ג'נשווילי כשהייתה בת 19, אולם השניים נפרדו לפני כ–11 שנים. האב, שנפטר לפני כשלוש שנים, התנתק לחלוטין מילדיו, ודני בן ה–15 שימש כדמות אב לאחיו.
 

על אף שלמד בתנאי פנימייה בישיבת "נחלים" בפתח תקווה, הוא ביקש להגיע לביתו בכל סוף שבוע משום שהיה היחיד שיכול היה לערוך את הקידוש עבור בני משפחתו. עם סיום לימודיו, פנה דני לישיבת הסדר במעלה אדומים וכעבור שנה התגייס לצה"ל. כשהשתחרר נרשם לאוניברסיטה, אולם נדרש לעבור מכינה קצרה כדי להרחיב את יחידות הבגרות שלו במתמטיקה מארבע לחמש. כחודש לאחר שהחל את המכינה גויס בצו 8 למבצע צוק איתן והוצב בשטחי הכינוס. כשחזר, השלים את החומר וקיבל את הציון 100 בבחינה הסופית. 
 

"רק במקרה נודע לי שהוא סיים את המכינה בהצטיינות, כי דני לא אהב להתרברב", אומרת דבורה בגאווה. "הוא היה ילד מוכשר שלמד לקרוא בגיל 3. כשבגר דרבן את אחיו הצעירים, שי, חני והראל, להשקיע בלימודים. בגלל שתמיד עבדתי בכמה מקומות, דני תפקד כמו הורה. הוא לקח את המשפחה פעמיים בשנה לצימר או לטיול אוהלים, תמיד מצויד בפק"ל קפה, שנעלם משום מה מהרכב אחרי הפיגוע. כשחזר הביתה אחרי צוק איתן, הייתי בטוחה שהתקופה הקשה מאחורינו ושום דבר רע לא יכול לקרות. התקווה שלי החזיקה מעמד קצת פחות משנה. הפיגוע קטע את החלום שלו להקים חברת סטארט־אפ וריסק את המשפחה".
 

את 24 השעות האחרונות בחייו העביר דני עם בני משפחתו, לאחר שאחד השיעורים באוניברסיטה בוטל. את צהרי יום חמישי עשה בבית עם הראל בן ה–11, סייע לו בהכנת השיעורים ובערב הזמין לשניהם פיצה.
 

"לא היו לי תחושות מוקדמות, אבל הדברים קרו בדרך שונה מהרגיל", נשנק קולה של דבורה. "אני נוהגת למשל לבשל רק בימי שישי עבור השבת, אבל הפעם החלטתי להכין הכל כבר ביום חמישי, כאילו יד מלמעלה ידעה שלמחרת ינחת עלי אסון. גם הראל התנהג מוזר. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא דרש מדני לישון יחד באותו לילה, כפי שהם נוהגים רק בערבי שישי. הראל כל כך נדנד עד שדני נשבר והסכים. שמעתי אותם צוחקים על הבית הגדול שדני יבנה אחרי שיתחתן, על החדר שיקצה במיוחד להראל ועל כל מיני חלומות שהם רקמו יחד. מבחינת הראל מדובר באובדן כבד. דני היה האבא היחיד שהכיר והוא סובל מחרדת נטישה. בכל פעם שרותי או חני באות לבקר, הוא לא נותן להן לחזור הביתה מחשש שיקרה להן משהו בדרך".
 

“מי שמכיר אותו יודע שמעולם הוא לא הפנה את הגב לבקשת עזרה. אנחנו מתגוררים בלוד, שהיא עיר מעורבת, ורגילים לחיות עם הערבים בשלום. דני לא עצר מתמימות, הוא באמת היה טוב לב". 

את כועסת על כך שלא המשיך לנסוע?

“בחיים לא אכעס על דני, אבל בהתחלה תהיתי לא אחת למה זה קרה דווקא לנו. השנים האחרונות היו מאוד קשות. בעלי לשעבר נפטר, הנכדה בת השנתיים נדרסה, אחר כך אבי נפטר ועכשיו דני. אני רוצה להאמין שלמוות שלו יש ייעוד. בהרצאה של הרבנית ימימה מזרחי שמעתי על שלושה שלבים שעובר אדם לאחר אסון. יש את הכעס ואחר כך הענשה - האמנתי שנענשתי על משהו שעשיתי. השלב השלישי הוא האמונה שמאחורי האסון יש סיבה שאנחנו כבני אנוש לא מסוגלים להבין או לראות".
 

“העובדה שנתנאל נשאר בחיים זה גם הנס שלי, לא רק שלו. לולא הוא, לא הייתי יודעת שדני לא סבל, כי הוא איבד מיד את ההכרה. בזכותו ברור גם שמדובר בפיגוע לאומני ולא באירוע שנתון לפרשנות. אם חלילה שניהם לא היו בחיים, היו הפלסטינים יכולים לטעון שדני ונתנאל התגרו בהם, תקפו אותם, או כל דבר דמיוני אחר".
 

הווייתו של דני גונן ניבטת מכל פינה בדירה שבה התגורר עם אמו, שי והראל. על הקיר תלויה תמונה גדולה של פניו ומתחתיה אלבום שהכינו חבריו. גם על שולחן האוכל מונחות מסגרות עץ עם דמותו המחייכת ותכולת העיניים. רק את החדר שבו למד וישן חותמת דלת לבנה. מאז שנרצח מסרבת דבורה להביט שוב במיטה המסודרת, במחשב הכבוי או בספרייה עתירת הספרים.
 

“שבועיים לאחר הרצח נסענו לשם וראיתי שלצד הכביש יש עדיין שברי זכוכית. התכופפתי ושמתי את היד על האספלט, כאילו כדי להרגיש אותו. מאז הגעתי עוד פעמיים, כיוון שהמעיין נקרא כעת על שמו ויש לידו שלט וגלעד".
 

“הגיע הזמן להפסיק להאשים את דני במוות שלו. במהלך השבעה הגיעו לכאן חברי כנסת, שרים ונציגים של הצבא, וכל פעם עלתה השאלה הזו בחוסר רגישות כלפי אם שכולה. כאילו שדני חצה את הגבול לעזה ונופף בהפגנתיות בדגל ישראל. הוא רק רצה לטבול באחד המעיינות היפים בארץ. האזור הוא חלק מהמדינה שלנו ונמצאים בו יישובים יהודיים נוספים. אפילו הנשיא ריבלין, שאני מאוד מכבדת ומעריכה, שאל אותי מדוע דני לא הסתובב עם אקדח. אני יודעת שהוא לא התכוון להעליב או להרע, אבל מדוע שדני יצטייד בנשק ביישוב הנמצא במרחק של חצי שעת נסיעה מהבית שלו? אולי צריך לשאת אקדח גם בלוד? אנחנו לא משפחה קיצונית ודני הורגל לחיות בדו–קיום. אני נגד תג מחיר, ואמרתי את זה גם לסבא של מוחמד דוואבשה, הילד מכפר דומא".
 

על מעצרו של אבו שאהין שמעה דבורה כעשרה ימים לאחר שדני נרצח. המחבל התקשר למוקד 100 של המשטרה והתרברב על הצלחת הרצח. למחרת הוא נעצר על ידי שב"כ וחשף את שמות שאר חברי חוליית הטרור שבה פעל. ביום שבו הוקרא בפניו כתב האישום, בבית הדין הצבאי עופר, נכחה באולם גם דבורה. היא זקפה את גווה, הביטה לרוצח בעיניים וחייכה. “רציתי להראות לו שהוא לא הצליח לקחת לנו את הנשמה", היא אומרת. "הסתכלתי על הידיים שלו, אלו שרצחו את הבן שלי, ולא צעקתי, לא התנפלתי ולא קיללתי. שמרתי על חזות חזקה".

רוצחי דני גנון. צילום: מרק ישראל סלם
 

“זה היה קרקס. המחבל וחברי החוליה צחקו וסימנו עם הידיים שקיבלו כסף על הרצח. היה ברור שהמשפחות שלהם תומכות בהם. אחר כך אותן משפחות עתרו לבג"ץ, אז מתפלאים שאני כועסת?".
 

הדיון שעורר את חמתה של דבורה התקיים ב–29 באוקטובר מול נשיאת העליון נאור, והשופטים חנן מלצר ונעם סולברג. בין שש המשפחות שהגישו את העתירה היו גם המחבלים שרצחו את נעמה ואיתם הנקין לפני כחודש וכן החוליה שרצחה את מלאכי רוזנפלד ב–20 ביולי ליד היישוב שבות רחל. הדיון היה סוער אף על פי שמשפחות המחבלים לא נכחו במקום.
 

“הרגשתי שם כאילו עושים לדני וידוא הריגה", אומרת דבורה. “מארגון אלמגור, המטפל במשפחות נפגעות טרור, נאמר לי מראש שאולי אתבקש לדבר, אבל לא תכננתי נאום כלשהו. שמעתי איך מדברים על איזו קומה או קיר להרוס, ונחרדתי. התביישתי והתאפקתי לא לבכות. לפחות שלוש פעמים רציתי לצאת וללכת הביתה, אבל לא עשיתי את זה בגלל דני. בשום שלב לא התפרצתי ולא התחצפתי, אבל כאשר משפחות המחבלים טענו שמתייחסים אליהן כאל שקופים, קשה היה שלא לרתוח. אחת מעורכות הדין שלהן ניסתה אפילו להאשים את דני על כך שהגיע למעיין. לאור זאת הרשיתי לעצמי לומר את מה שעל לבי. הרי איבדתי ילד, לא קיר".
 

“אולי הביקורת שלי על ההתנהלות בבית המשפט, אף על פי שהיא לא הייתה מכוונת אליה אישית. שלא ידברו איתי על בלוקים. רצחו לי ילד ומצפים שאשאר כנועה ואשתוק? מחבל צריך לדעת שכאשר הוא יוצא לפיגוע, יש לו הרבה יותר מה להפסיד מאשר להרוויח, אחרת נמשיך לנחם אמהות ואבות. ומה עם ההתמודדות האישית שלי? כל יום אני רוצה להרים טלפון ולדבר עם דני על מה שקורה, אבל אין מי שיענה".

נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור. צילום: פלאש 90
 

“ממש לא. הייתי חוזרת עליהם שוב".
 

“אצא למאבק נוסף. מה יש לי להפסיד? את הדבר היקר ביותר כבר הפסדתי". 

“כל הזמן. לפני שבוע, כשנרדמתי על הספה, הוא ביקש ממני בחלום שאלך למיטה וזה מה שעשיתי. בחלום אחר הוא אמר שהגיע הזמן לסגור את הקו הסלולרי שלו. אני עדיין משלמת על חבילת השיחות ונעים לי לראות את המספר שלו מופיע בוואטסאפ המשפחתי. למרות שדני ביקש, לא אעשה דבר. איך אמא יכולה למחוק את מספר הטלפון של בנה?".