חג חנוכה נושף בעורף, והנה מצטרפת יוזמה חדשה אל שלל היוזמות שתכליתן, לפחות על פי ההצהרה, להביא לקירוב לבבות. בסרטון של עמותת “קרוב ללב”, המציגה את עצמה כגוף “הפועל לאורך השנה ליצירת מפגשים בין שכנים דתיים וחילונים סביב חגי ישראל”, פותח יריב אופנהיימר, מזכ”ל “שלום עכשיו” וחילוני גמור, את דלת קן משפחתו החמים בפני שכנים דתיים וילדיהם. מן הסתם, ככל החילונים בעת אירוח, מציעה בסרטון זוגתו של אופנהיימר לאורחים שרימפס, והמסכנים האלה, שרק רצו להזמין את שכניהם להדלקת נרות משותפת בלובי, מוצאים את עצמם מקץ זמן קצר קשורים לכיסא, בעוד שילדיהם מושלכים לזרועות הילדים החילונים המקעקעים את זרועם ומרביצים איתם שוטים של אלכוהול. “תפסיקו כבר לפחד מהשכנים החילונים. הם דווקא ישמחו להכיר אתכם”, קורא הסרטון ומסיים בהצעה לקבל ערכת הדלקת נרות לקראת חג החנוכה הקרב ובא.
לכאורה מקסים. הנה בשלה ההבנה שההתרחקות בין קבוצות, תת־קבוצות, פלגים וחצרות ביהדות אינה מחוללת טוב, אלא להפך. כך נולדו קמפיין המזוזות בכיכובם של שרת התרבות מירי רגב וח"כ איתן כבל, שקוראים לציבור לקבוע מזוזות ולנשק אותן לצורך שמירה רוחנית על העם נוכח גל הטרור; פרויקט “שבת ישראלית”, ביוזמת ארגון רבני בית הלל, שבו דתיים וחילונים עורכים שבתות משותפות במטרה “לעצב מחדש את יום השבת בהוויה הישראלית לקידום זהות יהודית משותפת”; הצעות להנחת תפילין וחלוקת נרות שבת ברחובות; קבוצות לימוד משותפות ועוד. ליוזמות הללו נוספת גם פעילותם של ארגונים, כדוגמת “צו פיוס”, שעמלים בשטח על יצירת מפגשים בין חילונים ודתיים, בין אם בהקמת בתי ספר וגני ילדים משותפים, ליגת כדורגל משותפת ועוד.
אך האם פרויקטים כאלה, שפונים לציבור הרחב, אכן מצליחים להביא לקירוב לבבות או לחלופין לעודד חילונים להתקרב לדת? לפי התגובות שעלו בעמוד הפייסבוק של “קרוב ללב” בעקבות הסרטון בכיכובו של אופנהיימר – לא בהכרח. “מעניין אם הייתם מעזים לעשות סרטון שבו הצד הדתי מוצג בצורה כה שלילית וסטריאוטיפית כדי ‘לחשוף’ את הלכי הרוח השגויים בחברה הישראלית”, כתבה אחת מהם. “למה תמיד ‘קירוב לבבות’ אומר שהחילוני צריך למצוא את עצמו עושה טקסים דתיים?", כתב גולש אחר. "האם אתם לא מסוגלים להעלות על הדעת קירוב לבבות בטיול? ארוחה משותפת? משחק עם הילדים? למה אתם לא מסוגלים לקבל את זה שיש אנשים שאינם מאמינים ולהפסיק לנסות לשנות אותם?”.
הסרטון בכיכובו של אופנהיימר. צילום מסך
“הסרטון נעשה בהומור, למען קירוב לבבות, ובא כמובן לומר שכל הפחדים והסטיגמות הם פאסה”, מגיבים ב”קרוב ללב” על הקמפיין בניהולו של משה קלוגהפט. “לשמחתנו, כבר הזמינו בזכות הקמפיין המוצלח מאות ערכות לחנוכה לקירוב בין השכנים בתוך כמה שעות”. בנימה של קירוב לבבות, מסכם קלוגהפט: “אויש, תנוחו”.
“אפילו מצווה אחת"
בשנים האחרונות עולים שלל פרויקטים לקירוב לבבות, רבים מהם ביוזמת הציבור הציוני־דתי. לטענת ד”ר עדו ליברמן מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, רבות מהיוזמות לקירוב לבבות נולדו כתוצאה משינויים שחלו בציונות הדתית עצמה. “במשך שנים ארוכות הקפידה הציונות הדתית להדגיש את הבידול בינה לבין תנועות דתיות אורתודוקסיות כדוגמת חב”ד בהיבט האנטי־מיסיונרי”, מסביר ד"ר ליברמן. “הזרם המרכזי של הציונות הדתית דגל בהשתלבות טבעית של בניו בכל שטחי החיים, כך שתהליך ההיחשפות של הציבור החילוני למסורת ישראל אמור היה להיות טבעי. יתר על כן, תפיסתה של הציונות הדתית את עצמה הייתה כשל קבוצת שוליים אשר נמצאת יותר במגננה על עצמה ופחות במעמד של השפעה על הרוב. אך בשנים האחרונות נפרץ קו אידיאולוגי זה, ואכן קמו תנועות בתוך הציונות הדתית אשר הלכו צעד קדימה בעניין האקטיביות של החשיפה הציבורית של הציבור החילוני למסורת ישראל. תהליך זה מעלה שאלות סוציולוגיות ודתיות בתוך המחנה הציוני־דתי. להערכתי, אף שעדיין קיימת הסתייגות מסוימת ממהלכים אלה, ברור כי המוכנות והנכונות לפעול בשוק הדעות ולהציע את מרכולתה של היהדות הלכה והתחזקה. שינוי זה בא בעקבות שינוי זהות עצמי של הציונות הדתית ממעמד של קבוצת מיעוט למעמד של חברה שווה ומשמעותית בחברה הישראלית. לשינוי זה ישנם ביטויים פוליטיים, כלכליים וכפי שאנחנו רואים גם ביטויים תרבותיים ואידיאולוגיים”.
האם המטרה של הפרויקטים הללו אינה בסופו של דבר החזרה בתשובה?
“הצד הדתי תמיד יראה בהחזרה בתשובה הדבר החיובי. יש עוד היבט לקירוב - זה שאומר שאפילו מצווה אחת שהחילוני עושה היא דבר טוב. זה בא לידי ביטוי, למשל, בנשים החרדיות שמחלקות נרות שבת, הבחורים של חב”ד שמניחים תפילין עם אנשים. הצד החרדי לא רואה את הפטרונות שבזה”.
לטענת ד”ר ליברמן, מה שעוד אפשר את פריחתן של היוזמות לקירוב לבבות הוא הניתוק שחל בין “מסורת” ובין “דת”. “בעידן הפוסט־מודרני שבו אנו מצויים, הקישור המיידי והמחייב בין מנהגים מסורתיים לבין התנהגות דתית נותק, והחשיבות של המסורת והתרבות הפרטיקולריים מהווים אבן יסוד בזהות האישית”, הוא טוען. לדבריו, כתוצאה מהנתק הזה הפכו הדת ומנהגיה ל"מוצר צריכה” שיש לו קונים רבים. “לאור זאת, הצורך בפרויקט כזה הוא יותר של הציבור שאכן ‘קונה’ את המוצר”, אומר ד"ר ליברמן. “יש לשים לב כי בשל היבט זה הקמפיין הזה והקודמים לו נסבו על הלכה יהודית אשר נתפסת במובהק כמסורת ולא ממש כמצווה, וגם העטיפה הפרסומית שניתנת לו מדגישה את הפן התרבותי־יהודי ולא את הפן הדתי־יהודי”.
“לא מכירים, לא שואלים"
אלא שבציבור החילוני לא פעם מזהים את היוזמות הללו עם פטרונות ומגיבים אליהן באנטגוניזם. “בציבור הדתי ובעיקר החרדי, המילה ‘קירוב’ היא שם קוד להחזרה בתשובה”, אומר שחר אילן, סמנכ”ל עמותת חדו”ש לחופש דת ושוויון. “כשמדובר בהידברות, הכוונה היא תמיד שהחילוני יתקרב, משתי סיבות: האחת – זו מצווה, והשנייה - רק לחילונים מותר להתקרב. זו שיטת התקרבות מאוד בעייתית. מה בעצם אתה כדתי יכול לעשות חוץ מלהיפגש ולדבר איתו בבית קפה כשר גלאט, או לבוא איתו לאירוע גלאט עם כוסות חד־פעמיות? חלק גדול מכללי היהדות מיועדים להרחיק את הגוי ואת מי שאינו שומר תורה ומצוות. לכן הסרטון הזה לא מקרב. הוא יכול לעשות אחד מהשניים: או לעצבן את החילוני והמסורתי או לגרום לכך שחילונים יתהו האם הם כאלה באמת. אני לא יכול להגיד לאדם הדתי: תאכל טרפה כדי להתקרב, אבל אני בפירוש יכול להגיד לו: אם אתה רוצה להתקרב, אתה חייב להכיר את העולם שלי. אם בעיניך העולם התרבותי, הלשוני או עולם הפנאי שלי הם טריפה, אל תגיד שאתה רוצה להתקרב. הדרך להתקרב היא גם להכיל את התרבות, את עולם הפנאי ואת המושגים של החילוני”.
לטענת אילן, תנאי הכרחי להידברות הוא הכרת עולמו של האחר. “אחת הבעיות העיקריות שלנו היום היא שאנחנו לא מכירים ולכן לא שואלים”, הוא אומר. “אדם דתי לא יתארח אצל חילונים כי הוא לא יודה בפני הילדים שזה אורח חיים לגיטימי. אם מטרת־העל היא להעביר את אורח חייך לילדים, נורא קשה לך להכיר בלגיטימיות של השונה, והידברות חייבת להכיל את הלגיטימיות של השונה. הדרכים הכי טובות להתקרב ולחיות ביחד הן בצבא ובעבודה. זה לא קורה עם הילדים כי ישנם דתיים שלא מוכנים לחשוף את ילדיהם לתרבות החילונית”.
טענה נוספת שעולה לא פעם כלפי פרויקטים לקירוב לבבות היא ההתייחסות לחילונים ולדתיים בלבד, תוך הדרתם של מסורתיים מהתמונה. זאת אף שמחקרים מלמדים שחלק ניכר מקבוצת האנשים שאינם מסווגים עצמם כדתיים שומרים, הלכה למעשה, על חלק מהמצוות באורחות חייהם: הן מצוות שבין אדם לחברו והן מצוות שבין אדם למקום. על פי דוח החברה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2013, בקרב האוכלוסייה היהודית 9% הגדירו את עצמם חרדים, 10% – דתיים, 15% – מסורתיים־דתיים, 23% – מסורתיים־לא כל כך דתיים ו־43% – חילונים או לא דתיים. “גם כלפי הציבור המסורתי, שבו יש לא מעט אנשים שחשים שאורח החיים הנכון הוא הדתי, נעדרת ההבנה שמי שרוצה להידבר איתי, לחיות איתי – צריך להסתכל עלי כעל שווה”, אומר אילן.
ויש גם מי שטוען שהמונח “קירוב לבבות” הוא ריק מתוכן, ויש להתמקד בפרויקטים ארוכי טווח שיעמיקו את הקשרים ולאו דווקא ביוזמות שחותרות למגע שטחי יותר. “אנחנו פועלים במרכז שכונת מורשה – מוסררה, והמבנה שלנו משמש לנקודת מפגש בין דתיים, חילונים וחרדים”, אומר שלמה לוי, מנכ”ל הארגון “צעירים במרכז”, הפועל כזרוע הביצועית המרכזית ליישום מדיניות עיריית ירושלים בקרב צעירים בני 20־40 בתחומי פיתוח הקריירה, פיתוח הקהילה ותחום הפיתוח החברתי. “זה בדיוק ההפך מקלישאה של קירוב לבבות. זו המציאות. כשקיים מרחב משותף וכשיש פנים ל’אחר’, זה ממוסס את החומות ואת הדעות הקדומות. כשיש מולך פנים ולא רק דימוי או הכללה, הדעה חייבת להשתנות. כל העניין של גזענות מקורו בהכללה, ומפגש פרטני מבטל זאת”.