"אנחנו לא מתקדמים, יש לנו עוד הרבה מה לעשות”, אומר ד”ר שאולי לב־רן, מנהל המרפאה לרפואת התמכרויות בבית החולים תל השומר, שהיה נוכח השבוע בדיון שנערך בוועדת הכנסת למאבק בסמים ואלכוהול. “אנחנו בפיגור ניכר אחרי חלק ממדינות העולם, לא בקהילות טיפוליות אלא בהתמכרות כענף ברפואה”.
לפי הדוח שפרסם השבוע מרכז המחקר של הכנסת ושנתוניו נחשפו בדיון, כ־14 אלף מכורים לסמים ולאלכוהול פונים מדי שנה למרפאות מורשות בישראל.
89% מהמכורים לא מקבלים מענה במרכזי הגמילה, והרוב המכריע של הטיפול בחולים נעשה במסגרות פרטיות. כך, לפי הדוח, שחתום על ידי ד"ר עדי ענבר, 58% מהמוסדות לטיפול רפואי אשפוזי במכורים הם פרטיים, 17% הם מוסדות שמפעילים מוסדות ללא כוונת רווח (מלכ"רים) ו־25% בלבד הם ציבוריים. בנוסף, 11% מהמטופלים במשככי כאבים סובלים מהתמכרות.
“המכורים שפונים לעזרה מהווים 11% מסך המכורים בישראל”, אמרה יו”ר הוועדה ח”כ תמר זנדברג (מרצ) במהלך הדיון. “אחת הבעיות המרכזיות בתחום הגמילה בישראל זו העובדה שמרכזי הגמילה המוסדיים מטפלים רק במכורים הקשים שיכולת התפקוד שלהם חלקית ביותר. כלומר משרדי הממשלה, הבריאות והרווחה, לא מעניקים שירותי גמילה עבור 89% מהמכורים. אותם מכורים אומנם מחוברים לקהילה וחלקם ממשיכים לתפקד, אך בפועל הם מכורים. כך שלמעשה המדינה מפקירה עשרות אלפי מכורים בלי להעניק טיפול ראוי”.
תמר זנדברג. מרים אלסטר, פלאש 90
“כל המחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים כי הרקע הסוציו־דמוגרפי והפסיכיאטרי של הסובלים מהתמכרות בישראל דומה למה שאנחנו מכירים ממדינות מפותחות אחרות”, אומר ד”ר לב־רן. “המספר המקובל הוא 8%־10% הסובלים מהתמכרות ופונים לטיפול בפועל. זה אחוז נמוך, ועל זה אנחנו מסתמכים. אנחנו מנסים ללמוד ממערכות אחרות בעולם למה כל כך מעט פונים לטיפול, איפה שמים את המחסום שלא מאפשר, לא מנגיש ולא מקל על האנשים שפונים לטיפול”.
“שם נמצא המחר"
לטענת ד”ר לב־רן, רבים מהמכשולים בדרך לטיפול טמונים באופי הטיפול או במרכז הגמילה עצמו: “אנחנו שמים חלק מהמחסומים בתחילת הטיפול, כמו העיקרון המנחה את הטיפול בהתמכרות בארץ שלפיו זה ‘הכל או כלום’. כלומר לנגמל אסור להשתמש באופן מוחלט בחומר הממכר מהרגע שבו הוא נכנס למוסד הגמילה. מדובר בעיקרון המנוגד לכל עיקרון רפואי אחר שמסייע לחולה לשפר את מצבו בלי להציב דרישות סף ותנאים. לפעמים זה מהווה חומה שהיא בלתי עבירה בשלב הראשוני של הטיפול, וזה מפחית את הסיכוי שהמכורים בכלל ייכנסו לטיפול ויעשו את הצעדים הראשונים. מה שקורה זה ששכרנו יוצא בהפסדנו”.
מה זה אומר בפועל?
“מערכות לא מקבלות אנשים שלא מוכנים להתחייב לגמילה מוחלטת, להפסקה מוחלטת. צריך להבין שהתמכרות היא הפרעה כרונית, והגמילה היא הרבה פעמים החלק הרפואי והפשוט בטיפול בהתמכרויות. השאלה החשובה היא מה קורה ביום שאחרי. אם למחרת הגמילה אני חוזר לאותה הסביבה, ללא מעקב וללא טיפול של אנשי מקצוע, אני נמצא באותו המקום. הצורך האמיתי הוא לא רק קהילות טיפוליות ומיטות אשפוז, אלא מסגרות אמבולטוריות (ללא אשפוז) שנותנות מענה שלא מחייב הפסקה מוחלטת מהחיים. בישראל רק 11% מהמסגרות האמבולטוריות הן ציבוריות ו־48% הן פרטיות. זה מספר שצריך להיות הפוך. יש לאפשר לאנשים להיכנס לטיפול גם אם הם לא מתחייבים להפסקה מוחלטת, לסייע להם להיכנס לגמילה ולקלוט אותם בחזרה אחרי שהם סיימו את הגמילה.
“המדינה צריכה להשקיע משאבים גדולים כדי לטפח מרכזים לטיפול בהתמכרויות בתוך מערכות הרפואה הנורמטיביות”, מוסיף ד"ר לב־רן. “שם צריך להיות המוקד. צריך לעשות זאת כדי להנגיש את הטיפול וכדי להעמיד את רפואת ההתמכרויות בקנה אחד עם הדרישות האקדמיות המוכרות בכל ענף אחר ברפואה. שם צריך להיות המחר”.
“בעיית ההתמכרות לא פוסחת על אף מעמד או תפקיד”, טוענת גם אינה ארצי, ראש מחלקת טיפול בהתמכרויות במרכז ד”ר טל. “יש הרבה מקרי ביניים שצריכים לקבל טיפול אמבולטורי. כאלה שמתוקף מצבם או תפקידם לא יכולים להתאשפז ולהיכנס לחממת אשפוז, ולכן טיפול אמבולטורי שלא מנתק אותם מחייהם מתאים להם”.
“אשליה של תפקוד"
אלא שפעמים רבות המכשול אינו טמון רק באופי של מרכזי הגמילה, אלא גם בפרופיל המשתנה של המכור. “אוכלוסיית המכורים השתנתה והם לא יפנו לקהילות הקיימות”, טוען ד”ר לב־רן. “הם נמצאים בספקטרום הנורמטיבי שכל אחד מאיתנו מכיר, והם לא יפנו לקהילות הטיפוליות”.
“אנחנו חווים את זה יום־יום שבן אדם נמצא בהכחשה, הוא סובל ורע לו, אבל הוא לא יכול להגדיר את עצמו כמכור כי אז הוא נמצא למעשה בסולם אבולוציוני נמוך בחברה”, מוסיפה ארצי. “אנחנו יודעים על הרבה אנשים שמשתמשים בסמים, אבל לא נצפה לראות אותם במרכזי גמילה כי יש התמכרות לסמים כמו גראס שלא דורשת גמילה פיזית. בהרבה מקרים אנשים לא פונים למרכזי גמילה כי הם עדיין לא מגדירים את ההתמכרות כבעיה. כדי שיוכלו לפנות ולקבל עזרה הם צריכים ראשית להודות שיש בעיה”.
לדברי ארצי, חוסר היכולת של המכור לזהות שמדובר בבעיה קיים גם בהתמכרות לאלכוהול. “אלכוהול מייצר הרבה התמכרויות כי הוא נפוץ, נגיש, אפשר לשתות בבית או בחוץ, ואדם לא צריך לצאת ולפרוץ או לגנוב”, אומרת ארצי. “זו מחלה שקטה, התמכרות סמויה. הרבה פעמים אדם מבין שיש בעיה, אבל לא מגדיר עצמו כמכור. הוא שומר על רמה של תפקוד, אבל הוא מגיע הביתה ושותה ואף אחד לא מבין שיש בעיה. במקרה הכי גרוע הוא נופל או רב עם מישהו, וזה נשאר בתוך המשפחה. כשאנחנו חושבים על אלכוהוליסטים אנחנו חושבים על מקבצי נדבות, אנשים מוזנחים, הומלסים. אנחנו לא חושבים על אלכוהוליסטית שהיא אם לשלושה ילדים ובבוקר מחזיקה במשרה מאוד בכירה. היא שומרת על איזושהי אשליה של תפקוד”.
איך אפשר להתמודד עם השינוי בפרופיל של המכורים?
“אם אין מודעות, אין הגדרה של בעיה כבעיה, וזה פוגע באיכות החיים. צריכים לעשות קמפיין הסברתי ולהבין מתי השימוש באלכוהול הופך לבעיה. זה נושא שמדובר בעולם, יש מחקרים המראים ששימוש יומיומי מעל כמות מסוימת מגדיר אדם כאלכוהוליסט. יש כאלה שלא שותים כל יום, אבל שותים מחמישי עד שבת, וכשהם שותים הם מאבדים שליטה. ביום ראשון הם מגיעים רגיל לעבודה, כאילו כלום לא קרה. זו לא ההתמכרות הקלאסית, אבל זו התמכרות”.
לדברי ד”ר חיים מהל, לשעבר ראש אגף טיפול ושיקום ברשות למלחמה בסמים, ההבנה שהאוכלוסייה משתנה עודדה לאורך השנים הקמה של קהילות גמילה לאוכלוסיות ספציפיות כגון נשים, בני נוער וחסרי בית. כך למשל כפר איזון בקיבוץ שדות ים, שמגדיר עצמו כ”כפר טיפולי לתרמילאים וצעירים במשבר”. “אנשים שהתמכרו, למשל, לתרופות לא תמיד רוצים לבוא למקומות של הטיפול הציבורי כי זה לא ברמה שלהם”, מסביר ד”ר מהל. “לפעמים זה תירוץ יפה לא להגיע לטיפול ולפעמים זה באמת לא מתאים כי במקומות הללו יש לעתים אנשים עם עבר קרימינלי, אבל המדינה לא יכולה להקים מקומות לאוכלוסיית שכבת הביניים. מי שרוצה לקבל טיפול בארץ, יש לו המון פתרונות. השאלה היא אם רוצים לקבל את הטיפול. יש מכורים שלא רוצים לבוא לגמילה. זו מדינה דמוקרטית, אנחנו לא יכולים להכריח אותם”.