כשהסלולרי של צביקה בורש צלצל בערב ספטמבר קריר, לא היה לו ספק כי מדובר באחד מחבריו הרוצה לאחל לו בהצלחה על ההחלטה לצאת לפנסיה ולהתמקד בחיפוש אחר בנו הנעדר זה שלוש שנים. אלא שמהצד השני של הקו בקע קול נשי, ששאל אותו ברכות אם הוא אביו של ארז. לבו של צביקה פעם בחוזקה ובקול רועד הוא ענה בחיוב. לאחר שנתיים שבהן לא הגיע אות חיים או מידע על בן הזקונים, הוא שמע לראשונה כי ליד שכונת נווה זאב בבאר שבע מסתובב במשך כמעט כשנה נווד הדומה לארז עד מאוד.
“כבר למחרת נסעתי לבאר שבע ופגשתי בחורה בשם נילי, שטענה כי הנווד עולה מהוואדי הסמוך בכל בוקר בשש וחצי וחוזר אליו כל ערב לקראת שבע", עוטפת האופטימיות את קולו של צביקה. “התיאור החיצוני שקיבלתי תאם למראה של ארז. בהמשך הבנתי שבכל ערב הוא ממלא בקבוקי מים בברזייה בשכונה ואחר כך קוטף מהעצים תאנים וממלא איתן לחמנייה, סגנון אכילה שמתאים לארז. מיד ביקשתי משני מקומיים שיחפשו בוואדי אחר מקום הלינה שלו. הם מצאו סדין, מכלי מים קטנים, פינג'אן ישן, שאריות של מדורה ועשבים להכנת תה, בדיוק כמו שארז נהג לשתות. המתנתי במשך שעות בתקווה שהנווד יחזור אל הוואדי, אבל אף אחד לא הגיע. חששתי שאולי ארז ראה אותי ולא רצה לפגוש אותי, ולכן עזב את המקום. האכזבה הייתה מאוד קשה".
זו לא הפעם הראשונה שההורים שמעו על צעיר בעל דמיון מפתיע לארז המסתובב בבאר שבע. לפני כשנתיים נראה אותו נווד בשכונה ג', ולפני כשבועיים הוא נצפה מספר פעמים באזור השוק העירוני, כשהוא נוגס בלחמנייה בפתח אחת החנויות. לאור העדויות החדשות הוחלט בעמותת בלעדיהם, התומכת במשפחות הנעדרים בישראל, לשלוח לבאר שבע צוות חיפוש נרחב, הכולל את החוקרים הפרטיים גיל שמואלי ושאול רוזנבלט, ומומחים לחילוץ ולאיתור נעדרים.
מרגלית, אמו של ארז, נשמעת מותשת ואינה נותנת למידע החדש להפיח בה תקווה. היא התרגלה להיעדרויות התכופות של בנה, לטיוליו העצמאיים בשטח ההררי של הכרמל, אבל גם לשיבה שלו הביתה כעבור ימים ספורים. מאז נעדר לבלי שוב, היא שולחת לכתובת האי–מייל של ארז אין ספור הודעות געגועים, אולם עדיין לא זכתה למענה.
“המצב הזה גומר אותי", היא אומרת בקול שבור. “אני כל הזמן עובדת על עצמי ומתכוננת להודעה על מותו. עוברים לי בראש כל מיני סרטים. אולי ארז נפצע ולא היה מי שיעזור לו, או אפילו שהוא מוחזק בכוח. בניגוד לצביקה, אני פסימית. אני מניחה שזו מעין מגננה כי כל מידע מפיח בנו רוח חיים, אבל אני חוששת מעוגמת הנפש שעלולה להגיע אחר כך. לפעמים אני מזכירה לעצמי שארז, שיציין בחודש הבא יום הולדת 37, הלך מרצונו. אולי אני בכלל אמורה כבר לשחרר אותו?".
עד שייוודע אם המידע החדש שבידי משפחת בורש יוביל לפריצת דרך וישפוך אור על המסתורין סביב ארז, ממשיך "מעריב–סופהשבוע" לחזור אל סיפוריהם של האנשים שעזבו את בתיהם בנסיבות עלומות והשאירו מאחוריהם משפחות כואבות הנתונות בחוסר ודאות תמידי.
לצאת לטבע
בבוקר יום שישי, 27 ביולי 2012, חמק ארז מדירתו הקטנה, הצמודה לבית הוריו, כשהוא לובש מכנסי ברמודה בצבע חאקי ועל גבו תרמיל גדול. צביקה הבחין בו טורק מאחוריו את דלת העץ החומה וקרא לו לחזור.
“ניסיתי לשכנע את ארז להישאר לארוחת הערב המשפחתית, אבל הוא התעקש לצאת לטבע", משחזר האב את יום ההיעדרות. “זה לא היה חריג, ארז נהג לרדת מקריית טבעון לקריית חרושת, להחביא את התרמיל בשטח הכרמל, לצעוד ברגל למוחרקה ולהתבודד מספר ימים. הצעתי להסיע אותו והוא הסכים. נסענו בדממה כי ארז לא רצה לדבר. עצרתי לפני העלייה לכרמל והוא נתן לי נשיקה על הלחי ואמר להתראות. הסתכלתי עליו מתקדם לעבר עדר הבקר של האשם, בדואי שאני מכיר, ולא דאגתי. הסתובבתי ונסעתי לעבודה. מאוחר יותר האשם התקשר ואמר שארז היה רעב ועייף, אז הוא הגיש לו לבנה עם פיתה ונתן לו לישון באוהל. כשחזר בסביבות הצהריים, ארז כבר עזב".
יצא לך להתחקות על עקבותיו באותו יום?
“נודע לי שהוא עלה לעוספייה וקנה בדוכן ליד המוחרקה פיתות וקישואים ממולאים. אחר כך הוא המשיך לדליית אל–כרמל וקנה בתחנת הדלק כמה בקבוקי מים. משם אבדו עקבותיו".
מרגלית התעוררה דקות ספורות לאחר שארז עזב. היא המתינה לו לארוחת הבוקר המשותפת שלהם, אך במקום זאת בישר לה צביקה שבנם שוב עזב. “יום לפני כן הוא נכנס למטבח עם התרמיל והבנתי את המשמעות", היא אומרת בשקט. “הצעתי לו שנאכל לפני כן ואחר כך ילך, כדי לאחוז בו עוד קצת. ארז ענה שאני מחלישה אותו כי תמיד קשה לו להיפרד ממני, ואחר כך חזר לדירה שלו. הוא נשאר יום נוסף רק כדי לצאת ביום שישי לפני שאני מתעוררת".
מתי הבנת שהרצון של ארז להתרחק שונה מהפעמים הקודמות?
“בשבת בבוקר, כאשר האכלתי את החתולים שלו, ראיתי על השולחן פתק עם המשפט ‘אני חייב לאוורר את הראש'. מיד דאגתי. אחרי שבוע של התחבטויות ניגשנו למשטרה וסיפרנו על ההיעלמויות של ארז ועל התחושה שלי, כאמא, שהפעם זה שונה".
צביקה: “עוד לפני שהמשטרה פתחה בחיפושים, לקחתי איתי מתנדבים מארגון השומר החדש וסרקנו את הכרמל. הסתובבנו בין רועי העזים והבקר, ואפילו בין קבוצות רוחניות. כעבור שבועיים נסענו לתל אביב עם פליירים ותמונות של ארז וביקשנו להשאיר כמה מהם בבית קפה בנחלת בנימין. המלצרית הפתיעה אותנו ואמרה שראתה אותו יושב על מדרגות ליד קניון עזריאלי. כמה ימים אחר כך צלצל אדם אחר ואמר שראה אותו אוכל כריך בנחלת בנימין. נסענו לשם שוב, אבל ארז נעלם".
כחודשיים לאחר היעדרו אותר בכרמל תרמילו הנטוש של ארז. צביקה ומרגלית קיוו כי בעזרתו יצליחו להתחקות אחר מקום הימצאו של בנם, אולם מצאו רק סדין עבש וגרביים מלוכלכים. במשך תשעה חודשים התנהלו ההורים כבערפל כבד, עד ששני אנשים המכירים את ארז נשבעו שראו אותו מסתובב בקריית טבעון.
“אחד מהם, חניך לשעבר של ארז בצופים, סיפר שראה אותו נוסע במכונית ניסאן ישנה והם אפילו דיברו ביניהם על אופנועים", מספרת מרגלית. “מדובר באדם שמכיר את ארז מצוין, אבל רגע אחר כך התחלף האור ברמזור והוא לא שאל אותו היכן הוא שוהה. יומיים אחר כך נעלמה ג'ני, הכלבה של ארז. באופן מוזר היא נמצאה למחרת במקום העבודה של צביקה בקיבוץ אלונים. הכלבה מבוגרת ואין סיכוי שהיא צעדה לשם לבדה. אנחנו משערים שארז התגעגע אליה והשאיר אותה באלונים כי כך צביקה יוכל להחזיר אותה הביתה. הנחמה היחידה שלנו הייתה הידיעה שהוא בחיים".
חודש אחר כך, במרץ 2013, היטלטל שוב עולמם כאשר דווח להורים על ידי אזרח כי ראה את ארז בבאר שבע כשהוא קונה מלח ים במכולת בשכונה ג'. “ארז נהג להשתמש במלח הזה עבור החניכיים, וצביקה התעקש לנסוע לשם אף על פי שזמן קצר לפני כן הוא עבר ניתוח לב פתוח", אומרת מרגלית. “במכולת לא זיהו את ארז ושלחו אותנו לקונדיטוריה הסמוכה. כשהמוכרת ראתה את התמונה היא הצטמררה. לדבריה, באותו בוקר הוא קנה ממנה רוגלך, מאפה שמאוד אהב. המוכרת תיארה את ארז בדיוק. שיער שטני, גבוה מאוד ורזה, והוסיפה שלבש חולצת עבודה עם כתמי שמן. חשבנו שאולי מצא עבודה עם אופנועים וחיפשנו אותו עד הלילה בכל המוסכים באזור. לצערי, המאמצים העלו חרס".
סובב את הגב
השנתיים שעברו מאז אותו ערב בבאר שבע היו קשות מנשוא. צביקה ומרגלית הכריחו את עצמם לחזור לשגרה, ועל כל אירוע משפחתי משמח נח מעטה כבד של עצבות. האב חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה, כשהוא נעזר במתנדבים וביחידות איתור אזרחיות, וביקר בחוות נטושות ובמתחמים של כתות. את הקדרות הפיגה עדותה של נילי, שמיקדה את תשומת הלב באזור הדרומי.
"זה יהיה אושר גדול אם נמצא את ארז. לא ננדנד, לא נשאל ובטח שלא נכעס". בני הזוג בורש
“הפעם הראשונה שראיתי את הנווד יוצא מהוואדי, הייתה קצת אחרי סיום מבצע צוק איתן", היא משחזרת. “תהיתי איפה הוא הסתתר כאשר נורו טילים. הבחנתי שכל בוקר הוא יוצא בסביבות שש וחצי, בזמן שאני מסתובבת בפארק עם הכלבה, וחוזר לקראת שבע בערב, אז הוא ממלא מים בבקבוקי פלסטיק. הנווד לא נראה כמו הומלס אופייני. הוא היה נקי יחסית אף על פי שלבש תמיד את אותם בגדי חאקי, סנדלים תנ"כיים וכובע רפול רחב שוליים. רק בחורף הוא לבש גם קפוצ'ון כחול. רציתי לעזור לו ולא ידעתי איך. ניסיתי ליצור קשר עין, אבל הוא תמיד היה עם הפנים אל הקרקע. הנדתי לעברו את הראש לשלום, אבל הבחור התעלם. בוקר אחד הוא קטף עלים מאחד משיחי הרוזמרין, וכשהתרומם נבהלתי. ניצלתי את ההזדמנות כדי לדבר איתו, אבל הנווד סובב לי את הגב".
ניסית לשאול אותו לשמו?
“פעם אחת הוא פנה אלי בכעס כאשר אפשרתי לכלבה לשתות מהברזייה. הבחור דיבר בעברית גבוהה והשתמש במילים 'חילול הקודש' כאשר אמר שהכלבה שותה ממקור מים שממנו הוא מתקיים. ניסיתי להרחיב את השיחה, ללא הצלחה".
גם שכנים נוספים שמו לב אליו?
“כולם ידעו מי הוא ואפילו הזכרנו אותו בהודעות וואטסאפ של בעלי הכלבים. מדי פעם ראו אותו הולך ברגל באזורים אחרים בעיר, אבל מעולם לא עובד או מקבץ נדבות. הוא אומנם נראה תמהוני עם השיער המעט ארוך והזקן המדובלל, אבל היה ברור לי שמדובר בבחור טוב שלא עשה רע לאף אחד".
איך חיברת בין הנווד לארז?
“אחד החברים, איש מערכת הביטחון, ראה את התמונה של ארז בפייסבוק ואמר לי שהוא בטוח שמדובר באותו אדם. הצגתי את התמונה לכל השכנים וכולם הסכימו שהדמיון יוצא דופן. בהתחלה התקשרתי למשטרה, אבל כאשר התחילו להעביר אותי מאחד לשני, טלפנתי לצביקה. באותו ערב הסתכלתי על הנווד ארוכות כדי לוודא שזה ארז, ונראה לי שבלי להתכוון הברחתי אותו. זה מייסר אותי עד עכשיו. כשצביקה הגיע למחרת, הנווד כבר לא היה וגם לא חזר יותר מאז לשכונה. החלטתי שאמשיך לחפש אותו.לפני שבועיים הוא נראה במתחם השוק וליד המחסנים. אני מקווה שיתברר שמדובר בארז. לפחות למשפחה אחת של נעדרים יהיה שקט נפשי".
מרגלית, איך תגיבי אם יתברר שבאמת מדובר בבן הזקונים האובד?
“זה יהיה אושר גדול. לא ננדנד, לא נשאל ובטח שלא נכעס. אני חולמת על ארז בלילות ולפעמים נדמה לי שאני שומעת את הקול שלו. לפני כמה חודשים הגיע אלינו מתקין ארונות והייתי בטוחה שארז עומד מולי. צעקתי כמו משוגעת ‘ארז, ארז', והמתקין ממש נבהל. רק אחרי שהראיתי לו תמונה, הוא השתכנע שהם דומים ונרגע".
משהו השתנה
ארז בורש נולד כבן הרביעי, לאחר אח ושתי אחיות. הוא נחשב לאינטליגנטי מעל הממוצע ואת התיכון סיים בציונים גבוהים מאוד. כשהגיע מועד הגיוס ביקש ארז לשרת בשייטת אולם נשלח לקורס טיס. לאחר 15 שעות טיסה פרש ונשלח לגולני. כשסיים את מסלול החי"ר עבר ארז לשייטת, אולם החלום התנפץ כעבור חודשיים בעקבות בעיות חמורות בכתפיים. הוא עבר ליחידה לקישור לבנון (יק"ל).
עם השחרור הוא נסע לארבעה חודשים בארצות הברית ועבד כנהג טריילר ובהובלות. את החסכונות ייעד לטיול הגדול במזרח ובדרום אמריקה. ביחד עם חברים הוא בילה בתאילנד, בקמבודיה ובלאוס, אולם בשלב מסוים התנתק ארז מחבריו והמשיך את הטיול לבדו ברכיבה באופנוע.
“זה היה הרמז הראשון לכך שמשהו בארז השתנה", אומר צביקה. “מאדם חברותי הוא הפך למתבודד. אחר כך הוא גם הפסיק להתקשר הביתה ומאוד דאגנו. בשלב מסוים תכננו לטוס לחופשה ובחרנו בהודו, גם כדי לבקר את ארז. כשהגענו לנפאל, התקשרה אחת הבנות ואמרה שארז יצר איתה קשר במפתיע והודיע שיגיע לפגוש אותנו. בילינו שלושה ימים מדהימים יחד, ובסיומם ביקשנו מארז שיחזור איתנו הביתה. הוא סירב ואמר שימשיך את הטיול לבדו".
לאחר כשנתיים במזרח, טס ארז לדרום אמריקה וכעבור מספר חודשים עבר לניו יורק. כשהתחיל לפזר כספים, הבינה מרגלית כי משהו אינו תקין. “הוא הוציא 11 אלף שקל על מסיבות, ושאלתי אותו אם התחיל להשתמש בסמים", היא אומרת. “ארז הכחיש אבל לא האמנתי לו. הוא נשמע מבולבל בטלפון, ושלחתי אליו את הדוד שלי מניו יורק. הם ישבו במסעדה והדוד אמר שארז נראה מעופף וטען שכעת הוא אוכל רק ירקות טריים. נבהלתי ושקלנו מה לעשות. יומיים אחר כך הבחין בו בן משפחה אחר כשהוא יושב בתחנת אוטובוס בלי כסף. מיד שלחנו לארז כרטיס טיסה לישראל".
כבר כשנחת בשדה התעופה הבחינה מרגלית כי ארז בן ה–24 השתנה. “הוא נראה כמו גולם", נרעד קולה. “אי אפשר היה לתקשר איתו. הוא לא עבד, לא למד וטיפלנו בו כמו בילד קטן. כשניסיתי לשאול אותו על מה שעבר בטיול, לא קיבלתי תשובות. עם הזמן המצב החמיר וארז סירב לטיפול פסיכיאטרי. הוא רץ ברחובות עירום ובשלב מסוים זרק אבנים על החלונות של הבית. כשניפץ את כל השמשות, התחלתי לחשוש ממנו ואשפזנו אותו במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים רמב"ם. ארז ברח אחרי כמה ימים והתחבא בתוך משאיות שמגיעות לפרוק סחורה בנמל חיפה. אחרי שבועיים איתרה אותו המשטרה ובחוסר ברירה הוא הועבר לאשפוז כפוי. הסברנו לארז שאנחנו רוצים בטובתו, אבל בהתחלה הוא כעס. כעבור חודש התחנן שנשחרר אותו הביתה, ונשברנו. הוא הבטיח שימשיך לקבל טיפול, אבל זה לא קרה".
צילום: ללא קרדיט.
בשנת 2009 נראה היה שמצבו של ארז נרגע מעט, בין היתר בזכות מרגלית, ששימשה כמטפלת אלטרנטיבית. הוא עבד במסירות עם עדר העגלים השייך לאביו, עד שלילה אחד החליט לשחרר את כולם כשהבין שהם מיועדים למכירה לצורך שחיטה.
“היו לנו המון שיחות נפש, וארז האמין כי מערכת העצבים שלו נפגמה", אומרת מרגלית. “הוא אומנם רצה בת זוג, אבל התנגד למחויבות או לילדים. ארז רצה רק להיות חופשי ולטייל בטבע. אנחנו אלה שמשלמים עבורו לקופת החולים, לביטוח הלאומי ולמשרד הרישוי, וגם דואגים שיהיה כסף בחשבון שלו בבנק. ארז מעולם לא משך משם כלום, ונראה כאילו שהוא התנתק מהעולם".
יש סיבה לאופטימיות
החיפוש אחר ארז, שיתקיים בסוף השבוע ביוזמת עמותת בלעדיהם, יתפרס במספר מישורים. החוקרים הפרטיים, שמואלי ורוזנבלט ממשרד פוקוס חקירות, מתכוונים להיעזר מחד באזרחים שראו את הנווד ומאידך יפעילו אנשי מקצוע מיומנים שייטמעו בשטח. לאחר השיחה עם נילי הגיעו החוקרים לוואדי עם כלבי גישוש ונתנו להם להריח את המגפיים והמעיל של ארז. אלא שהכלבים לא הגיבו לסדין שהשאיר מאחוריו הנווד.
“ייתכן שהסיבה לכך היא הזמן הרב שעבר מאז שארז השתמש במעיל", אומרים החוקרים, “וכמובן שקיימת האפשרות שכלל לא מדובר בו. הפעם נתמקד בניסיון לאתר את הנווד עצמו, תוך שימוש במספר רחפנים. כמי שמורגלים בחיפוש אחר נעדרים, ברור לנו שלרוב מדובר בעדויות שווא, אך עם זאת, המידע בידינו מחייב בדיקה מעמיקה. יש לא מעט עדויות זהות ויותר מדי צירופי מקרים".
מה הסיכוי לאתר אדם שנעדר לפני שלוש שנים?
“הסיכוי הוא גבוה בימים הראשונים, וככל שהזמן עובר כך הוא פוחת. לאחרונה מצאנו אדם שנעדר במשך חודשיים, ומנגד פורסם שמו של אדם מספרד שנעלם ל–20 שנה והתגלה ביער באיטליה. בזהירות נאמר שבתיק של ארז יש סיבה לאופטימיות, והמטרה היא לעורר התרחשות סביב הנווד כדי שייצא ממחבואו הנוכחי".
מה יקרה אם לאחר כל ההשקעה הרבה יתברר שהנווד אינו ארז?
“הכנו את המשפחה לאפשרות הזו ועשינו איתה תיאום ציפיות. במידה והנווד אינו ארז, אני מקווה שלפחות הוא אחד מ־500 האזרחים האחרים המוכרים כנעדרים".