יום אחרי שהנציבות האירופית, הזרוע הביצועית של האיחוד האירופי, החליטה לסמן מוצרים מההתנחלויות ומרמת הגולן, יואב לוי, חקלאי ממושב קדמת צבי, מצפון לקצרין, ישב במשרדו ביקב “בזלת הגולן” ולא הפסיק לענות לטלפונים. ברקע דגל ישראל התנוסס בכל מקום אפשרי: בחזית העסק, על פקקי הבקבוקים, על ההודעות הרשמיות. קבוצה של מטיילים מחולון באה ללחוץ ללוי את היד אחרי ששמעה אותו בתוכנית הבוקר מסנגר בנחרצות על האזור.
“אני גאה בדגל שלנו”, הוא אומר. “כשהיינו קטנים והיו סרטי מלחמה אמיתיים, היית רואה את הצבא שכבש חצי עולם, ומי הלך בראשו? הדגלן והמחצרץ. בארצות הברית, מדינה של מהגרים, בכל בית יש דגל, ולא קרוע. בכל מפעל יש דגל חדש מבריק. לנו, לעומת זאת, אין טיפה של גאווה לאומית. אנחנו עם בלי גאווה. אנחנו מאוחדים חודש אחד בחמש שנים. כשיש מלחמה - פותחים מנגלים, שולחים חבילות לחיילים. כשנגמרת המלחמה דורכים על נכי צה”ל”.
את המונולוג הזה התניע הזעם של לוי על ההחלטה של האיחוד האירופי, שאימץ בשבוע שעבר הנחיות לסימון מוצרים מההתנחלויות ומרמת הגולן, או כדברי גורם באיחוד: "מסמך פרשני על מיקום של מוצרים מהשטחים שנכבשו על ידי ישראל מאז יוני 1967". ההנחיות הללו צפויות להיות מחייבות ברחבי האיחוד בכל הנוגע לפירות וירקות טריים, יין, דבש, שמן זית, ביצים, עופות, מוצרים אורגניים וקוסמטיקה.
“מי שלא רוצה את התוצרת שלי שילך לאלף אלפי עזאזל”, אומר כעת לוי, שמייצר ביקב שלו 80 אלף בקבוקי יין בשנה, מתוכם 20% מכוונים ליצוא. “מי שלא מכבד את עצמו, לא מכבדים אותו”.
עסקים ברמת הגולן. צילום: דני מרון
מה היית עונה למי שהיה מציע לך להעביר את היקב מרמת הגולן לגליל כדי שלא יסומן?
“מי שיגיד לי דבר כזה - אני ישר תולה אותו. למה שאעביר? כדי להרוויח יותר? יקב זה לא ביזנס. מכרתי טרקטורים והרווחתי 100 אלף שקל בחודש. ביקב אני פוגש אנשים מדהימים ועושה את מה שאני הכי אוהב. הנשמה שלי היא בגולן. אם הייתי משקיע בנדל”ן את הכסף שהשקעתי באדמה הזו, הייתי עכשיו איש עשיר. פעם חששתי שיחזירו את הגולן והייתי פעיל רציני בוועד למען הגולן. היום כבר אין למי להחזיר. למי תעביר? לדאע”ש, לג’בהת א־נוסרה, לחזבאללה? אני דמשקאי, ההורים שלי דמשקאים. אני מדבר ערבית ואוהב את העם הסורי, אבל זה קשקוש של העיתונות, והפוליטיקאים עושים מזה אישיו. השטות הזאת לא תפגע בנו, כיוון שיש הרבה יותר אוהבי ישראל משונאים. אז יש גם כמה משוגעים בעולם, בגללם צריך להתרגש? לא צריך להתייחס. לא צריך להחרים. אז החליטו. צריך להגיד: ‘אני מרמת הגולן’, נקודה”.
לדברי לוי, מוטב שהפוליטיקאים ידאגו בימים אלו לחקלאים יותר מאשר לבעיית סימון המוצרים.
“בלי טובות”
ישראל כבשה את רמת הגולן מידי סוריה ב־1967, במהלך מלחמת ששת הימים. מ־1981 הוחל על השטח “חוק רמת הגולן”, שהביא לסיומן 14 שנה של ממשל צבאי ברמת הגולן וקבע כי “המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן". בתגובה לחוק, שעורר ביקורת רבה כלפי ישראל, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 497, שלפיה לסיפוח הישראלי של רמת הגולן אין משמעות מבחינה בינלאומית.
במהלך השנים הועלתה האפשרות שהשטח יחזור לידי הסורים במסגרת משא ומתן, אבל בשנים האחרונות האפשרות הזאת ירדה מהפרק, בעיקר לנוכח מלחמת האזרחים שמתחוללת בסוריה בין צבאו של הנשיא בשאר אסד לצבא המורדים.
בינתיים, בעלי העסקים ברמת הגולן מתעקשים שהחלטת האיחוד האירופי על סימון מוצרים לא תצליח לייאש אותם. “מי אתם בכלל? זה מעצבן”, מתרעם אבנר טלמון ממושב רמות שברמת הגולן. טלמון, הבעלים של “בית הבד של הגולן”, הקים אימפריה באזור התעשייה של קצרין. יש לו היום חמישה מרכזי מבקרים בצפון, שבהם נמכרים לא רק שמן זית משובח, אלא גם מוצרים נלווים. 40% משמן הזית שהוא מייצר מיוצא - הרוב לארצות הברית, אבל 10% מיועדים לשוק האירופי, שכעת מפנה עורף. “אסור לי לרשום שזה תוצרת ישראל, וצריך לרשום בסוגריים ‘ישראלי סטלמנט’”, אומר טלמון. “אתה מתחיל לפתח שווקים חדשים, רואים אותך בחנויות ופתאום אתה עוצר. בארצות הברית אנחנו חזקים, ואף אחד לא מבלבל את המוח. באמריקה גם אם היו מסמנים מחר מוצרים ישראליים, על כל אחד שלא היה רוצה לקנות היו באים ארבעה שהיו דווקא קונים, אבל באירופה זה טירוף. תראה מה קורה להם עכשיו. לפני שנה כתבתי שמה שמדאיג זה לא איראן ולא דאע”ש. מטרידה הפלישה המוסלמית לאירופה. ציינתי שהפוליטיקאים שלהם יחשבו שמה שירגיע את הרחובות זה להעניש את הישראלים. זה יתחיל בסימון מוצרים וימשיך במיסוי. האסון שלנו הוא שהמנהיגים עסוקים בלהוביל את כולנו לשינוי האתמול כתנאי למחר יותר טוב. אני לא מוכן לשתף עם זה פעולה. ביהודה ושומרון יושבים כמיליון וחצי ערבים. אני יכול לגרש אותם? מה שהיה זו השקעה אבודה, וברגע זה עובדים רק על המחר. אתה רוצה שאוכיח לך שהגולן שייך ליהודים פי אלף יותר מאשר לערבים? יש 38 בתי כנסת בגולן על פני 2,000 שנה”.
כמו לוי, גם טלמון טוען שלא היה מעביר את בית הבד כמה קילומטרים דרומה במטרה לבטל את הסימון על מוצריו. “ב־2010 זכיתי בפרס הכי יוקרתי בארצות הברית על איכות הסביבה”, הוא מספר. “התייצב אצלי מנכ”ל קרן, שנוסדה על ידי יהודי אמריקאי שאוהב את ישראל. המנכ”ל אמר: ‘אני יכול לתת לכם מענק של 100 אלף דולר, אבל לא כשאתם ממוקמים בגולן. אם אתה רוצה, תרשום שהמשרדים שלכם ליד הכנרת’. אמרתי לו: ‘אתה רואה את הדלת? אם אני אראה אותך עוד פעם, אני אעיף אותך בכוח’. לא רוצה 100 אלף דולר ואל תעשה לי טובות. הגולן הוא שלי וחלק ממדינת ישראל”.
איש העסקים ליאון סגל חי במרכז הארץ, אבל משמש הבעלים של מפעל “בנדע פלסט תעשיות”, בסמוך לקצרין, שמייצר צלחות וכוסות חד־פעמיות. קהל היעד של המפעל הוא בעיקר הציבור הדתי, כך שייתכן שמבחינה כלכלית מוטב היה למפעל לו היה ממוקם במרכז הארץ. אלא שבמפעל מתעקשים להשאיר אותו במיקומו הנוכחי. “הנסיעה הלוך מהנמל וחזור למרכז מוסיפה המון לעלויות”, מספר גיל סניפר, מנהל המפעל. “אפשר היה לחסוך אם המפעל היה ביקנעם או אפילו בעפולה. הבעלים הלך כבר לראות שטחים ומבנים, ובסוף הקים כאן ארבעה מבנים והחמישי בדרך. הייתה לו כוונה להשאיר את הפרנסה בגולן. היום אנחנו מעסיקים קרוב ל־100 עובדים, כמעט כולם מגיעים מקצרין”.
סניפר לא מתרגש מסוגיית סימון המוצרים. “אם ידוע שמקור המוצר הוא מרמת הגולן, גובים מאיתנו מכס בכניסה לאירופה וזה אף על פי שלישראל יש הסכם עם האירופים שלפיו אין מכסים על סחורות מסוימות, ואנחנו נמצאים בקטגוריה הזו”, מסביר סניפר. “משרד הכלכלה מפצה אותנו. יש להם אגף שמתעסק במיוחד בזה. יש לנו גם לקוחות שלגביהם אנחנו נזהרים לסמן שהמקור הוא מישראל בגלל הרגישות”.
סימון יכול להשפיע?
“לדעתי הוא יכול להשפיע במיוחד על מוצרים יקרים. בכל הנוגע למוצרים זולים, הצרכן פחות מתוחכם ומה שמעניין אותו זה המחיר. הסימון מפריע לי אישית כי זו צביעות. זה גובל באנטישמיות ובשנאת ישראל”.
גם אלכס רייכמן, רפד שעם הגעתנו עמל על הכנת 400 כיסאות לבית כנסת בצרפת, לא מאמין שההחלטה תגרום לשינוי משמעותי בשטח. “אתה חושב שאכפת להם מה מסומן ומה לא?” הוא צוחק.
נעלבת מהאירופים?
“אתה מסתכל על האירופי ביומיום והוא נחמד, יפה, אבל כשאתה עושה עליו ‘פו’ אתה רואה פתאום את האדם הקדמון עומד עם מקל. אז תראה את כל האינטליגנציה שלהם נשפכת החוצה”.
חרם על ישראל באירופה. צילום: רויטרס
השלכות פוליטיות
קשה היה למצוא ברמת הגולן בעלי עסקים שהחלטת האיחוד האירופי הוציאה אותם משלוותם. ובכל זאת, יש מי שחוששים שמדובר בחוליה הראשונה בשרשרת סנקציות שעוד מצפות להם. “הגזרות לא יפגעו בנו באופן מיידי”, טוען פיני אוחיון, מנהל המתחם “קסם הגולן”, שמציג את ההיסטוריה והטופוגרפיה של רמת הגולן, ואחיו של חיים אוחיון, המייסד של “מבשלת הגולן”. “הן יפגעו בנו רק אם נרצה להיכנס לשוק בחו”ל. אין לנו כוח להשיב מלחמה. מה נגיד: אם אתם לא קונים מאיתנו את המוצר, אז לא נקנה מכם את הלתת או את השעורה לייצור? לא נראה לי. הבעיה תהיה אם הם לא יקנו את המוצר ויחליטו גם לא למכור לנו סחורה. פה אנחנו נהיה בבעיה. מכאן זה עלול להגיע למנוע איטלקי או לרכיב גרמני. איפה שאתה לא נוגע, יש מוצרים מאירופה. זה פתח למשהו מאוד מסוכן”.
מבקרים רבים פוקדים את המתחם, ואוחיון טוען כי מעולם לא נתקל בביקורת מצד תיירים על שאלת השייכות של רמת הגולן. “להפך, אנחנו מבחינתם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל”, הוא אומר. “בזמנו, כשהייתה מתיחות עם איראן, באו הרבה כתבים מצרפת וניסו להעלות את הנושא, אבל אתה לא מרגיש את זה ביומיום. יש תיירים שזו אטרקציה בשבילם לשמוע על מורשת קרב”.
“זה המקום האחרון שאפשר להתווכח עליו”, טוען גם ניצן שחם, סמנכ”ל תפעולי במפעל “ליטותק מדיקל” בקצרין, שעוסק בפיתוח ציוד רפואי. הרכיבים הזעירים שמיוצרים במפעל נשלחים לארצות הברית ומקבלים תווית של מוצר אמריקאי, וחלקם מגיעים אף לבתי חולים באיראן. לטענת שחם, הקונצנזוס לגבי רמת הגולן חוצה מפלגות ועמדות פוליטיות. “כל מי שדעתו מרכז ושמאלה - יהיה לו קשה לטעון את טיעוניו על רמת הגולן”, אומר שחם. “במציאות שלנו מדובר בקונצנזוס. זה לא שיושבים אנשים ומחכים לחזור לכאן ולקחת את השלטון. בשנות ה־90 השאלה הזאת אולי הייתה רלוונטית, אבל לא היום, ולא משנה מה הדעות הפוליטיות. השמאל הישראלי, שאני משתייך אליו, חושב שבשטחים יש פתרון פרקטי. פה אין פתרון, כי למי תיתן את המפתחות?”.
לטענת שחם, סימון המוצרים “לא יחזיק מים”. “ימצאו דרכים לעקוף את זה”, הוא אומר. “לכל דבר יש פתרון. חצי מהמוצרים שמיוצרים בסין - תראה שכתוב עליהם ‘מייד אין יורופ’. אף אחד לא מספר לך מאיפה הם באמת. הרי לא כל רכב גרמני מיוצר בגרמניה. אולי להחלטה כזו יש השלכות על המדינה ברמה הפוליטית, אבל מי שצריך - ייצר ומי שפוליטיקאי - שיעשה פוליטיקה”.