המתמודדות של תחרות מלכת היופי לניצולות שואה: "אנחנו כבר ניצחנו"

כמו בתחרויות יופי אחרות, גם בתחרות הזאת, שאותה יזמה ומפיקה עמותת "יד עזר לחבר" בשיתוף עם "הבית החם לניצולי שואה", תוכרז בסוף מנצחת, אבל עבור המשתתפות מדובר בעיקר בחוויה. "לא היו לי הרבה חוויות בחיים", מספרת שרה ישראל, אחת המתמודדות בתחרות, ניצולת שואה בת 85. "התחרות הזאת היא רק ספורט. לא משנה לי בכלל אם אנצח. אם זה יקרה בסדר, אבל לא תהיה לי אכזבה אם לא. הכל פרופורציות בחיים. אם הגעתי לישראל והבאתי שלושה ילדים, אז כל השאר ספורט. שום דבר לא יכול לצער אותי. גם אם אסיים את התחרות בלי שום תואר".
 

ישראל נקלעה לתחרות במקרה. לפני כמה שבועות, כשהגיעה למשרדי העמותה בחיפה כדי לרכוש כרטיסים לאירוע, מישהי מהוועדה המארגנת של התחרות הציעה לה להצטרף. "אמרתי למה לא", מספרת ישראל. "אני לא הולכת בשביל לנצח. כבר ניצחתי בזה שאני כאן. בכך שאני חיה ואני נושמת, שהקמתי משפחה, שיש לי ילדים. כשהייתי צעירה לא חשבתי על יופי, חשבתי רק איך להעביר דקה אחרי דקה כך שלא ירצחו אותי ואת המשפחה שלי".
 

12 מועמדות, מרביתן כבר נושקות לגיל 90, הגיעו השנה לגמר תחרות מלכת היופי לניצולות שואה. בזמן מלחמת העולם השנייה כולן היו ילדות קטנות בנות 6 עד 12. כולן היו מפוחדות, מכולן נגזלו הנעורים.
 

ישראל, ילידת טרנסילבניה שברומניה, חוותה ילדות של שפע עד שהנאצים הגיעו בסוף שנות ה־30. "הרומנים שיתפו פעולה עם הגרמנים", היא מספרת. "הם השתלטו לנו על החווה. היו לנו הרבה פרות, סוסים, מכולת, בית מרזח ועושר חקלאי גדול. ואז הם זרקו אותנו להתגורר במחסן".

  “התחרות חיובית משום שכל העולם שומע שוב שהייתה שואה". המתמודדות בזמן החזרות. צילום: ג'ו לוצ'יאנו, רומן לוינגרד

שנה לאחר מכן, כשהייתה בת 9, גורשה ישראל עם בני משפחתה מהחווה שלהם. "נתנו לנו 24 שעות ואמרו לנו לברוח מהחווה", היא מספרת. "אמרו לנו שהגרמנים יפציצו את המקום. ברחנו באותו יום. המשטרה הרומנית ליוותה אותנו לעיר אחרת ברומניה. גרנו באסם ביחד עם חזירים. היינו שם משפחות שלמות. לא היה מה לאכול. אכלנו ממליגה עם גריז ושמן לא מזוקק של מכוניות. במשך ימים שלמים אני והאחים שלי היינו הולכים לישון בלי לאכול כי זה היה מגעיל.

אחרי שבועות של סבל בלי אוכל, אולי חודשים, יום אחד הגיע המשגיח שלנו, רב־סרן בצבא הרומני, יחד עם עוד חייל אוקראיני. הם היו באים כל הזמן לבדוק, לספור, לתת אוכל. יום אחד הקצין הביא לי שוקולדים. הייתי ילדה, אכלתי. למחרת הביאו לי שוב, ואז אחרי שתיים־שלוש קוביות שוקולד החייל הרומני שם אותי בכוח על שקי תבואה, סתם לי את הפה ביד ואנס אותי באכזריות. הוא היה גבר גדול ואכזרי. הוא לא ריחם. בכיתי כל הלילה. אח שלי שמע אותי בוכה, הוא בא אלי ושאל: מה קרה? סיפרתי לו והוא לא יכול היה לעשות כלום. אבא שלי היה רועד מפחד כמו חולה פרקינסון בכל פעם שהחיילים הגיעו אלינו לאסם. אז בטח שלא חשבתי לספר לו שאנסו אותי. ובאמת לא סיפרתי לו אף פעם". 
 

גם לחברי הוועדה של התחרות בחרה ישראל לא לספר. "זה נראה לי לא לעניין לעשות ממשהו רע משהו טוב", היא מסבירה.
 

לאחר מכן היא ומשפחתה הועברו לעיר הרומנית בלאש. שם הם הוכנסו לגטו ענק. "אבא שלי נשלח לעבודות כפייה", היא מספרת. "בסוף כל שבוע הוא היה מקבל חתיכת לחם ושלוש ביצים, וזה היה צריך להספיק לשבוע לכל המשפחה. במשך שנה שלמה היינו בגטו, עד שבאו הרוסים והצילו אותנו". בגיל 19 עלתה ישראל ארצה והתחתנה. בעלה הלך לעולמו לפני ארבע שנים.
 

שושנה קולמר, בת 96, כבר זכתה בתואר מלכת היופי בתחרות הזאת לפני שנתיים. “זכיתי לא בגלל שאני הכי יפה, אלא בגלל שאני הכי טובה ועוזרת לכולם”, היא אומרת. “האופי שלי הוא טוב”. 
 

קולמר מתגוררת ב”בית החם” יחד עם בנה, שאינו בקו הבריאות. היא ניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. היא זוכרת איך נתנו להם לאכול מסיר מרק רותח בלי כפיות.

“שתינו כמו כלבים”, היא מספרת. “מי ששתה יותר מהר הספיק לאכול משהו. יום אחד גרמני נאצי נתן לי כל כך הרבה סטירות עד שהפסקתי לשמוע כמה ימים. היו מעמידים אותנו להעמיס קרונות בשקים כל היום, ובערב היו מבקשים מאיתנו לפרוק את אותם קרונות. פשוט להתעלל. את הילדים והילדות הגדולים שלחו למקום אחד, ושם מהגדולים עשו סבון. אותי שלחו לד”ר מנגלה. במשך ימים שלמים הייתי שם כל יום, והוא ביקש שאסתובב לידו עירומה. הייתי בחורה בת 24. בלא מעט מקרים העדפתי להיות במחנה עבודה. העדפתי שישלחו אותי למות במשרפות מאשר להגיע לד”ר מנגלה”.
 

עמותת "יד עזר לחבר", שחוגגת השנה 25 שנה, בראשות המנכ"ל והמייסד שמעון סבג, הקימה לפני עשר שנים את "הבית החם לניצולי שואה" בעידוד השגרירות הנוצרית בישראל. שני הגופים מקיימים לאורך השנה עשרות אירועים, אבל האירוע המרכזי הוא הטקס של בחירת מלכת היופי לניצולות שואה. מנכ"ל השגרירות הנוצרית בארץ יורגן בולר יהיה אורח הכבוד בתחרות. הוא רואה ב"בית החם" אחד המפעלים החשובים שיש לשגרירות הנוצרית בישראל. 
 

הזוכה הראשונה אי פעם בתואר מלכת היופי בתחרות זו היא חוה הרשקוביץ, בת 82, דיירת "הבית החם", ניצולת שואה מרומניה שהצליחה לעלות ארצה ב־1944, בהיותה בת 17, אחרי שחמקה מהצורר הנאצי. היום היא חברה פעילה בוועדה המארגנת. “התחרות היא דבר חיובי משום שכל העולם שומע שוב שהייתה שואה”, אומרת הרשקוביץ. “אני מפחדת שעוד מעט אנחנו כבר לא נהיה כאן, ואז לא ידברו על השואה”.
 

"היופי הפנימי של כל אחת ואחת מהנשים ניצולות השואה מחייב את קיומו של אירוע כזה", אומר סבג. "מדובר בהפקה אדירה והן ראויות להפקה הזאת. אני רואה בתחרות הזאת עוד רגע משמח שאני יכול לתת לניצולות ולניצולי השואה באשר הם. מגיע להן ליהנות אחרי הסבל הנורא שעברו”.
 

ההרשמה לתחרות מלכת היופי לניצולות שואה נפתחה לפני כחודש, והביקוש היה עצום. 20 מועמדות הגיעו לאודישנים, כאשר הסיפור האישי של כל אחת מהן הוא המפתח לקבלה לתחרות. בראש ועדת השיפוט בתחרות עומדת ליהיא לפיד, רעייתו של ח”כ יאיר לפיד. בין השופטות נמצאות תמי ברק, יו”ר נעמת בצפון, נאוה קולאז’, חלי בן דוד, שזכתה ב־1979 בתואר מלכת החן של ישראל ומשמשת כעת גם במאית התחרות, ועוד. “אחרי הראיונות של ועדת הקבלה, אני לא ישנה בלילה ימים שלמים”, מספרת בן דוד. “זה סיוט לשמוע מה הן עברו”.
 

ההכנות לתחרות נמשכות כבר כמה שבועות, כולל חזרות שבמהלכן מתודרכות המועמדות איך לעלות למסלול, איך לדבר ואיך להציג את עצמן. “זה סיפור לא פשוט למועמדות שגילן מתקרב ל־90”, אומרת בן דוד.
 

אחת המועמדות שהעדיפה לא להיחשף אומרת כי החזרות לאירוע הן חוויה בפני עצמן. “בחזרות יש תחרות, יש גם רכילות ואפשר אפילו לשמוע מועמדות אומרות זו לזו שהאחרת מקבלת עדיפות ויש הימורים”, היא מספרת. “מתחילות להיות כאן קליקות, וזה מכניס ממד אמיתי לתחרות וזה מרגש”.
 

בין ניצולות השואה שהגיעו לאודישנים הייתה גם דיירת “הבית החם” נעמי ליכטהויז, בת 81, שנבחרה לאחת מ־12 המועמדות הסופיות. “הציעו לי ושמחתי”, מספרת ליכטהויז. היא נולדה בצ’רנוביץ שבבוקובינה, אז חלק מרומניה. “התגוררנו בהתחלה ברובע מסוים שמאוחר יותר הפכו אותו לגטו צ’רנוביץ”, היא מספרת. “היה לנו מזל כי לקחו את אבי למחנה עבודה. לא ידענו כל המלחמה אם הוא חי או מת. אני הייתי בת 6. הזיכרון הכי מצמרר שלי מהבית שלנו היה ששני קציני אס־אס שהביאו האוקראינים הרביצו לאמי. הרביצו לה מכות רצח.

אני זוכרת את עצמי קטנה ומבוהלת ליד אמא. הם הוציאו אקדחים וכיוונו לראש של אמא. אמא חיבקה אותי. אני חושבת שהיא אמרה לעצמה: אם יהרגו אותה, שיהרגו את שתינו, כי היא לא רצתה להשאיר אותי עם הנבלות האלה. ואז הגרמני שאל את האוקראיני אם לירות, והאוקראיני סימן עם הראש כן. ברגע הזה סבי נפל לרגליו. הוא היה אדם דתי עם זקן לבן. הוא חיבק לו את הרגליים וביקש בגרמנית: ‘קח את החיים שלי ותשאיר את הבת שלי (אמא שלי)’. הגרמני המשיך לכוון אליה את האקדח. הוא הסתכל על האוקראיני, עשה תנועה ביד והם יצאו החוצה. קיבלנו את החיים במתנה”.
 

בשנות ה־50 עלתה ליכטהויז לארץ והקימה משפחה. לאחר מכן גילתה כי איבדה רבים מבני משפחתה בשואה. “נרשמתי לתחרות לא בגלל הסיפור שלי ולא בגלל איך שאני נראית או משהו כזה, אלא רק לכבוד שמעון", היא אומרת. "זו הוקרת תודה שלנו לאיש הזה. לא אכפת לי לזכות, אבל את שלי כבר עשיתי בעצם ההסכמה שלי להשתתף בתחרות”.
 

"אני מתבוננת בנשים ואומרת: הן המלכות של החיים", מסכמת רונית סטשבסקי, מפיקת האירוע. "הן בעיני הסמל של 'עם ישראל חי'. הניצולים המעטים שנותרו בינינו מבהירים לי בכל פעם מחדש מי חזק, מי גיבור וממי צריך ללמוד ולקבל פרופורציות".