במכה אחת: המקלטים לנשים שהפכו לקורבן הסטטיסטיקה האיומה של האלימות

סדר היום בבית מובנה מאוד. הנשים אחראיות על תחזוקת הבית, הניקיון והבישולים לקראת הארוחות המשותפות. ערב־ערב יש שעה קבועה לעלייה לחדרים והתארגנות ללילה.

זה יכול היה להיות תיאור של קהילה שבחרה לחיות אחרת, אלא שכאן, במקלט לנשים מוכות של ויצו, הבחירה נובעת מהכורח. אחת מבאות הבית הזה היא ש’, ששוהה בו בארבעת החודשים האחרונים עם בתה. היא עלתה לישראל לפני 13 שנה יחד עם בעלה ונפרדה ממנו לפני שנה וחצי. הפעם הראשונה שבה נקט בעלה אלימות כלפיה הייתה כשכעסה עליו לאחר שהפסיד את כל משכורתו בקזינו. “נכנסנו לוויכוח שהתלהט, ובסופו הוא סטר לי”, היא מספרת. “הוא הבטיח לי שהוא לא יחזור על זה בשנית ואמר שאם נעלה ארצה, הכל ישתנה”. ההימורים אכן פסקו. האלימות לא. “פעם אחת הוא ביקש ממני להכין בלינצ’ס ב־12 בלילה. לא הסכמתי ובתגובה הוא החטיף לי מכות”, מספרת ש’. “בסופו של האירוע ברחתי מהבית ובמשך שבועיים ישנתי אצל חברה. אנשים סביבי ראו שהוא אלים כלפי ואמרו לי שעדיף לי להתגרש ממנו, אבל לא עשיתי את זה. אחרי שבועיים חזרתי אליו ונכנסתי להריון”.
 

ש’ נהגה לעבוד בין עשר ל־12 שעות ביום כדי להיחלץ מהחובות. כשחלתה, צייד אותה הרופא במרשם לאנטיביוטיקה. בדרך לבית המרקחת, הכספומט הדף את הכרטיס שלה החוצה. “מה שלא ידעתי זה שהוא משך את כל הכסף שלנו מחשבון הבנק בשביל העסק שלו והשאיר אותי בלי כסף”, היא מספרת. “פניתי אליו וביקשתי ממנו כסף. הוא התעצבן עלי וטען שאני מפריעה לו בעבודה. בערב הוא חזר עצבני והרביץ לי. במשך שבועיים יכולתי לשתות רק עם קש. בסופו של דבר הוא קנה לי את האנטיביוטיקה ואמר לי: ‘עכשיו יש לך תירוץ להישאר בבית, ועכשיו יש לך סיבה אמיתית לקחת אנטיביוטיקה’. הוא לא האמין שאני מתלוננת בלי סיבה ולא הבין שאני באמת חולה. אהבתי אותו. האמנתי לו בכל פעם שזו תהיה הפעם האחרונה. כשהוא עצבני, הוא לא שולט בעצמו והוא הופך לאדם אחר. במשך שנים ביקשתי ממנו שילך לטיפול, אבל הוא סירב ותמיד האשים אותי שאני חולת נפש. כשהגעתי למקלט הבנתי שזה המקום שאני זקוקה לו כדי לבנות את עצמי מחדש ואת העתיד שלי ושל הבת שלי.
 

“היום טוב לי כאן”, אומרת ש’. “המקום הזה מחזק אותי ומאפשר להתמודד עם הפחדים והקשיים הנפשיים באופן שבו לא היינו יכולות להתמודד במקום אחר. אנשי מקצוע שנמצאים סביבנו כל הזמן מסייעים לנו לבנות את הביטחון העצמי מחדש. לאדם אלים יש נטייה שלא לקחת אחריות על האלימות שהוא מפגין. גם המשפחה שלו והסביבה נוטות להגיד שזה יעבור ושעל בני הזוג לעבוד קשה יותר על מערכת היחסים, אבל המציאות היא מעגל נצחי של אלימות כלכלית, מילולית, פיזית או מינית. אני רוצה 
 

להגיד לכל אישה שנמצאת במערכת יחסים אלימה: את רואה נורות אדומות? תגדעי את מערכת היחסים עוד בהתחלה כי הדברים רק יידרדרו עם השנים”.

להשתחרר מהקורבנות
 

סדר יום מובנה, מקלט לנשים מוכות של ויצו. צילום: באדיבות ויצו

ש’ היא רק אחת מתוך למעלה מ־13 אלף נשים נפגעות אלימות שטופלו ברשויות בשנה האחרונה. לרגל יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים שחל היום, ייערך מחר בשעה 19:30 בערב בתיאטרון ירושלים אירוע ההתרמה השנתי של עמותת “אישה לאישה” עם יוני רכטר ולהקתו, בסימן “מאלימות כלכלית לצמיחה תעסוקתית”. ההכנסות מהכרטיסים, 200 שקל כל אחד, יהיו קודש לטיפול ולרווחת נשים מוכות וילדיהן השוהים במקלט שמפעילה העמותה בירושלים.
 

לפי נתוני דוח מדד האלימות של ויצו לשנת 2014 שהתפרסם השבוע, בכל יום בישראל נפתחים בממוצע 60 תיקים בעקבות אלימות במשפחה. בשנת 2015 
 

נרצחו בישראל 16 נשים על רקע אלימות במשפחה, עלייה של 60% בהשוואה למספר הנרצחות ב־2014 אשר עמד על עשר נשים. ב־15 השנים האחרונות נרצחו 300 נשים על רקע אלימות במשפחה. בישראל פועלים 14 מקלטים של ויצו, נעמת, “אישה לאישה” ועמותות נוספות. כ־700 נשים מופנות למקלטים מדי שנה.
 

הניסיון המצטבר מלמד שנשים אלו זקוקות לתקופה ארוכה נוספת של עזרה וליווי אחרי שהותן במקלט. “אישה שיוצאת ממקלט לנשים מוכות חווה קושי כלכלי כאשר היא נדרשת לדאוג לפרנסתה ולפרנסת ילדיה, ברוב המקרים ללא  מקצוע או ניסיון בעבודה, ללא דירה בבעלותה, ללא תמיכה כלשהי מבני משפחת המוצא”, מסבירה מירי בנשלום־דור, מנהלת מקלט “אישה לאישה”. “רוב הנשים במקלט צמחו במשפחות דלות אמצעים וללא דמי מזונות מספקים. ברוב המקרים דמי מזונות מינימליים משולמים על ידי המוסד לביטוח לאומי, ורבות מהן נאלצות לשלם חובות שנוצרו על ידי בן הזוג ללא ידיעתן או ללא יכולת להתנגד לכך. לרוב הנשים היוצאות מהמקלט חסרות מיומנויות רבות הדרושות לניהול חיים עצמאיים לצד חוסר ביטחון שנבנה במשך שנים של דיכוי.

“רבות מהן גם נאלצות להתמודד גם עם נתק ממשפחת המוצא, שרואה בפרדה כתם על המשפחה”, מוסיפה בנשלום־דור. “עם היציאה מהמקלט, על האישה להתמודד עם תפקיד הורי חדש לילדים פגועים, שהתנהגותם פעמים רבות מאתגרת. הקושי הגדול ביותר הוא השתחררות מדפוסים של קורבנות, של ויתור על רצון עצמי ומחיקת העצמי”.
 

אישה היוצאת ממקלט ומתחילה לחיות באופן עצמאי בקהילה מקבלת גם סיוע מהמדינה, אך הוא אינו מספק את כל צרכיה. על פי חוק, עם צאתה היא מקבלת סכום של 10,000 שקלים להתארגנות ראשונית, בכפוף לכך שתצא באופן מסודר עם תוכנית טיפולית. ברוב המקרים היא מקבלת גם סיוע בשכר דירה למשך שלוש שנים מרגע צאתה את המקלט. אם היא אם לילדים, היא תקבל סיוע בגובה 1,200 שקלים. במחלקות לשירותים חברתיים תוכל האישה בדרך כלל לקבל טיפול אם תרצה, וכן הטבות על פי מבחן הכנסות, בדומה לכל נזקק אחר.
 

ממצאי מחקר המעקב הראשון בארץ, שנערך על ידי חוקרות מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן בשיתוף משרד הרווחה והשירותים החברתיים, מצביעים אף הם על חשיבות רצף השירותים הטיפוליים לאישה גם לאחר תקופתה השהות במקלט. על המחקר הזה מתבסס נייר עמדה שהוגש ליו”ר מרצ וחברת הכנסת זהבה גלאון בחודש יולי האחרון על ידי עמותת “אישה לאישה” ומציע, בין היתר, לקדם הצעת חוק שתעגן בתוכה את הארכת משך השהות בדירות המעבר, התאמתן למגורים לאישה אחת וילדיה ולא לשתי נשים וילדיהן כפי שנהוג היום, התאמת הדירות הללו גם לנשים מהמגזר הערבי והקצאת משאבים ותקנים לשיקום תעסוקתי במסגרת השהות בדירה ולסל טיפולי־חינוכי לילדי הנשים. 

מקלטים לנשים מוכות אינם המצאה ישראלית. בסוף שנות ה־70 הוקם המקלט הראשון באנגליה ובראשית שנות ה־80 הוקמו ארבעת המקלטים הראשונים בארץ על ידי תנועות נשים. בארצות הברית, למשל, המקלט הוא כלי חירום קצר טווח. ההשקעה המרבית מוקדשת לשיקום ולהתמודדות האמיתית. “פה כל החלק השיקומי שאחרי היציאה מהמקלט מוזנח לגמרי ויש חזרה למקלטים”, אומרת רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצו ישראל. “אם מדינת ישראל הייתה עושה אחד ועוד אחד ורואה כמה עולה מקלט מול כמה עולה החלק השיקומי והעלייה למסלול הנכון, דברים היו נראים אחרת”. 
 

אחת השאלות הגדולות, המרחפת מעל נושא המקלטים לנשים מוכות ולילדיהן, היא למה בכלל יש מקלטים לנשים, ולא חקיקה מסוג אחר, שתביא לכליאת העבריין המכה. “ישבתי בוועדת הכנסת למעמד האישה לפני כשנה וחצי ושאלתי: ‘נראה לכם הגיוני שגבר אלים ישב בנוחיות בביתו ואתן יושבות במקלט עם הילדים?” תוהה פרופ’ ארנון אדלשטיין, פרופ’ לקרימינולוגיה במכללה האקדמית לחינוך ע”ש קיי.

“התשובה הייתה: ‘אתה צודק, לא חשבנו על זה’. מצד שני יש בעיה משפטית, כי צווי הרחקה לא הוכיחו את עצמם. מהמחקר העולמי אנחנו יודעים שלא נמצא הבדל בין מי שהתלוננה ומי שלא התלוננה ואחר כך נרצחה. התלונה לא מבטיחה את ביטחונה של האישה. המקלט הוא גם מסר חברתי מאוד שלילי כלפי נשים וילדים. העובדה היא שגברים כן מגיעים גם למקלטים הסמויים. זה לא דבר בטוח, ובוודאי לא הפתרון. זה שיש יום בשנה לציון הנושא מורה על כך שאין מאבק עקבי, עיקש ומתמשך בתחום. הפתרון הוא בשיפוט מהיר לגברים אלימים ובהקמת בתי משפט מיוחדים שלא יחכו בתור שנים. הדבר היחיד שיכול היה לעזור זה שומרי סף שיוכשרו על ידי המדינה ויזהו מצוקה אצל גברים שנתונים בסכנה למימוש אלימות. לגברים יש פחות את מי לשתף לעומת נשים. אין להם מנגנונים לשחרר קיטור. המדינה צריכה לקרוא לזה פרויקט לאומי למניעת אלימות במשפחה ולהביא את מיטב אנשי המקצוע והמחקרים”.
 

"בעולם מתוקן, אישה מוכה לא הייתה צריכה להיות מורחקת מהבית" רבקה נוימן. צילום: כפיר סיוון

“בעולם מתוקן, אישה שסובלת מאלימות לא הייתה אמורה להיות מורחקת מהבית”, מסכימה נוימן. “היא נקרעת ממקום עבודה, היא קורעת את הילדים מכל המוכר ומכל הקשרים שהם יצרו. המדינה מאוד דואגת לכבודם ולחירותם של הגברים האלימים ופחות מכך לכבודן, לחירותן ולאובדן חייהן של נשים נפגעות אלימות. עד שמדינת ישראל תכריז על אפס סובלנות לגברים אלימים ותגובת המשטרה תהיה מיידית ותשלול ממנו את חירותו, זה יישאר המצב”.

“עד שתגיע אותה אישה עם תביעה ייצוגית ותגיד: אתם פוגעים בזכות היסוד שלי. כשמדינה מסמנת קו אדום ברור, כל החברה מתיישרת לפיו. זו בעיה שמצריכה ניתוח, ומדינת ישראל עדיין בשלב הפלסטרים”.