"אני מאוד אוהב מוזיקה, ולכן להיות פה זה כמעט הישרדותי מבחינתי”, מספר איתי רגב, חבר במקהלה של המרכז לשיקום נכי צה”ל פגועי ראש ביפו. “זה החמצן. יש משהו בתלכיד של החברים פה שאני מחויב לו. הרבה פעמים שאלתי אם אני באמת צריך את זה, וכשלא באתי לחזרות, זה היה ממש חסר לי”.



בסוף השבוע ערכה המקהלה של המרכז חזרה אחרונה לקראת הופעתה היום (ראשון) בבית הנשיא באירוע הממלכתי לציון יום ההוקרה לפצועי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה. המנצח חיים פנירי לא ויתר גם בקטנות. הוא כיוון, העיר. אחרי עשרות הופעות ודיסק רביעי בדרך, חברי המקהלה כבר לא מביטים לאחור, לא שבים לימים הקשים שאחרי הפציעה.



“נפצעתי בתאונה”, מספר רגב, 38, “נשוי פלוס שני כלבים ושלושה חתולים”, כדבריו. “דווקא באותם ימים הסתובבתי בבית לוינשטיין בהיי מטורף כאילו טוב לי ואני אופטימי. רק עם השנים הבנתי שיש בעיה. יש במקהלה הזאת כל כך הרבה. זה לא רק האפשרויות שהיא נותנת לנו. זה גם אנשי הצוות שמסביב שמעניקים מזור לנשמה ולתסכולים. אני זקוק לזה”.



הצעה שאי אפשר לסרב לה



מרכז השיקום לנכי צה”ל ביפו הוקם ב־1973 כפרויקט משותף של משרד הביטחון והמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. המרכז מספק שירותי שיקום לנכי צה”ל נפגעי ראש בתחומי התעסוקה, הטיפול, החברה וההעשרה וכולל, בין היתר, מחלקה לנגרות, חממה לצמחים ומתפרה. 55 מטופלים בני 20 פלוס ועד 70 שוהים במרכז.



לדברי מנהלת המרכז, רותי רק, למרכז יכולים להגיע גם מי שנפגעו לפני זמן רב, ולאו דווקא לאחרונה. בדרך כלל ההגעה למרכז מתרחשת אחרי השיקום הראשוני ולאחר שהסביבה מבינה מה מצב הפצוע. בימים אלה, למשל, התייצב במקום חייל שנפצע לפני שבע שנים במבצע עופרת יצוקה.



לפני 24 שנה הגיע למקום המנצח פנירי, מורה לפיתוח קול במקצועו. בתחילה הוא חשש מהעבודה עם יושבי המקום, לא ידע כיצד לעבוד איתם, אבל אחרי שלב הגישושים ניגש למנהל המקום, משה פטר, והציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה. “אמרתי לו: ‘תן לי מקום לחצי שנה ואני מקים מקהלה טיפולית, שיקומית’”, מספר פנירי. “הוא ענה: ‘אתה מטורף’, אבל התעקשתי ואמרתי: ‘יש תנאי אחד. שלא תיכנסו לראות מה אני עושה’. הוא הרים את הכפפה”.



לעזרתו של פנירי באה גם אביטל אשבורן, מטפלת באמנות שעובדת במרכז כבר עשרות שנים. יחד קיבלו על עצמם השניים את המלאכה המורכבת של הקמת המקהלה, שכללה תיאומים מול בני המשפחות, המלווים ומועדי הטיפולים הרפואיים. עד מהרה החלה שגרה של שתי חזרות בשבוע, וכל מי שרצה להתקבל למקהלה נדרש לעבור אודישן.



אחד מחבר המקהלה, יוסי לוזון, רקדן עטור פרסים, לא חשב שהוא זמר עד שפגש יום אחד את פנירי במסדרון. פנירי הראה לו שיר ושאל אותו אם הוא מכיר אותו, לוזון אמר שכן, ופנירי ביקש ממנו שיתייצב מחר בבוקר במקלט. השאר היסטוריה.



“ב־1971 כשהייתי בגולני, חזרנו מפעולה בלבנון, ולקצין שלנו התפלק רימון מהיד”, מספר לוזון על הפציעה שהובילה אותו למרכז. “זה היה סוג חדש וניסיוני של מיני־רימון, ומאז המקרה שלי הוציאו אותו משימוש בצה”ל. נפצעתי בראש, איבדתי עין, יש לי רסיסים בכל הגוף”.




המנצח חיים פנירי. צילום: אריאל בשור



ללוזון לקח זמן להגיע למרכז השיקום. במשך שנים הוא חי בהכחשה. “הפציעה שלי קדמית ולוותה בעצבים וקריזות”, הוא מספר. “היו שנים שבהן לא הבנתי מה הולך סביבי. הייתי נמלט לסיני לבד לעשרה ימים, חודש. נלחמתי בעצמי. כשהציעו לי להגיע לפה, לא רציתי. אמרתי שאני מסתדר לבד ובסוף לא הייתה ברירה. מאז שאני כאן יש שינוי עצום. פותרים מצוקות, פותחים דלתות. חזרתי לחברים הישנים. זה נותן הרגשה טובה”.



“מלחמה בטחנות רוח"



העבודה סביב המקהלה תובענית: בעבר היו עורכים חזרות באולפנים, עד שקנו ציוד, שהיום נמצא בחדר החזרות. כמו כן, לפני הקלטות פנירי מפזר הודעות במרכז לשיקום ומודיע שהבאים חייבים לשמור על שקט. “מושקע המון כסף במקהלה שלנו”, מספר רגב. “אתה מגיע לאולפן ויוצא עם תוצאות מדהימות שאני לא אוכל אליהן לבד להגיע. זה נשמע ממש מקצועי”.



חברי המקהלה משבחים את פנירי, המנצח, על המסירות והסבלנות. לדבריהם, אפילו אחרי שעבר ניתוח בגב, הוא גרר את עצמו למרכז כדי לא לאכזב את אנשיו.



חלק מהאתגר שעומד בפני חברי המקהלה הוא לא רק המחויבות אליה, אלא גם היכולת לזכור את הטקסטים. “לפעמים שואלים איך נפגע ראש יודע בעל־פה את הטקסט”, מספר פנירי. “הרי יש כאלה שיוצאים ומיד שוכחים מה קרה. לכן פיתחתי סוג של לחשן. אני אומר את המילה כמה שניות לפני שהיא צריכה להגיע בשיר”.



גם עבור רוני בן שמואל סוגיית הזיכרון מציבה קושי, אך הוא לא מאפשר למכשול הזה לעמוד בדרכו. “נפצעתי לפני 15 שנה מטיל שנורה על עמדת התצפית בלבנון”, מספר בן שמואל. “במשך 67 יום הייתי בתרדמת. שכבתי בבית החולים רמב”ם וכשהתעוררתי התברר שיש לי יכולת מאוד מוגבלת לשלוף זיכרונות ישנים, זיכרונות ילדות. בעזרת מלאכיות, מרפאות בעיסוק, שישבו איתי במשך שעות, היום המצב הרבה יותר טוב. את כל השירים שאנחנו לומדים אני משנן בעל־פה”.



לוזון מצדו פיתח שיטת זיכרון משלו. “אני מגיע הביתה עם דף השירים, שומע אותם ואחר כך כותב את המילים איזה 100 פעמים כדי שייכנסו לי לראש. אני מגיע לפה די מוכן, זו משימה שלקחתי על עצמי. תמיד רציתי לחזור להיות מי שהייתי ואמרו לי כמה פעמים: ‘אתה צריך להכיר בעובדה שאתה פצוע והתכונות של פעם כבר לא יהיו’. אז אתה נאבק עד שאתה מבין שהמלחמה היא בטחנות רוח. היום יש לי התראות בטלפון שמזכירות לי כל דבר שאני צריך לעשות. יש סדר, אני מוצא את עצמי ולא כל הזמן במערבולת של התארגנות”.



ההופעה שתתקיים היום בבית הנשיא היא אירוע שיא עבור חבריה ומעוררת תכונה רבה. “יש לנו הופעה אצל כבוד הנשיא, הבוס”, אומר בן שמואל. “זו כבר דרגה אחרת ובעצם דרגה של ייצור ותפוקה מוזיקלית מדהימה”.



פנירי מספר שלא פעם הזמינו את חברי המקהלה גם להופיע בטלוויזיה, אבל הוא סירב כי לא רצה שיציגו אותם כ”מסכנים המזמרים”. גם בהופעות הוא דואג שהקהל לא יראה את עליית המקהלה לבמה כדי לא להדגיש את המוגבלויות. “זו לא חבורת זמר, זו מקהלה”, מדגישה המפיקה אשבורן.



חברי המקהלה לא נותנים להתקדמות האטית והסיזיפית לשבור את רוחם, ולמקהלה יש חלק בכך. “בהקלטות אני לפעמים מגיע קפוא בגלל ההתרגשות, וזה מפריע”, מספר לוזון. “כל תהליך הדיסק הוא לא קל מבחינתי, אבל אז באה ההשקה. הופענו באולם ‘נא לגעת’ בנמל יפו. אתה רואה אולם מלא ואתה שר את כל השירים ובאותם רגעים יש הרגשה של גאווה”.



“המטרה של כל משתקם היא להמשיך לעבוד על עצמו”, מסכם בן שמואל. “לכבוש כל יום עוד שיא, עוד פסגה. יש תוצאות והישגים בלי הפסקה”.