למרות שהמצב הביטחוני הסלים, תושבי גוש עציון שומרים על השגרה

"זו תקופה קשה, אבל יש לי כבר פרספקטיבה", אומרת אורית סייף, בת 35, תושבת אפרת, נשואה ואם לחמישה בנים, עורכת דין במקצועה שעלתה ארצה מארצות הברית לפני כשנה וחצי, כשנחטפו ונרצחו שלושת הנערים בגוש עציון. עכשיו היא מתמודדת עם הידיעות על פיגועי דקירה כדבר שבשגרה. "זו לא הפעם הראשונה שלי בישראל", היא מספרת. "אני ובעלי היינו כאן בלימודים כבר בשנת 2000, וזו הייתה שנה קשה מאוד".

ובכל זאת בחרת לעלות?
"כן. סבא שלי היה השליח של בן־גוריון באו"ם, והוא אמר: 'בשבילי, המשיח הגיע עם הקמת מדינת ישראל'. בעלי קיבל עכשיו הזדמנות נדירה להקים ולנהל שתי ישיבות בירושלים. זו שליחות של פעם בחיים. באפרת יש קהילה מאוד גדולה של אקדמאים יוצאי ארצות הברית, ויש כאן תנאים מצוינים לקליטה".

המשפחה בחו"ל לא חוששת לשלומכם בימים אלו?
"בטח שדואגים, אבל החברים עצמם אומרים לי: 'זה בטח לא גרוע כמו שאנחנו חושבים כשאנחנו רואים את הדיווחים בטלוויזיה'. אולי אני חיה כאן קצת בבועה. בדיוק אתמול לקחתי את הבן הגדול שלי למסעדה ביישוב, ושאלתי את עצמי אם גם בתל אביב הייתי יושבת עכשיו כל כך בשקט".

השקט שעליו מדברת אורית הוא פרי עבודתו של עודד רביבי, ראש המועצה זה שבע שנים, סא"ל במיל' ואב לשישה. רביבי לא מאמין בגדרות, ולכן היישוב אפרת לא מגודר פיזית, אבל רביבי מתחזק מערך אבטחה מרשים הכולל מצלמות שעוקבות אחר כל חלק ביישוב, חדר ביטחון פעיל בכל שעות היממה ובכל ימי השבוע, וקשרים עם היישובים הערביים הצמודים. "אני לא חושב שהדרך הזאת של הצבת פלוגה של חיילים חמושים היא הדרך למנוע פיגועים בצומת", טוען רביבי. "אפשר לאסוף מידע, להגביר את הלחץ, אבל התמונות האלה של בטונדות וחיילים מכוונים נשק, שמופיעות בכל כלי התקשורת, לא תורמות לתחושת הביטחון שלנו". לדברי רביבי, גם בימים אלה הוא מקיים שיח עם השכנים הפלסטינים. "גם הם רוצים כבר לחזור לשגרה, רוצים צירי תנועה פתוחים ורוצים פרנסה", הוא אומר.

עודד רביבי, ראש מועצת אפרת, "הצבת חיילים חמושים היא לא הדרך למנוע פיגועים בצומת". צילום: אריאל בשור

ובכל זאת, בשבועות האחרונים היו כאן פיגועי דקירה רבים.
"הדרך להתמודד עם המצב היא בעשייה. לפני שלושה שבועות נרצח כאן בצומת ביריות יעקב דון מאלון שבות, שהיה מחנך בתיכון דרך אבות. בשבת אחרי הרצח הייתה שבת הארגון של בני עקיבא. הגעתי לפני השבת לסניף, ראיתי את החניכים בחוץ בוכים ואת המדריכים מסוגרים בחדר. הם אמרו לי שהם לא מסוגלים לצאת. עודדתי אותם, הסברתי להם שהחניכים שלהם צריכים אותם עכשיו, וזה עבד. הם יצאו וחגגנו את שבת הארגון לזכרו של יעקב דון והחיוך הענק שלו".

מדוע הגעת לאפרת?
"כל ההתיישבות ביהודה ושומרון היא 450 אלף איש בערך, מתוכם שליש חרדים שלא היה להם פתרון דיור בערים החרדיות, שליש מהם משפחות שחיפשו איכות חיים ולא יכלו להרשות לעצמן לרכוש בית במקום אחר, ושליש הם מתיישבים עם אידיאולוגיה של התיישבות דווקא מעבר לקו הירוק. אני ואשתי הגענו לכאן לפני 22 שנים כי לא יכולנו לקנות דירה בירושלים".

בלי טלפונים מודאגים

במרחק חצי שעה מירושלים ורבע שעה מתל אביב, בגובה של כמעט אלף מטר, שוכנים יישובי גוש עציון. 70 אלף איש מתגוררים בגוש. בשנים האחרונות נהנו יישובי הגוש משקט ומשגשוג, אבל החטיפה והרצח של שלושת הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח לפני כשנה וחצי, וגל הפיגועים בצומת הגוש שהחל לפני כחודש וכלל פיגועי דקירה וירי, שלל פצועים וארבעה הרוגים - הזניקו את גוש עציון שוב לכותרות.

מלבד פיגוע הירי שבו נרצח הרב יעקב דון ב־19 בנובמבר בשעה שישב ברכבו בפקק תנועה בסמוך לצומת גוש עציון, ושגבה גם את חייהם של האזרח האמריקאי עזרא שוורץ ושל תושב חברון שאדי ערפה, ידע הצומת כאמור פיגועים נוספים בשבועות האחרונים. בין היתר, ב־27 באוקטובר דקרו מחבלים חייל צה"ל בצומת ופצעו אותו באורח בינוני; ב־28 באוקטובר נפצעה אישה באורח בינוני בפיגוע דקירה שבוצע בצומת, בסמוך לסניף של "רמי לוי"; ב־22 בנובמבר נדקרה שם למוות הדר בוכריס בת ה־21 בעת שהמתינה בטרמפיאדה; ב־1 בדצמבר ניסה מחבל לדקור בצומת גבר בן 35 ופצע אותו באורח קל.

"זו תקופה קשה". הדר בוכריס ז"ל שנרצחה בפיגוע בצומת גוש עציון. צילום פרטי

אלא שלמרות המצב המתוח והשברירי, תושבי הגוש בטוחים שמדובר שהשקט עוד ישוב. "תמיד היה לנו מרקם עדין של דו־קיום בגוש עציון, תחושה של 'אנחנו יכולים לעשות אחרת'", אומרת הרבנית אסתי רוזנברג, תושבת אלון שבות ואם לשבעה, שמשמשת זה 18 שנים ראשת מדרשת הנשים במגדל עוז, בצמוד לישיבת הר עציון. היא דמות מוכרת בציונות הדתית, בתו של הרב אהרן ליכטנשטיין שהיה ראש ישיבת הר עציון משנת 1971. "אנחנו לא מקום שבו צועקים 'מוות לערבים'", היא מבהירה. "יש לנו עובדים פלסטינים בצוות המדרשה, הם חלק מאיתנו, משתתפים בכל האירועים, יש לי בהם אמון מלא גם עכשיו. אבל אני מצרה על דו־הקיום מסביב שנפגע. היינו נפגשים בעיקר בצומת, בחנויות, בסופרמרקט - ערבים ויהודים. עכשיו זה איננו. השבועות האחרונים הם נקודת מפנה. המציאות היום מפתיעה אותי. יש לי הרבה מחשבות על איך נצא מזה, אבל אני לא רואה פתרון מציאותי בטווח הנראה לעין".

במדרשה של רוזנברג, שמבוססת על ערכי הרב ועל פמיניזם דתי, לומדות 160 נשים גמרא, תנ"ך, הלכה ומחשבת ישראל - מקצועות לא שכיחים בתוכנית הלימודים של נשים חרדיות ודתיות. "יש לי בכל שנה 40 נשים צעירות שמגיעות מארצות הברית, ולמרות המצב לא היה לנו ביטול אחד של בקשה להתקבל או זוג הורים אחד שביקש להחזיר את הבת הביתה", היא אומרת. "גם מקרב ההורים הישראלים לא קיבלתי ולו שיחת טלפון מודאגת אחת".

הרבנית אסתי רוזנברג, "אנחנו לא מקום שבו צועקים 'מוות לערבים'". צילום: אריאל בשור

"לא בעניין של פוליטיקה"

היישוב החדש בגוש עציון מתוארך לשנת 1927, אבל ההתיישבות המשמעותית החלה רק בשנת 1943 עם עלייתו של קיבוץ כפר עציון על הקרקע. בעקבותיו עלו עוד שלושה יישובים ששרדו חמש שנים בלבד. בתחילת מלחמת העצמאות הטילו הערבים מצור על יישובי הגוש וניתקו את דרכי האספקה אליהם. ב־13 במאי 1948, יום לפני הכרזת המדינה, נפל כפר עציון, ו־242 חברי הקיבוץ, לוחמי פלמ"ח ולח"י, נהרגו בקרב. כמה עשרות לוחמים ואזרחים שנכנעו ללגיון הערבי נטבחו על ידי חיילי הלגיון הערבי וערביי האזור. ארבעה לוחמים הצליחו להימלט. שלושת הקיבוצים האחרים נכנעו ונשלחו עם המגנים למחנות שבויים בירדן. האזור חזר לשליטה ישראלית ב־1967, ובני הדור השני של קיבוץ כפר עציון, בניהם של הנרצחים והשבויים, הקימו את הקיבוץ מחדש ובעקבותיו עוד 18 יישובים במהלך השנים.

במרחק 200 מטרים בלבד מצומת הגוש מנהל אסף רוזנברג, בן 27 מאפרת, את היקב המשפחתי, שבו מיוצרים 70 אלף בקבוקי יין בשנה, ממגוון סוגים. עבורו הנושא הבוער הוא ההחלטה על סימון מוצרים מההתנחלויות, אך לנוכח המצב הוא מקפיד לשאת עליו את הנשק האישי שלו ומוכן לכל תרחיש.

למרות גילו הצעיר, רוזנברג עובד ביקב כבר מעל עשור, מאז הקימו אותו הוריו. את המטפורה על הכרם שמניבה את פריה דווקא בתנאים קשים הוא מיישם במסעדה, במרכז מבקרים וטעימת יין מקצועי ובגן האירועים שהקימו בשנים האחרונות. אלא שהשלושה עומדים עכשיו כמעט ריקים. "המסעדה בתפוסה נמוכה מאוד עכשיו", מספר רוזנברג. "לאנשים כאן יש עכשיו פחות חשק לצאת. תמיד דגלנו בדו־קיום. בימים רגילים אפשר לראות כאן אנשי עסקים פלסטינים בפגישות עבודה. המצב עכשיו משפיע על כולם, ויש לנו תמיד נשק במסעדה, אבל אני מאמין שזה יעבור".

"אנחנו לא בעניין של פוליטיקה", טוען גם ירון רוזנטל, בן 39, שמנהל את בית הספר שדה כפר עציון זה 14 שנים. מבחינתו, עסקים כרגיל: "אין שום שינוי בהנחיות הצבא לגבי טיולים בשטח, אנחנו כאן כדי להנחיל למבקרים את אהבת הארץ".

במשרדו של רוזנטל, נשוי ואב לילד, תלויה תמונתו של דוד בן־גוריון צועד בשבילים לצדו של יהושע כהן, איש שדה בוקר שהקים את בית הספר בכפר עציון. בשבילי בית הספר אנחנו פוגשים קבוצה גדולה שסיימה יום טיולים בשטח. לדברי רוזנטל, ב־2014 ביקרו כאן כ־120 אלף איש, והצוות במקום מונה 80 איש, מתוכם כ־20 פלסטינים.

שקלת להפסיק להעסיק פלסטינים?
"לא. מצב התעסוקה כאן לא ישתנה. לא היה אצלנו אף ביטוי של שנאה".

לנוכח המצב היו לכם ביטולים? יש אנשים שמעדיפים לא להגיע לכאן?
"היו לנו מקרים כאלה בעבר, אבל בדרך כלל אין שום בעיה. אני תמיד אומר למתנגדים: 'תבואו, תראו, הרי לא נהפוך שמאלני לימני רק מביקור פה, לפחות תדעו על מה אתם מדברים'".

מאיפה מגיעה תחושת הרוגע שמאפיינת רבים בגוש?
"אנחנו מתונים יותר, זו אוכלוסייה שונה. קחי לדוגמה את ההלוויה של יעקב דון, איש מוכר ואהוב על כולם. היו כאן אלפי אנשים בלוויה, ולא שמענו קריאה אחת לנקמה. זו לא הדרך שלנו".