כך מתנהל הבוקר של מוראל בכר, תלמיד כיתה ב' בבית הספר אחד העם בחדרה. כמו כל ילד רגיל הוא מתעורר בשעה רבע לשבע, אבל עד כאן הדמיון. בכר מתלבש במיטה, ובימים קרים לפעמים גם מצחצח שיניים במיטה. "יש לנו שולחן קטן שמתחבר למיטה כדי שיוכל לאכול עליו את ארוחת הבוקר, ואחר הצהריים להכין עליו שיעורים", מספרת אמו, ריוה. "אבל החלק הקשה מגיע כשאנחנו מגיעים לבית הספר: מוראל צריך לעשות סיבוב שלם ולהיכנס לבית הספר מהשער האחורי. זה מצב נורא, שמציג אותו שוב כשונה משאר הילדים".
בימים גשומים בכר מגיע לכיתה רטוב עד לשד עצמותיו. בימים חמים הוא מגיע מזיע. בשיעורי ספורט, מוזיקה ואמנות הוא נשאר בכיתה ולא משתתף, כי הכיתות אינן נגישות. לעתים הוא משחק עם הסייעת בכדור בזמן שכל הילדים נמצאים בשיעור התעמלות. "בהתחלה בבית הספר היה קשה עם הילדים. הוא קיבל הרבה הערות, פחדו להתקרב ולהידבק. אבל היום קצת יותר טוב", ממשיכה אמו, "זה חלק שמאוד כואב לנו, כי לפני התאונה הוא ממש אהב ספורט וזה חסר לו מאוד".
מוראל בכר נולד בריא. בשנה האחרונה בגן הילדים נפל ממגלשה ומאז הוא סובל מתסמונת LCP, הפוגעת במפרק הירך לאחר היווצרות נמק בעצם הירך. מאז הוא מרותק לכיסא גלגלים, ומאחוריו ארבעה ניתוחים קשים. אולי, רק אולי, מתישהו יוכל לעבור לקביים: "אין לו בעיה להסביר לכל אחד על הבעיה, ושהוא כמו כל הילדים בסך הכל".
תנאים לא מתאימים
מוראל בכר הוא אחד מבין רבים מאוד. בהסתמך על נתוני המועצה לשלום הילד, 330 אלף ילדים בישראל הם בעלי מוגבלות, מתוכם כ־220 אלף עם מוגבלות קשה. עמותת נגישות ישראל הייתה שותפה בכתיבת תוכנית ההנגשה של משרד החינוך, כשתלונות על נגישות במוסדות חינוך מועברות לטיפול בשיתוף משרד החינוך והעיריות.
בשנת 1998 נכנס לתוקף חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שנועד לעגן את "זכותו של כל אדם להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים". נגישות פיזית היא תנאי מוקדם לקיום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ולכן נקבע בחוק כי "מקום ציבורי יהיה נגיש לאנשים עם מוגבלות".
החוק כולל בין היתר את "הזכות לנגישות פרטנית לתלמיד עם מוגבלות ולהורה עם מוגבלות, למוסד חינוך ולשירותי החינוך שהוא נותן". אולם מה בפועל? שלא נדע מצרות. בחזרה לדוח מבקר המדינה משנת 2013: עד פרסומו, בראשית 2014, לא הותקנו תקנות בדבר ההתאמות הנדרשות להנגשה כזאת, ולפיכך ההוראות אינן מוסדרות וכפועל יוצא מכך אינן נאכפות.
מבדיקה מדגמית בבני ברק, כפר סבא, רמלה, רמת השרון, גבעת שמואל, הוד השרון, קריית אונו, רחובות, שפרעם והמועצה האזורית עמק לוד עלה כי "תלמידים בעלי מוגבלות פיזית לומדים בתנאים שאינם מתאימים ושאינם עולים בקנה אחד עם דרישות הנגישות שבחוק, בלי שגורם ממלכתי או עירוני כלשהו יכול לבוא לעזרתם ולאכוף את זכותם לנגישות פרטנית, והם נתונים לחסדיהם של מפעילי המוסד ותלויים בנכונותם לפעול להנגשתו".
לדוגמה, מקום החניה ליד הכניסה לבית הספר ברמת השרון אינו מאפשר גישה לבעלי מוגבלויות; גרם מדרגות בבית ספר יסודי בבני ברק מהווה חיץ בין בעלי מוגבלות, גם קלה, לכניסה למוסד; וכך גם מדרגות חצר בית הספר בשפרעם ובבית הספר לאמנויות באורנית.
כאן לא תמה מסכת העבירה על החוק וערלות הלב: מהדוח עולה כי למשרד החינוך אין מידע עדכני בדבר מוסדות חינוך נגישים, ואפילו מידע על מספר התלמידים שזקוקים להנגשה לא קיים בידיו. כל זה אף שב־2009 נקבע בחוק כי על הרשויות המקומיות לגבש תוכניות פרטניות להנגשה, ומשנת 2011 היה על בעלי מוסדות חינוך לדווח למשרד על התקדמות ההנגשה. בדיקת המבקר גילתה כי ההוראות האלה לא יושמו כנדרש, לא על ידי הרשויות המקומיות ולא על ידי משרד החינוך.
משרד מבקר המדינה העיר למשרד החינוך כי יש לפעול ללא דיחוי ליישום התקנות בדבר נגישות פרטנית במוסדות חינוך, כנדרש בחוק שוויון זכויות, ולא להניח לתלמידים בעלי מוגבלויות, שלומדים לעתים במשך כל תקופת לימודיהם במוסדות חינוך שלא הונגשו, להיות נתונים בעניין זה לחסדיהם של מפעילי המוסדות. כמו כן הוסיף המבקר כי על משרד החינוך לוודא שההליכים הקודמים לביצוע ההנגשה יוצאו אל הפועל סמוך למועד מתן ההתחייבות הכספית ובמהירות המרבית. ומן הראוי, העיר המבקר, שמשרד החינוך יידע את נציבות זכויות אנשים עם מוגבלות לגבי המקרים שבהם הליכי אישור ההתחייבות הכספית לביצוע ההנגשה נמשכים זמן רב.
בגוף אני מבינה
מחר, 23 בדצמבר 2015, יתקיים "מצעד הפרוטות" במסגרת יום ההתרמה השנתי של איל"ן, איגוד ישראלי לילדים נפגעים. אלפי תלמידי בתי הספר יפקדו את בתי התושבים לגיוס תרומות לארגון. איל"ן מציין 63 שנות פעילות, שבהן פעל לאפשר לנכים בישראל איכות חיים מרבית תוך שאיפה לשילובם בחברה. רו"ח אהוד רצאבי, יו"ר איל"ן, אומר שמסתמנת נכונות גדולה יותר מאשר בעבר לשילוב ילדים עם מוגבלות פיזית בבתי ספר רגילים. ועדיין "ההנגשות בבתי הספר ברוב הארץ עדיין לוקות בחסר. בכל שנה פונים אלינו הורים לילדים עם מוגבלות פיזית, הנתקלים בבירוקרטיה וקשיים אל מול המערכות בעניין הנגשת בנייני הלימוד וכניסות בית הספר. חשוב לחנך ולהטמיע את שוויון ההזדמנויות כבר בבית הספר".
ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד) - שהקימה את השדולה לשילוב ילדים עם מוגבלויות במערכת החינוך, חברה בוועדה מיוחדת לזכויות הילד ויו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה - מודעת לרפיסות הקשה ביישומו של החוק ובאכיפתו: "מתן שירותים במדינת ישראל כיום הוא עניין מורכב וזה נכון לא רק בהקשר לנגישות. לנגישות צריך למצוא פתרון פרקטי אחר, כי הפתרון הקיים לא טוב. בתקנות קבוע, למשל, נושא הקמת פיר מעלית בבית הספר. הרשות המקומית צריכה להגיש את הבקשה למשרד החינוך. אולם אם חסר דף, חתימה או משהו אחר, משרד החינוך אומר: 'לא הגישו את הבקשה כמו שצריך'. יש משרדים ממשלתיים שמתכתשים ביניהם ויש אזרח שיושב בצד, לעתים בשקט ולעתים פחות, וממתין לקבל את זכותו לנגישות מלאה".
גם הנושא של הנגשה הדרגתית תקוע. "הגיע הזמן שתהיה פעילות מערכתית, כי אי אפשר לצפות שאנשים עם מוגבלויות ובני משפחותיהם, שבמקום להתעסק בחיי היומיום שגם ככה קשים עבורם, יצטרכו להתעסק בבירוקרטיה המסובכת. שר החינוך הראה רצון להנגיש בשנה האחרונה, והודיע בראש חוצות שהקצה לכך תקציב בסך 135 מיליון שקלים לשנה, אבל צריך שיעשה איתם שימוש מלא ומהר. הרבה פעמים התקציב הוא לא הרעה החולה, אלא העובדה שלא הועברו הנחיות שזו עדיפות עליונה לכל הנוגעים בדבר".
המצב, איך שלא מסתכלים על זה, מגוחך, משפיל ורומס את החוק ברגל גסה. "למשרד החינוך החובה לתת חינוך", אומרת ח"כ אלהרר. "אם הוא לא מצליח לעשות את זה – בין אם מפאת תוכניות חינוך חסרות או מבחינת נגישות - הילד לא יגיע לבית הספר". דוגמה לאבסורד: לקצינת ביקור סדיר בשלטון המקומי ברשות, למשל, הסמכות להעמיד לדין פנימי הורה שלא שולח תלמיד לבית הספר. "איך הם יעשו את זה? יש פסק דין מכונן של בג"ץ, שבו הנשיא דאז אהרן ברק אומר, שוויון עולה כסף. תקצו את הכסף, תנגישו לא רק את הכיתה, אלא גם המרחב. אני לא מצליחה להבין איך שירות כל כך חיוני כמו חינוך עדיין אינו נחלת הכלל"", אומרת ח"כ אלהרר.
במקרה של כליל אור בן חיים, תלמידת כיתה י"א מבית הספר מוסינזון בהוד השרון, אף היא ישובה בכיסא גלגלים, הבעיה האמיתית מול אוזלת היד של הרשויות נוצרה כשהגיעה לתיכון. "לפני שהגיע הזמן להעביר אותה עשינו את כל המהלכים שנדרשו מאיתנו על פי חוק, ועדכנו את העירייה על כך שבית הספר התיכון שהיא אמורה להשתלב בו אינו נגיש עבורה וצריך לעשות התאמות", מספר אביה, יהושע בן חיים. "לעירייה לא היה מומחה נגישות באותו הזמן ולצערי הרב לא נעשה דבר והיא התחילה את הלימודים".
בן חיים רצתה ללמוד במגמת קולנוע ותקשורת, אבל הלימודים מתקיימים בבניין המגמות בבית הספר, והוא אינו נגיש כלל לילדים עם נכות. "כליל אור נאלצה לוותר על הלימודים במגמה הזאת ובמגמות אחרות הנמצאות בבניין, ובסופו של דבר היא מרחיבה רק מקצוע אחד ולא שניים כמו כולם", אומר אביה, "כך שהדבר פוגע בה לא רק חברתית ונפשית, אלא גם מבחינת הלימודים".
בן חיים לא מתכוונת להרים ידיים: "אני מרגישה הרבה כעס ותסכול מהמצב. אם ההורים שלי פעלו לפי הכללים, והודיעו מספיק זמן מראש לעירייה ולמשרד החינוך על בעיית הנגישות בבית הספר, אני לא מבינה למה שום דבר לא נעשה. בבית הספר ניסו לעשות הכל כדי להוריד את מגמת קולנוע ותקשורת למטה, אך לא היה ניתן בגלל הציוד. יש גם בעיה עם הרמפות עבור תלמידים נכים. המצב שלהן גרוע ומפחיד לעבור עליהן. חיכיתי ללמוד בתיכון, ואני באמת יכולה להיות כמו כל הילדים האחרים, אם רק היו מאפשרים לי להגיע למקומות שאני צריכה".
לתרומות לאיל"ן:
03-9411333 או באמצעות האתר www.ilan-israel.co.il