לצדו: אחותו של רומן זדורוב מספרת על החיים בצל הפרשה

"אני לא רוצה שרומן זדורוב יהיה כמו עמוס ברנס”, מבהירה קסניה אברס. “אני לא רוצה שאחרי 28 שנים בכלא אחי יצא ויגידו: ‘טעינו’. מה לעשות, גם בית המשפט טועה. צריכים להבין ששופטים הם לא אלוהים, הם בשר ודם. לפני תשע שנים אמרו במסיבת עיתונאים ‘תפסנו רוצח’, חשבו שזה יעבור לסדר היום, אבל כשרואים בן אדם שנלחם על חפותו ונושא שלא יורד מהכותרות, מבינים שמשהו פה לא תקין. אנחנו לא נעזוב את רומן, כמו שאתה לא תשאיר את הילד שלך לבד”.

קסניה, כיום בת 23, זוכרת היטב את 6 בדצמבר 2006, היום שבו תאיר ראדה בת ה־13 וחצי נרצחה בתא שירותים בבית הספר התיכון “נופי גולן” בקצרין. “הייתי אז בגילה של תאיר”, היא מספרת. “אני זוכרת ששמעתי על המקרה בחדשות, והוא זעזע אותי. אמרתי: איך ייתכן שזה קורה בבית ספר? באותו זמן היינו צריכים להגיש עבודה באנגלית לקראת מבחן. בחרתי בנושא: ‘האם אתם פוחדים ללכת לבית ספר?’ הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא תקין”.

לדבריה, גם בסיוט הכי גדול שלה היא לא תיארה לעצמה אז שאחיה הגדול, רומן, אז פועל בניין בן 29 שעבד בבית הספר, יואשם ויורשע ברצח.

אולי לא הכרת את רומן מספיק טוב?
“אני מכירה אותו מעולה. היינו מדברים המון ב־ICQ, והוא אחד שכל הזמן דאג לי. עד היום הוא מייעץ מה נכון ומה לא. הוא מכוון אותי ותמיד היה שם בשבילי. אני זוכרת עוד באוקראינה שרומן היה לוקח אותי לגן ומחזיר אותי. שומר עלי בבית כשההורים היו בעבודה”.

נתקלת באלימות מצדו?
“אף פעם לא הייתה אלימות”.

הוא חם מזג?
“אני לא זוכרת אותו עצבני. הוא לא הגיע למצב שלא הצליח לשלוט בעצמו. תמיד ידע את הגבול ולא הגיע לרמות של ‘אני רוצה לרצוח מישהו’. לא ראיתי אותו מרביץ. הוא תמיד היה אומר: ‘תדעי להגן על עצמך, אבל את לא זו שצריכה להתחיל. אל תיכנסי לפינות האלה’. אני עובדת היום בביטחון ואני נגד התלהמות וכוחניות. זה אומר עליו משהו, אחד שגידל אותי לערכים האלה”.

אולי התגרו בו ושחררו את הנצרה?
“אני זוכרת שבאותה תקופה היו נטפלים לעולים ומקללים: ‘רוסים מסריחים’ וכאלה. גם אם קיללו בסגנון הזה, אף פעם לא התייחסנו. אז קיללו”.

לא היה לך לרגע אחד ספק לגבי אחיך?
“אף פעם. אנחנו שלושה אחים, חונכנו על אותם ערכים, ואני יודעת שהמטרה שלו הייתה להקים משפחה ולגדל ילד. תשאל בקצרין את מי שהכיר אותו, וכולם אומרים ‘לא יכול להיות’. אני זוכרת כילדה שהוא היה שיפוצניק והייתה לנו שכנה שרומן היה מתקן לה ולא מבקש אגורה, מכל הלב”.

"לא יוצא לי מהראש"

שם משפחתה של קסניה אינו זדורוב מאחר שהיא ורומן אחים מאותה אם, אבל משני אבות שונים. רומן וקסניה נולדו בחצי האי קרים, אז אוקראינה, וב־1999 עלו ארצה והשתקעו בחיפה. “הוא ואיגור הם אחיי הגדולים”, קסניה מספרת. “אני בקשר מצוין איתם, הם כמו השומרים שלי”.

כיום אברס לומדת סיעוד. בין לבין היא עובדת באבטחה בתחנת רכבת במרכז תל אביב.

משפטו של זדורוב החל ב־2007, וב־2010 הוא הורשע לראשונה ברצח בכוונה תחילה ובשיבוש מהלכי חקירה ונידון למאסר עולם ושלוש שנים נוספות. ב־2014 הרשיע בית המשפט המחוזי את זדורוב בפעם השנייה בעקבות ערעורו על פסק הדין. זדורוב ערער שוב, ובשבוע שעבר נדחה ערעורו בשנית, והוא הורשע בפעם השלישית.

במהלך השנים ולאורך המשפט התרחקה אברס מאור הזרקורים והשתדלה לא לדבר. אלא שבשבוע שעבר, לאחר דחיית הערעור, היא פרסמה פוסט ארוך ונוקב בעמוד הפייסבוק שלה. “עם ישראל היקר, שמי קסניה, ואני אחותו של רומן זדורוב”, כתבה. “כעת הגיע הזמן שלי לשבור שתיקה ארוכה ורועמת. בחרתי להיחשף ברגע זה לראשונה בחיי באופן פומבי בעקבות הביזיון שהתרחש אתמול בבית המשפט העליון, עת נדחה ערעורו של אחי”.

“בתור ילדה בת 14 יש לך דעה, אבל מישהו היה מתייחס אליה ברצינות?” היא מסבירה כעת. “נמאס לי לשתוק, זה בא מהלב, והחשיפה הייתה קשה. תמיד נמנעתי כי פחדתי. אני אוהבת את הפרטיות, אבל קיבלתי הרבה פידבקים חיוביים, הרבה חיזוקים. עזוב את המקרה של אחי, תראה מה קורה במדינה. כל יום שחיתות חדשה. נשיא המדינה יושב בכלא, ראש ממשלה הורשע, ניצבים פורשים מהמשטרה. משהו דפוק קורה כאן, אז מי זה אחי? בורג קטן”.

בעבודה ידעו מי אחיך?
“לא. אני עובדת בביטחון כבר יותר משנה וחצי ואחרי כתיבת הפוסט באתי ביום שישי והרבה אנשים שאלו: ‘איך? את כזה בן אדם מצחיק וכזו חיובית ותמיד שמחה והכל טוב לך’. הסברתי שמן הסתם לא באתי לראיון עבודה ואמרתי: ‘שלום, אני אחותו של רומן זדורוב’, ובשיחות עם החבר’ה זה אף פעם לא עלה. עכשיו מאוד כואב לי. הוא לא יוצא לי מהראש”.

אברס זוכרת היטב את היום שבו זדורוב נעצר. “באתי הביתה ואף אחד לא היה”, היא מספרת. “כשאמי חזרה היא סיפרה שעצרו את אחי, חושדים בו ברצח. המחשבות שלי בתור ילדה בת 14 היו מאוד שונות לעומת היום. התגובה הראשונה הייתה להגן על המשפחה. איך זה ייתכן? אחי בחיים לא יעשה את זה. אתה לא מבין מה קורה, אתה רק יודע שזו טעות והוא לא אמור להיות שם”.

וכשעובר הזמן?
“אני עדיין בטוחה שהוא חף מפשע, אבל היום אני גם מכירה את המקרה. המשטרה עשתה טעויות. הפעילו עליו לחץ, הכניסו לו לראש: ‘אתה רצחת, אתה רצחת’. כשכל יום אמרו לו את זה במשך שעות ארוכות ולא נתנו מנוחה ולחצו, כאן לדעתי הוא נשבר. התחיל להגיד שאולי הוא לא זוכר. הרי גם באוקראינה תמיד חינכו אותנו ששוטר טוב בא לעשות סדר ופותר בעיות”.

אבל בית המשפט הרשיע אותו.
“בהתחלה האמנתי מאוד בבית המשפט המחוזי. המשפט ארך הרבה שנים עד שהייתה הכרעה, אבל כל מה שההגנה הביאה פתאום לא רלוונטי. אין דנ"א, אין טביעות אצבע, אין טביעת נעל, שכל כך התעמקו בה. הוציאו ממנו הודאה בכוח, אבל יש גם הרבה דברים שלא נבדקו”.

ומה לגבי ההרשעה של בית המשפט העליון?
“אחרי ההרשעה הראשונה ערערנו לעליון, אז למה הוא החזיר את התיק לאותו הרכב שופטים שהרשיע אותו בפעם הראשונה? מה הסיכוי ששופט ישנה את דעתו, ועוד בתיק שכל המדינה מדברת עליו? אפסי. רומן פרש כנפיים ולא השאיר שום ראיה חוץ מהודאה? איך זה הגיוני?”.

יש הודאה ושחזור.
“תסתכל על השחזור. רומן בעצמו לא יודע לאן הוא הולך. אם תראה את הסרט, תבחין בבן אדם שמוליכים אותו. בשחזור הוא רוצה לעלות עוד קומה ושואלים אותו: ‘לאן אתה הולך?’. מובילים אותו לשירותים. החוקר מראה לו היכן היו הפגיעות. אני מאמינה שיש כאן משהו מכוון. אם יש זירת רצח, אין סיבה שלא יבדקו את כל הממצאים. אני מאמינה שרוצים לחפות על הרוצח האמיתי שהיום יושב בבית, נהנה מחייו, גדל ומתפתח, כשבן אדם חף מפשע נמק בכלא. עובדה שראש הרכב השופטים בבית המשפט העליון זיכה אותו מחמת הספק”.

ספק זה לא זיכוי מוחלט.
“אתה יכול להגיד שאני לא אובייקטיבית, אבל זה לא רק אני והמשפחה. זו חצי מדינה שהתחילה לדבר”.

יצא לך לדבר עם הוריה של תאיר ראדה?
“לא, כואב לי ואני מאוד משתתפת בצערם. אני לא יכולה לקלוט איך זה לאבד את הדבר הכי יקר במקום שאמור להיות מגן. גם ככה הצער שלהם עצום והזמן לא מרפא, אז גם לא לדעת מי רצח את בתם - זה יותר מדי”.

"הכלא משנה"

אברס משוחחת עם אחיה כמעט כל שבוע בטלפון ומדי פעם נוסעת לבקר אותו בכלא. “מאוד קיוויתי שאת השנה האזרחית החדשה נקבל ביחד ליד השולחן”, היא אומרת. “ראיתי את התמונות האלה בראש שבהן כולנו מתאספים, ולצערי זה לא קרה. אנחנו מדברים על החיים, היו לנו שיחות מה נעשה כשהוא ישתחרר. להיות בים או לאכול את האוכל שהוא הכי אוהב”.

חשבת שהעליון יזכה אותו?
“הייתה לי הרגשה טובה. יומיים לפני, כשאולגה אשתו התקשרה ואמרה שעוד יומיים יש דיון, הייתה לי צמרמורת. הפסקתי לחשוב, כאילו נחלקתי לשניים - הראש במקום אחד והפה אומר משהו אחר. היו לי מחשבות שזה סוף־סוף ייגמר והוא יהיה בבית”.

רומן השתנה במהלך השנים?
“הכלא משנה. הוא לא נהיה מריר ולא התייאש. אחרי המשפט יצא לנו לדבר ואמרתי לו: ‘אל תדאג, זה לא הסוף. מדינה שלמה עומדת מאחוריך’, אבל לדעתי הוא איבד את התמימות שהייתה לו”.

את רואה עוד דיון משפטי באופק?
“אני חושבת שיבקשו דיון נוסף בהרכב שופטים מורחב”.

איך את מתמודדת עם המצב?
“אתה לא יכול לעצור את החיים. מצד אחד, אם אני נוסעת לטיול אז כיף לי. מצד שני, אני שואלת: איך כיף אם אחי בכלא? הרבה פעמים תפסתי את עצמי עם המחשבה הזאת. אני אעשה הכל כדי להוציא אותו משם. בחיים לא אשכח אותו, כמו שהוא ידע להיות לצדי ברגעים הקשים והשמחים”.