בצל העבר: סיפורה של משפחת המחבל מפיגוע הירי בתל אביב

 נדים מלחם, בן דודו של נשאת מלחם, החשוד בביצוע הירי בתל אביב, נחשב באזור ואדי ערה לשהיד. הכניסה לבית משפחתו בשכונת ואדי אל־קסב (בתרגום: נחל קני הסוף) היא מדרך גישה שיוצאת מכביש ואדי ערה. נוסעים ישר, חולפים על פני בתי הכפר, חורשה ירוקה בשולי הוואדי, מסגד גדול, ומגיעים לפאתי השכונה. גם את הבית הזה אי אפשר לפספס. בכניסה, מצד ימין, הוצבה בצדי הכביש תמונה ענקית של נדים.

ליד ביתו של נדים מוצבת אנדרטה שקשה להתעלם ממנה. "השהיד נדים מלחם נרצח על ידי משטרת ישראל", נכתב עליה. הכתובת ברורה, חד־משמעית. כשנכנסתי אל הבית, לפני מספר שנים, קיבלו אותי בצעקות שני ילדים קטנים בני 5 ו־7. היו אלה אחייניו של נדים. "עצור, עצור", הם מכוונים אלי אקדחי צעצוע, עושים עצמם כיורים בי. "סליחה, אל תשים לב אליהם", מתנצלת אמם, אחותו של נדים. "תבין, הם ראו מול העיניים איך המשטרה רצחה את נדים, ומאז הם ככה. הולכים עם אקדחים ויורים. אח שלו שראה הכל מול העיניים במצב יותר קשה. יש לו מאז בעיות והוא בטיפולים".

החיים בבית משפחת מלחם נעצרו ב־19 בינואר 2006. בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים הגיעו בלשי תחנת עירון עם שוטרי יחידת אלון של משמר הגבול לערוך חיפוש אחר כלי נשק. לטענתם, מלחם, בן 28, היה מוכר למשטרה מתחומי אחזקת אמצעי לחימה, אלימות וסמים. נביל, האח, סיפר שעבד במוסך שמתחת לביתו כאשר הגיעו לבית עשרה שוטרים. "איפה נדים?" שאלו אותו. נביל הצביע על החדר שבו ישן נדים, והם פנו לשם. איאד, האח השני, אמר לשוטרים שהוא הולך להכין להם קפה. "פתאום ראיתי שוטר פורץ לדלת, להיכן שנדים ישן. נדים יצא מטושטש החוצה ואז השוטר ירה בו", סיפר.

אזהר מלחם, בן הדוד, הוא חובש במד"א חדרה. הוא גר ליד הבית של נדים. כאשר הגיעו השוטרים למקום, בלבוש אזרחי, הבחין בהם. "מה אתם רוצים?" שאל אותם, וקרא לאחיו של נדים. "הלכתי ואז שמעתי ירייה. רצתי וראיתי אותו מדמם ליד דלת ביתו. רציתי לעזור, אמרתי שאני חובש". לדבריו, שוטר שהיה שם הכה אותו והרחיק אותו מהמקום. "אתה תהיה השני", אמר לו. רק כעבור 20 דקות הניחו לאזהר לטפל בבן דודו. "צלצלתי למד"א, שמתי אותו באוטו שלי, ביצעתי החייאה והצלחתי להחזיר דופק ונשימה. התחלתי לנסוע, אבל ביציאה מהכפר הוא כבר מת".

"בכוונה לא נתנו לטפל בבני בזמן שהוא גסס", הוסיפה אמו של ההרוג, סהאם. "הם רצו שהבן שלי ימות", ייבבה. אני נכנס עם האב ג'מאל לחדר שבו נהרג בנו. חדר מבודד, ריק. רק המיטה בולטת בו. "זו המיטה שהוא ישן בה כשהם ירו בו", אומר האב ופורץ בבכי. הכל עדיין מונח במקום. המצעים, השמיכות הכחולות שבהן התכסה נדים ברגעיו האחרונים. כאילו מחכים פה לשובו של הבן למיטתו.

ג'מאל מכיר היטב את המשטרה. במשך זמן מה עבד כטבח במשטרת עירון. בביתו מוצב מגן עץ שקיבל כהוקרה על עבודתו. "הם ישר ירו בו, בלי להזהיר. לא היה לו בכלל נשק, זה שקר. לאחר שהוא היה על הרצפה וכולו דם מישהו מהשוטרים שם לו נשק ביד. זה רצח", אמר.

הוא גרס שהסיבה להרג בנו היא סירובו לשתף פעולה עם השב"כ. "כבר מספר חודשים הם לוחצים עליו שישתף פעולה נגד ערבים בשטחים. הוא סירב ואז הם רצחו אותו. הם יכלו לירות עליו ברגל או בכל איבר אחר, למרות שלא היה חמוש. למה ירו בו בלב, בדם קר?"

למשטרה הייתה גרסה אחרת. הירי, נטען, בוצע כהגנה עצמית לאחר שההרוג איים באקדח טעון על שוטר. "אחד הבלשים הבחין בחשוד שרץ עם אקדח וצועק והחל לרדוף אחריו. כשהחשוד הגיע למקום שממנו לא יכול להמשיך לרוץ, הוא הסתובב וכיוון את האקדח לשוטר", אמרו במשטרה. "בדיקה העלתה שהאקדח מסוג אף־אן שהחזיק מלחם ברשותו היה גנוב וטעון", אמר מפקד משטרת מרחב העמקים, נצ"מ יעקב זיגדון. "מדובר בפעילות שמתבצעת מדי יום בכל הארץ. כאן חשוד שלף אקדח וכיוון לשוטר. זה חמור ולכן גם התוצאה חמורה".

***

יומיים לפני המקרה היו בני משפחתו של נדים עסוקים בפריימריז של מפלגת העבודה. רבים מבני המשפחה פעילים במפלגה, וביתם הוא אתר עלייה לרגל למועמדיה. שניים מבכירי המפלגה, בנימין (פואד) בן אליעזר ומתן וילנאי, הגיעו לביקור תנחומים בבית המשפחה. "אנחנו בטוחים שהאוכלוסייה הערבית הוכיחה את נאמנותה למדינה", אמר פואד והקפיץ את אחמד מלחם, בן משפחתו של נדים. "לא התקבלנו על תנאי לעבודה במפעל ששמו מדינת ישראל שממנו אפשר לפטר אותנו", השיב לו בזעם.

האירוע הקשה הצית אש בוואדי ערה. התושבים הזועמים לא נותרו אדישים. דקות ספורות בלבד לאחר שפשטה הידיעה על מותו של נדים, נהרו לכביש ואדי ערה הסמוך עשרות בני משפחה זועמים וצעירים רעולי פנים, חמושים באבנים גדולות. מאות שוטרים ולוחמי מג"ב הוזעקו למקום. לרגע נדמה היה שהתמונות הקשות של אירועי אוקטובר עומדות לחזור על עצמן. רק לאחר שעה ארוכה הצליחו השוטרים להשתלט על המפגינים בסיוע כמה מראשי הציבור הערבי. שקט מתוח השתרר בערערה ובוואדי ערה כולו.

עכשיו הגיע הזמן לשאלות הקשות. מה בדיוק קרה שם בבית משפחת מלחם? כיצד נגמרה פשיטה משטרתית שגרתית במותו של אזרח ישראלי? האם היה ההרוג חשמלאי רכב תמים או מעורב בפלילים? האם ניסו לשכנע אותו להפוך למודיע משטרתי? מדוע ניסה לברוח מהבלשים שביקשו לערוך חיפוש בחדרו? האם בנסיבות האירוע הייתה הצדקה לפתוח באש על מנת להרוג? מדוע לא התאפשר לאמבולנס שהוזעק למקום להיכנס לכפר?

ד"ר אסעד גאנם, ראש המחלקה לממשל ולרעיון מדיני באוניברסיטת חיפה, פרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר בנושא. "סיכול ממוקד בוואדי ערה", כתב על נסיבות מותו של נדים. "האירוע הקשה בערערה מהווה עוד ציון דרך בסכסוך הפתוח בין המדינה לאזרחיה הפלסטינים", הוסיף. "אפילו אם מקבלים את גרסת המשטרה לגבי העובדה שנדים החזיק בנשק, ברור שהמצור והרצח לא היו מתבצעים באותה מהירות ובאותה דרך אם היה מדובר בצעיר יהודי. המשטרה, כפי שצוין בדוח ועדת אור שבדקה את אירועי אוקטובר, מתנהלת ברובה לאור תפיסת יסוד המחשיבה את המיעוט הפלסטיני לחלק מהאויב שיש לרדוף אחריו, לפקח עליו, לירות בו בלי אזהרה", הדגיש.

הפצע הפתוח של אירועי אוקטובר, שבמהלכם נהרגו 13 מפגינים ערבים על ידי משטרת ישראל, נפתח מחדש. משבר האמון בין הציבור הערבי למשטרה בא לידי ביטוי בכך שרק מעטים מהאזרחים הערבים האמינו לגרסה הרשמית של המשטרה שלפיה נורה נדים, שבנה את ביתו ותכנן להתחתן בשנה הבאה, מכיוון שאיים על השוטרים.

בשנות ה־50 אירע מקרה דומה, שבו ירה איש כוחות הביטחון באזרח מקומי: חייל בן 19 ששירת ביחידת הממשל הצבאי ירה למוות בילד שהסתובב באדמות אום אל־פחם. קצין משטרה סיפר שהחייל הגיע למשטרת כרכור ברכב, ובתוכו גופת הילד. בעדותו סיפר שעצר מספר תושבים שהבריחו סוכר. הוא נסע עמם לתחנת המשטרה ובדרך ראה בשולי הכביש את הילד, שמכר שום. כשהחייל ביקש ממנו לעצור, ברח הילד ולא נעתר לקריאותיו. החייל ירה שלוש יריות מרובה הסטן שלו, והילד נפל. מישהו העיד ששמע את החייל השני שעמד על המכונית קורא לחברו: "הרוג את הממזר". שני החיילים העמיסו את הגופה על הרכב ונסעו עמה למשטרה. קצין משטרה העיד שהאזור אומנם היה פרוע מבחינת הברחות והסתננויות, אך לפי הוראות המשטרה אין לירות באדם המוכר ירקות. לאחר הירי היה החייל עצבני ומתוח. "עתה לא נותר לי אלא לשלוח כדור בראשי", אמר. מצפונו ייסר אותו.

משפחת מלחם לא משוכנעת שזה היה המצב במקרה שלה. התסכול של התושבים מהמשטרה הגיע לשיא. אי האמון בין התושבים לממסד גבר כאשר נראה היה שהחקירה מתמהמהת ושהשוטר שירה בנדים לא הועמד לדין. לבסוף הוגש נגדו כתב אישום. "שאמך תבכה עליך כמו שבכיתי על הבן שלי. שאלוהים ינקום את דמך. איך רצחת לי את הבן שגידלתי 28 שנה. פושע!" קראה לעברו סיהאם, אמו של נדים בהיפתח המשפט. הייתה זו הפעם הראשונה שבה ראתה את השוטר הנאשם כי ירה למוות בבנה.

בבית הספר בערערה הוקדשו מספר שעות לימוד להרג מלחם. בכל כיתה התבקשו התלמידים להביע את רגשותיהם. התלמידים סיפרו איך שמעו על התקרית והיכן היו כשמלחם נהרג. "אלו החומרים שמהם נולדים מיתוסים הבנויים על 'איפה היית כשזה קרה'. מלחם בדרך להיהפך למיתוס", כתבה לילי גלילי ב"הארץ".

וכך נכתב בכתב האישום של השוטר: "הנאשם הגיע עם שוטרים נוספים לביתו של מלחם כשבידו צו חיפוש אחר אמצעי לחימה שאותו החזיק מלחם על פי החשד שלא כדין. שני שוטרים הציגו בפני מלחם את הצו והחלו בחיפוש", נטען שם. "אחד השוטרים רצה לבצע חיפוש על גופו של מלחם, שהחל להימלט

מהבית כשהוא מחזיק באקדח שהיה ברשותו שלא כדין. מלחם רץ לכיוון הכביש כדי להימלט. שני השוטרים צעקו לעברו לעצור ומשהמשיך, ירה אחד השוטרים ירייה בודדת באוויר והשוטר השני צעק לעבר הנאשם. הנאשם, שעמד בחצר בצדו האחורי של הבית, הבחין במלחם, שלף את האקדח וירה שני כדורים שפגעו במלחם. מלחם התמוטט ונפל. אחד מהקליעים פגע בגבו וגרם למותו".

על רקע זה אני פוגש את עו"ד סמי מלחם, דודו של נדים. "המשפחה חשה עתה הקלה. הגשת כתב האישום מוכיחה כי מי שהרג את נדים מלחם ישלם את המחיר וכי הצדק ייראה וייעשה. הוכח גם כי נדים לא היה סוחר סמים ולא איים בנשק, שפי שאמרו תחילה במשטרה".

מותו של נדים עשה משהו לעו"ד מלחם. "הבנתי שעל מנת להציל את מה שנשאר מהיחסים בין יהודים וערבים במדינה הזאת, אני חייב לעשות מעשה. החלטתי לפעול למען הדו־קיום", אמר לי. "העתיד הוא בחינוך. צריך לחנך את בני הנוער ללמוד ולהכיר את האחר", אמר. "אסור לחזור למצב שנוצר בעקבות אירועי אוקטובר. האירועים האלה החלו ברחוב הערבי כתגובה למראות הקשים של הילד מוחמד דורה שנורה למוות בעזה. הערבים בישראל לא היו יכולים להישאר אדישים לנוכח התמונות של מה שנעשה בצד הפלסטיני ויצאו למחות. היהודים, מצדם, אמרו בתגובה שצריך להעניש את הערבים. צריך להפסיק עם זה ולחזור לשפיות".

עוד לפני מותו של נדים היו לעו"ד מלחם עמדות מוצקות ביחס למעמדו של המיעוט הערבי בישראל. כשהוזמן כנציג הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין להופיע בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת בדיון בנושא יהודים וערבים במסגרת "חוקה בהסכמה", אמר: "מדינה ללא חוקה היא מדינה שחסר לה משהו חשוב מאוד. חוקה היא הנשמה, היא הלב, ואפילו יותר מזה, של כל מדינה מתוקנת בעולם. יצא לי ללמוד את החוקה הבלגית, למשל, ובבלגיה זה לא פחות קשה מאשר בישראל, יש שם פלמים ופרנקופונים וגרמנים, והם הצליחו בסופו של דבר להתגבר על הבעיות שלהם ולעשות חוקה מאוד יפה".

"במדינת ישראל אנחנו חייבים לדאוג, כולנו יחד, גם ערבים וגם יהודים, למצוא חוקה שתוכל לספק את שני העמים. כאן אנחנו מדברים גם על זכויות לאום וזכויות קולקטיביות, אבל אנחנו מדברים גם על קיומם של שני העמים, העם היהודי והעם הערבי הפלסטיני. אנחנו לא בחרנו להיות חלק ממדינת ישראל, אבל אנחנו חלק ממדינת ישראל, ואנחנו מכבדים את מדינת ישראל. אני לא חושב שיש הרבה מערביי ישראל שאומרים: לא רוצים שתהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. אנחנו כן רוצים שהמדינה תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל שתשמור על הזכויות שלנו. הפסקתי להיות פוליטיקאי לפני יותר מעשר שנים, אז חסר לי החוש הפוליטי הזה. אבל כשאומרים 'מדינת כל אזרחיה', אני מפרש את זה אחרת מהפוליטיקאים עצמם. אני רוצה שהמדינה הזאת תדאג לכל אזרחיה. ותדאג לי כאזרח במדינה הזאת".

עו"ד מלחם העלה נקודה בעייתית נוספת הכואבת לערבים ישראלים רבים. "לו הייתי מתחתן עם בלגית והייתי חוזר ארצה, אשתי הבלגית הייתה מקבלת אזרחות בלי שום בעיה. אם הייתי מתחתן עם ירדנית או סורית, מה לעשות, היום החוק לא מאפשר לי להביא את אשתי הסורית או הלבנונית או המרוקאית. מה קורה לישראלי שמתחתן עם מישהי מהשטחים? יש לו בעיה להביא אותה, אפילו אם יש לו ילדים".

עוד אמר כי "הערבי הפשוט שיושב בכפר שלו אומר: ריבונו של עולם, מה קרה? היהודי הזה שמגיע מצרפת או מבלגיה או מכל מקום אחר, יש לו הבית שלו, האוטו שלו, ומסים והנחות. אני נולדתי פה, אבא שלי נולד פה ואבא של אבא שלי נולד פה, ואני לא יכול להביא מישהי שההורים שלה אולי פלסטינים, כי אנחנו מדברים על זכות השיבה. את הנקודה הזאת צריך להבהיר. אני לא רוצה להיכנס לעניין הפוליטי – זכות השיבה או אי זכות השיבה. בעת שלום, שני העמים יצטרכו לוותר, גם היהודים וגם הפלסטינים. אין ספק. אם אנחנו דוגלים בשתי מדינות לשני עמים, מובן ששני העמים יצטרכו לוותר על חלק מהעקרונות שלהם ועל הרבה דברים שהם חשבו מאז היינו ילדים".

***

ביוני 2009 זיכה בית המשפט המחוזי בחיפה את שוטר המג"ב שירה למוות בנדים מלחם. השופט עודד גרשון קבע בהכרעת הדין שהאמין שהשוטר פעל כפי שצריך לאחר שחש בסכנת חיים ממשית מצד המנוח. "בנסיבות העניין, אין זה ראוי להטיל על הנאשם אחריות פלילית בגין התנהגותו. אדרבה, הנאשם פעל בדיוק כמצופה משוטר בנסיבות שבהן נשקפת לו סכנת חיים מידי אדם האוחז בנשק חם", כתב. "ידעתי שאזוכה והייתי רגוע", אמר השוטר לאחר ששמע על ההחלטה.

בני משפחתו של מלחם זעמו. "אלוהים ינקום בשוטר הזה ובמי שקטע את חיי הבן שלי, אלוהים יקטע את חייו ושאמו תבכה עליו כל החיים כמו שאני בוכה על הבן שלי", זעקה האם בבית המשפט.

"זה תיק מכור", אמר האב שחש מההתחלה שהתיק יסתיים בזיכוי. "מכרו את דמו של בני כדי להוציא את השוטר זכאי, וזה מה שיצא בסוף. אני לא מאמין לכל המערכת הזו ואין לי למי לפנות חוץ מאלוהים", מחה בפני כתב "ידיעות חדרה", פאוזי אבו טועמה. "חינכתי את ילדי לכבד את החוקים וללכת רק בדרך הישר. מי שהביא אותנו למצב הזה היא המשטרה שכל הזמן חיפשה את הבן שלי ולחצה עליו כדי שיעבוד איתה. הבן שלי נרצח כאשר ישן בבית ולא סיכן אף אחד. הוא לא נסע עד נהריה לביתו של השוטר או לתחנת עירון וסיכן את השוטרים. המשטרה באה אליו ורצחה אותו בבית". 

הכותב הוא העורך הראשי של NOWTV ומתמחה באזור ואדי ערה