בסוד העניינים: האם סדרות טלוויזיה גורמות לישראלים לרצות להצטרף לגופי הביון?

באוקטובר האחרון נרשמה היסטוריה קטנה בתולדות הטלוויזיה הישראלית עם עלייתה לשידור של סדרת הדרמה "כפולים" (קשת וטנדר הפקות, ערוץ 2), שנכתבה בהשראת חיסולו של מחמוד אל־מבחוח בדובאי בשנת 2010, פעולה שלפי פרסומים זרים בוצעה על ידי המוסד. עד מהרה הוכתרה "כפולים" כסדרת הדרמה הישראלית הנצפית ביותר בשנים האחרונות ונמכרה לרשת פוקס הבינלאומית לשידור ב־ 127 מדינות בגרסתה המקורית בעברית.

בסנכרון מופתי, עלתה במקביל הסדרה "המדרשה" (משודרת בימי שלישי ברשת, ערוץ 2, 22:30), שמעניקה הצצה לקורס קצ"א (קורס קציני איסוף) - הקורס היוקרתי שמפעיל המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים - והפכה אף היא לדרמה מדוברת.

נראה כי הצלחתן של סדרות פופולריות אלו, העוסקות בגופי המודיעין והביון הישראליים, המוסד ושירות הביטחון הכללי, אינה מסתכמת רק בהיבט התרבותי־בידורי, ולצפייה בהן יש השפעות מרחיקות לכת, הרבה מעבר לטבלאות הרייטינג של הטלוויזיה המסחרית. כך למשל, הסדרות הללו עשויות לתרום למוניטין הארגוני והביטחוני של הגופים הללו. אך האם באמת קיים קשר בין הפופולריות של הסדרות הללו לביקוש הגובר לעבודה בגופי הביון שעומדים במרכזן?

"במשברים במדינות דמוקרטיות מקובל לדבר על מודל 'תקשורת מגויסת או תקשורת מתגייסת'", אומרת ד"ר ציפי ישראלי, מומחית לביטחון ותקשורת וחוקרת צבא־חברה במכון למחקרי ביטחון לאומי ובאוניברסיטת תל אביב. "במצב משבר התקשורת מלכדת את העם מסביב לדגל ומעבירה תכנים וערכים פטריוטיים הנוגעים לאהבת המולדת, שלעתים קרובות מוצגים כהכרחיים להישרדות החברה. רעיונות אלה מהדהדים גם במוצרי תרבות כגון סדרות טלוויזיה. סדרות אלה מחזקות את ההזדהות הלאומית, מדגישות את הממלכתיות, הישראליות, ובמקרה זה יוצרות הזדהות לאומית והזדהות עם ארגון שמגן על המדינה. חשוב לציין גם את האופי של הסדרות והמאפיינים של הדמויות, שיוצרות הזדהות גם בעזרת גיבורים הרואיים".

הזדמנות ייחודית

הסדרה "כפולים", שיצרו עמית כהן ומריה פלדמן, עוקבת אחר חייהם של חמישה ישראלים תמימים כביכול, שבוקר בהיר אחד מוצאים את עצמם במרכזה של פרשיית ריגול, כשדרכוניהם נחשפים בטלוויזיה והם עצמם נראים בקטעי וידיאו מתוך מצלמות אבטחה שתיעדו את חטיפתו של שר ההגנה האיראני. הסדרה "המדרשה", שכתבו אורי לברון ויזהר הר־לב, מגוללת את סיפורו הפיקטיבי של קורס הכשרה למוסד ועוקבת אחר חייהם של הסוכנים לעתיד. שתי הסדרות עוסקות באירועים שקרו במציאות, למשל חיסולו כאמור של בכיר חמאס אל־מבחוח; או פרשת בן זיגייר, "האסיר איקס", איש המוסד שנכלא והתאבד בתאו, אך דבר מעצרו ומותו לא פורסמו בישראל עד שתחקיר באוסטרליה חשף את הפרשה. שתי הסדרות הללו מצטרפות ל"פאודה" (yes), הסדרה הישראלית שמגוללת את דרכי פעולתן של יחידות המסתערבים וצפויה לחזור בקרוב למסכים לעונה שנייה. סדרה זו נכתבה על ידי ליאור רז ואבי יששכרוף, ששירתו ביחידות מובחרות.

סדרות מסוג זה מעניקות לרבים הזדמנות להיחשף לדפוסי הפעולה של ארגונים אלו, הפועלים הרחק מעין הציבור ובחשאיות רבה. כך למשל, באחד הפרקים של הסדרה "כפולים" נשמע אחד מהחוקרים בדסק השב"כ אומר לקולגה שלו בעיצומה של פעולת עיקוב והאזנה: "היא לא הוציאה את הבטרייה... אמרתי לך שהיא חובבנית", ובכך למעשה מעניק לצופים טיפ כיצד ניתן להימנע מאיכון המכשיר הסלולרי על ידי הרשויות.

אף שמדובר בסדרות עלילתיות, אלו נשענות לרוב על תחקיר מעמיק ומפגשים בלתי פורמליים של היוצרים עם אנשי מוסד ושב"כ בעבר ובהווה. אך כאמור, מעבר למידע על אודות אופן ההתנהלות של גופי הביטחון והמודיעין וטיבו, יש לסדרות אלו גם השפעות נוספות.

"מחקרים מראים כי יש קשר בין האופן שבו טקסטים פופולריים מציגים אירועים וארגונים ובין תפיסת הציבור כי כך היו האירועים במציאות וכך מתנהלים הארגונים", אומרת ד"ר עמית לביא־דינור, חוקרת תקשורת ותרבות מהמרכז הבינתחומי הרצליה. "ברוב המקרים לצופים אין היכרות אישית עם האירוע או המוסד, והם מעצבים את תפיסתם סביב הייצוג התקשורתי, גם כאשר הוא בדיוני. בסדרת הטלוויזיה האמריקאית 'הבית הלבן', למשל, הרבה מתפיסות הציבור בנוגע לעמדותיו של הנשיא, מוסריותו והאופן שבו הוא מקבל החלטות נבע מהמוצג בדרמה הזאת. אנו לומדים על ההתנהלות בארגונים כאלה באמצעות התקשורת. סדרות טלוויזיה מקדמות ערכים, נורמות ואידיאולוגיה ומלמדות אותנו כיצד לנהוג במצבים מסוימים. הערכים המוצגים בסדרות 'כפולים' ו'המדרשה' של הונאה, שקרים ובגידה, שבדרך כלל נתפסים כשליליים, מקבלים בסדרות לגיטימציה, ואף זוכים להערכה".

גורמים מקצועיים בגופים הללו העידו לאחרונה כי מאז שידור שתי הסדרות האמורות, זינקו מספרי הכניסות לאתרי השירות והמוסד באינטרנט באופן משמעותי, וכן עלה מספר בקשות המועמדות שהוגשו לעבודה בהם. "מאז שעלו התוכניות לאוויר, מרגישים את השינוי האיכותי והכמותי ביחס של הציבור לעבודה שנעשית", מספר בכיר במערכת המודיעין. "בין היתר זה בא לידי ביטוי בהתעניינות אקטיבית של אנשים במוסד ובשב"כ, ברצון להיות חלק מהמערכת ובלעבוד בתוך המסגרת".

"תמיד רציתי לעבוד בגוף מודיעין", מספר תומר (שם בדוי), חייל משוחרר מיחידה מובחרת. "הסדרות האלו היו תזכורת לכך שזה תמיד ריתק אותי ואמרתי: 'מה יש להפסיד?' ושלחתי טפסים".

מה במוסד ובשב"כ קוסם לך?
"התחושה שהכל אפשרי. גם העובדה שאף אחד לא באמת יודע מה אתה עושה, למרות שזה נראה לי גם קצת מתסכל".

גם מאיה (שם בדוי), סטודנטית במוסד אקדמי במרכז הארץ, מספרת שחלמה מגיל צעיר על קריירה של סוכנת סמויה במדינות רחוקות. "דווקא במקומות האלו יש הרבה מקום לנשים לבוא לידי ביטוי, גם מבצעי וגם פיקודי", היא אומרת. "רואים את זה גם ב'כפולים', גם ב'מדרשה' וגם במציאות. אחרי שלושה פרקים אמרתי שאנסה את מזלי והגשתי מועמדות באתר. עדיין לא שמעתי מהם".

"זה מאוד דומה"

"'המדרשה' נכתבה קודם כל כסדרת טלוויזיה לפריים טיים שמטרתה לרתק ולבדר צופים", אומר אורי לברון, אחד מיוצרי "המדרשה". "לנו, ככותבים, היה חשוב יותר לייצר פרק מותח, מצחיק ומרגש, מאשר להגיע לאמירה כלשהי על הגוף שכתבנו עליו. למרות זאת, בהסתכלות לאחור, בנקודות מסוימות לסדרה יש לדעתנו השפעה חיובית על מוניטין המוסד. בנקודות מסוימות היא מצטיירת כשלילית, אך הנקודות החיוביות הן לדוגמה רמת התחכום של הקורס, רמת המקצוענות של המדריכים, הדגמת האתגרים העומדים בפני מפעיל סוכנים והצגת העניין שבתפקיד, והחשוב מכל, התחושה שמקבלים הצופים שגם אנשים לכאורה רגילים, אולי אפילו הם עצמם, יכולים להתאים לשרת בגוף ביון".

אילו תגובות קיבלתם מהצופים?
"רוב התגובות שאנחנו מקבלים קשורות ישירות להנאה של הצופים מהסדרה. הם מספרים לנו אם אהבו אותה, אם פרק מסוים היה טוב יותר או פחות מאחרים, לאיזו דמות הם התחברו, מה הצחיק או ריגש אותם ומי משחק טוב בעיניהם. מיעוט מהצופים שואל אם כך זה באמת עובד במוסד. חלקם רומזים שהם יודעים, וזה 'מאוד דומה למה שקורה במוסד'".

"הפוקוס של 'כפולים' הוא על אנשים נורמטיבים שנתקלים, לראשונה בחייהם, במערכת הביטחון", מוסיף עמית כהן, היוצר והתסריטאי של "כפולים", ששימש בעברו פרשן לענייני העולם הערבי בעיתון "מעריב". "רצינו לבחון מה יקרה לאנשים האלה, איך החיים שלהם יושפעו בסיטואציה כזאת. לכן לא ייחסנו חשיבות לתדמית של המוסד או של השב"כ. לא ניסינו ליצור הילה סביב הארגונים, אלא לתאר מציאות ביקורתית. דרך עיניהם של הגיבורים, האנשים הרגילים, הראינו כמה קל להפקיע זכויות בסיסיות, כמו פגישה עם עורך דין. התגובות שאני קיבלתי עסקו באנשים האלה. הרגשתי שהצופים התחברו לסיפורים האישיים, ולאו דווקא לטקטיקות חקירה. השילוב של אנשים רגילים לצד עלילה ביטחונית־חקירתית יצר תחושה שמאחורי הקלעים קיימים סיפורים אחרים, שידועים לקבוצה קטנה מאוד של אנשים. אני מניח שהתחושה הזאת יוצרת עניין אצל צופים, שרוצים להיות חלק מיודעי הסוד".

"אנו מאמינים שבעקבות הסדרה יעלה מספר הפניות להתקבל למוסד, אם כי אנחנו לא בטוחים שהפונים יהיו אנשים מתאימים", מסכם לברון. "על העומס הפתאומי והמיותר שייווצר במחלקת כוח אדם במוסד ובשב"כ - אנחנו מתנצלים".

משירות הביטחון הכללי נמסר בתגובה: "שירות ביטחון כללי הנו מקום עבודה אטרקטיבי וישנן פניות רבות של מועמדים/ות למשרות המוצעות על ידי הארגון. כמות הפניות הנה גבוהה ללא קשר לסדרת טלוויזיה כזו או אחרת".

במשרד ראש הממשלה, שהוא זרוע הדוברות של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, בחרו שלא להגיב.