חברתו של אלון בקל ז"ל: "בהודעה האחרונה אמרת שתשמור עליי לעולמים"

אהוב שלי...

מתנה יקרה, נדירה וחד פעמית שלי. 

כמה אהבת שכתבתי לך.

מהיום הראשון הפכת להיות ״אלון-של-לי-אור״, כי יש לנו עוד אלון בחבורה, וזה לעולם לא ישתנה.
 

לכתוב לך הספד היה אחד הדברים היותר קשים שנדרשתי בהם. הרי איך נפרדים ממי שהיה החבר הכי טוב שלך? מה אומרים לאדם שיודע מה אני מרגישה בלא צורך לבטא את זה במילים? 
 

אז החלטתי עם עצמי שתי החלטות: האחת, שאני לא נפרדת ממך. הרי תמיד אמרת שאתה ואני זה לנצח, אז אתה ממשיך איתי תמיד. ושתיים, שאני עוד לא מוכנה לחלוק עם העולם את הזכרונות הפרטיים שלנו. הם שלנו, בינינו. ואני לא מוכנה שיהפכו לזכרון לאומי. אבל לא לספר לעולם על מעלותיך, יהא חטא ופשע, אז אספר קצת.
 

הפחד הכי גדול של כל ילד לאורך השנים הוא לאבד את הוריו. ככל שאנחנו גדלים, הפחד מתרחב גם מעבר להורים. הפחד עליך השתלט עליי בצוק איתן. התחננתי בפניך שלא תלך למילואים, ודאגת לעדכן אותי כל שניה. מי חלם שאאבד אותך, חודשים אחרי, באמצע ת״א, ביום שגרתי ארור. הסיוט שלי התגשם.
 

אלוני, אחרי שהבנתי שהיה פיגוע בבר שלך, התמוטטתי. הרי תמיד היית מסמר הערב, במרכז העניינים, איך ייתכן שהפעם תחרוג ממנהגך? אחרי שלא ענית לי, התקשרתי למשפחתך. בדרך למיון, הכנתי את עצמי לנזיפות ממך על שהעזתי להדאיג את אימות שלך, לשווא. כמה דאגת לה. לרגע לא הצלחתי לדמיין את הנורא מכל.
 

תמיד היית איש משפחה. כשהתחלנו לצאת וסיפרת לי בגאווה שכבר סיפרת להוריך עליי ושאתה רוצה שאכיר אותם, כ״כ התרגשת. אמרת לי, ״את לא מבינה, זה אומר הכל״. אין גבול לרמת ההשקעה שהיית מוכן לה כשזה היה נוגע אליהם. אינספור נסיעות, גם בשעות לא שגרתיות, וויתורים גדולים, רק כדי להגיע לקידוש הביתה, לבלות עוד קצת עם המשפחה ואיתי. מי שלא ראה את הקשר המיוחד והעמוק בינך ובין אימות שלך, מעולם לא זכה לראות אהבת אם ובנה. הרי לא נשמת בלעדיה, לא פתחת את הבוקר בלי לשמוע את קולה, ובטח שלא פתחת שבוע מבלי לשיר ״שבוע טוב״ יחד איתה. כל החלטה חשובה לא מתקבלת בלא אישור של אבא דודו, מה שהוא אומר קדוש. ובכלל, המשפחה היתה עבורך קודש, וכך גם המשפחה שלי. כמה כיבדת את ההורים שלי, כמה היה לך חשוב להשתלב במשפחה שלי, וכמה הם אוהבים אותך. בכל ויכוח תמיד לקחו את הצד שלך. האחים שלי איבדו אח, וזה לעולם לא יהיה אותו דבר בלעדיך.
 

אלוני, תמיד שאפת הכי גבוה שאפשר, בלא קיצורי דרך, לא פסחת על שום פסגה. מן השירות הצבאי כלוחם בסיירת גולני, התחלת תואר ראשון במשפטים ותואר שני במנהל עסקים, מי כמוני יודע כמה השקעת. ולא רק זאת, תוך כדי עבדת במסירות רבה באיניגו, נתת את כל כולך גם שם. תמיד מצאת את הזמן להתנדב בתוך כל הטירוף, והסברת ש״יש דברים שעושים בשביל הנשמה, ושתמיד נהיה בצד הנותן״.

הנתינה האמיתית שלך התבטאה בדברים הקטנים. כמו למשל שנהגת לאסוף בקבוקי מים, היית אוסף עשרות, שם בשקית ומחפש ברחוב אדם נזקק שירוויח קצת מהפיקדון. לא היה יום שלא היית נותן צדקה, לכל מי שביקש ממך ברחוב. פעם צחקתי עליך על זה. גם על מילואים לא וויתרת- הראשון תמיד שמוכן להתגייס ולתרום למדינה. כששאלתי איך תסתדר בקור, בגשם, תמיד אמרת לי ״אל תדאגי, עושים מה שצריך״. בשנה ג׳ כבר הדרכת סטודנטים בשנה א׳, כמה התרגשת. והם, כל כך העריצו אותך. 
 

אלוני, אחד הדברים שהכי אפיינו אותך היה החיוך שלך. תמיד מחייך, מלא בשמחת חיים ואנרגיות טובות. גם כשפחות טוב ויותר קשה, והמרחק קשה, תמיד היית אופטימי. תמיד שרת במקלחת, אפילו כשרבנו. פעם שאלתי את אמא ניצה, מה היא נתנה לך לאכול כשהיית קטן, איך ייתכן שאתה תמיד שמח. ניחנת בבסיס איתן של רוגע ושלווה.

אהוב שלי, 

תראה כמה אנשים הגיעו לכבודך. כמה אהבו אותך ורצו ללוות אותך ביומך האחרון. שגיא בן דודתך סיפר לי אתמול כמה הופתע. את האמת, אותי זה לא הפתיע. לאן שלא הגעת, כבשת את כולם. כולם היו החיילים שלך, אבל חיילים מרצון. ידעת לגרום לכל אחד להרגיש מיוחד ולהרגיש בנוח בקרבתך. ובכלל, השקעת כל כך הרבה בחברים שלך. כשפגשנו מישהו לא מוכר, ולא הבנתי מי זה ולמה הוא מתנהג כאילו אתם החברים הכי טובים, אמרת לי ״מה יש לך? הוא משפחה!״. וזה באמת היה כך. היתה ועודנה לך משפחה עצומה.
 

ותראה, מהגיבור הפרטי שלי, הפכת לגיבור לאומי. תמונתך מתנוססת בכל מקום. הפוסטים שלך מפורסמים ברבים. מדינת ישראל כולה כואבת את מותך. ובינינו, לא יכול להיות אחרת. תמיד ידעתי שתהיה מפורסם ותצליח בענק, כשהלכת בהערצה אחרי בן דודתך שמוליק, אבל זה לא היה אמור להיות בנסיבות הללו. 

שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה.
 

אלון שלי, 

כל כך יפה מבחוץ, ופי כמה מליונים יותר יפה מבפנים. לב זהב שלי, נקודת אור, גוש של טוב לב ונתינה אינסופית. אם הייתי נדרשת לתאר אותך במילה אחת, הייתה זו נתינה. היה לך את הלב הכי גדול שאני מכירה. לפעמים אני חושבת שהעולם פשוט לא יכל להכיל לב כזה גדול.

על אף שאני מתכוונת לשמור בקנאות על הרגעים והזכרונות שלנו שישארו שלנו, אני לא יכולה לסיים מבלי לדבר על מה שהיית בשבילי. 

כמה דאגת לי, כמה אהבת אותי, כמה נתת עבורי. במשך כל הקשר שלנו היית הכל עבורי; הבית שלי, המשפחה שלי. תמיד תמכת, פירגנת, לא מעט הצקת אבל בעיקר אהבת, בלא תנאים וגבולות. ״זה הכי טוב ויפה כי זה שלך״ תמיד נהגת לומר. ״קטן עליך, את הכי טובה בהכל״, אמרת והזכרת שברגע שאסיים את התואר אתרכז במה שעושה לי טוב, אפתח סטודיו לריקוד, ולכל השאר אתה כבר תדאג. גבר אמיתי. 

כמה דאגת לי, נהגת ללכת לסופר ולקנות כל דבר אפשרי שחשבת שאוהב, ובכמויות, כדי שלא יחסר. בימים קרים באמצע הלילה התעוררת לבדוק שהגרביים שלי עדיין גרובות, ואם לא, בשקט בשקט היית קם וגורב לי אותן חזרה, כדי שלא יהיה לי קר חלילה. לפני שהלכת לעבודה, נהגת לכסות אותי כמו ״בוריטו״, ככה כינית את זה, כדי שארגיש שאתה מחבק אותי גם כשאתה בעבודה. לא משנה היכן היית וכמה עומס היה עליך, דאגת להשמיע לי, להזכיר לי ולגרום לי להרגיש כמה אתה אוהב אותי. מן ההודעות התכופות גם בהגנבה כשאסור, שיחות הטלפון הקבועות גם לפנות בוקר בדרך חזרה מהעבודה כדי שרק תשמע את קולי ועד ביקורי פתע תכופים. כל יום כשעבדת באיניגו, באופן קבוע הקלטת לי את השיר שלנו ושלחת לי בהודעה; ״בין הבודדים שעוד עושים את זה נכון״. ובאמת היית כזה, בין הבודדים שעושים ותמיד יעשו את זה נכון. לא יכולת להיות אדם טוב יותר ולמצות את החיים בצורה טובה יותר. 

אני רק כואבת עבור העולם, שלא יזכה להיות חלק מהמשך דרכך.

אהוב שלי, 

לימדת אותי שזוגיות יכולה להיות בריאה. שיושרה ואמון אינם סלוגנים סתמיים. תמיד היית ישר כמו סרגל ולאורך הזמן נהגתי לומר לחבריי שלא יכול להיות שאתה אמיתי, שאתה כאילו טוב מידי. פחדתי להתעורר מהחלום, וזה לעולם לא קרה. 

תמיד שמת אותי לפניך, נשאת אותי על כפיים לאורך כל הדרך. 

״הכל בחיים זה תקופות״ נהגת לומר, אז רק תסביר לי בבקשה באיזו תקופה אנחנו נמצאים ומתי היא תחלוף, כי מיום שישי האוויר הפך כבד לנשימה והכאב קשה מנשוא.

אני כועסת עליך. 

בהודעה האחרונה ששלחת לי אמרת שאתה פה בשבילי, לשמור עליי לעולמים, בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב. 

אלון, לא ביקשתי לעולמים. ביקשתי שתהיה פה לעולם אחד. הבטחת, ולא קיימת.

אבא שלי, בנסותו להרגיע אותי, הסביר לי שהכל ״מכתוב״. תסלח לי אבא, אני מסרבת להאמין שמי שכותב עבורנו את הגורל שם למעלה הוא כל כך אכזרי. מנגד, אומרים שה׳ לוקח את הטובים ביותר. בלא כל ספק, אתה היית הטוב ביותר. מישהו שם למעלה פשוט לא לקח בחשבון את ההשלכות של לכתך. הכאב בלתי נתפס, והחלל העצום שהותרת אחריך לעולם לא יתמלא.

בוציק, אנחנו לא נפרדים. 

זה לא הסוף שלנו. 

ובכלל, ההספד הפרטי שלי, זה שרק אתה שומע, לעולם לא יפסיק להתנגן, בראש, במחשבות, בלב, ובשיחות שהן רק שלי ושלך. כדי לשרוד את היום, אני מזכירה לעצמי בכל פעם שאני מבינה שזה לא סיוט שיחלוף, שלא משנה מה, אתה תמיד איתי. שיש לי עכשיו מלאך שומר נוסף. אבל איפה שלא תהיה, אני כל כך מקנאה בסובבים אותך שזוכים להנות מקרבתך.
 

אלון שלי, 

אהוב שלי, תודה על מי שאתה ומה שאתה.

תודה שזכיתי לאהוב ולהיות נאהבת על ידך.

תודה על מה שלימדת אותי ועל כך שהפכת אותי לאדם טוב יותר, בזכותך.

תודה שהפכת להיות חלק מהמשפחה שלי, ואני משלך.

ותודה על מי שהיית, עודנו, ותמיד תהיה עבורי. 

אני מעריכה ומוקירה כל שניה שזכיתי לבלות בחיקך.

אני אוהבת אותך. Alon Bakal

שלך, לעולמים.

בוציק שלך".