גן השבילים המתפצלים: מסע פסימי בין הבועה התל אביבית לוואדי ערה

מישהו חשב, אולי קיווה, שראה את החשוד הנמלט, שפעם עבד בחנות הירקות במרכז המסחרי ואולי בחר להסתתר דווקא ליד. יום לפני כן נפוצה שמועה שמלחם תפס בן ערובה ברחוב המקביל. אחרי בירור משטרתי קצר התברר שגם הפעם החשוד לא היה שם, אבל אף אחד לא היה יכול לפוגג את החשד שריחף מעל השכונה.
 

הבועה הצפונבונית התל אביבית הרגישה השבוע איך זה להיכנס לעין הסערה - והיא לא נשארה אדישה. גם בגימל בחרו לשנות את הטון, הכי רחוק שאפשר מיפי נפש.

 

“אין אנשים ברחוב, מפחדים", קיטר אברהם נחמיאס ממוניות הקסטל, שעומד בדרך כלל ליד המרכז. “יש הרבה עצים, חורשות, יכול להיות שהוא לקח בן ערובה. תאמין לי שאם אני רואה אותו, אני עולה עליו עם הרכב. מה, אני אחכה למשטרה? בערבים הישראלים צריך לטפל, לפוצץ לאבא שלו את הבית. לא שאני צמא דם, אבל זה מה שצריך. מי שחושב שאם ייתנו להם 15 מיליארד שקל הם ירקדו לו ברחוב, חי בחלום. תפסיקו להיות שמאלנים".
 

“יש ערבים ישראלים טובים יותר, טובים פחות, אבל אין אמונה ואני לא ימני בדעותי, אני פשוט מכיר", הסביר לנו מוטי אנטבי, בעל מכבסה במרכז שוסטר כבר 32 שנים. “במקרה לפני יומיים ירד לי האסימון, זיהיתי את הפנים של המחבל. הוא פעם עבר עם האופניים של הירקות וזרק לי ‘יש לך מטען לנייד?'.  אמרתי לו ‘יא זלמה, שו בידק?'. דיברתי איתו בשפתו והוא ירד מהר מהעץ. אני מעסיק ערבי ישראלי בשליחויות, וכשהוא עושה קונצים אני ישר עובר לשפה שלו. הרי מה אנחנו מתפלאים שערבים ישראלים חוגגים? סע בוואדי ערה, תראה איך עוקפים אותך מימין ועושים לך ‘נא' בפרצוף. אמרו על ליברמן לפני עשר שנים שהוא רוצה טרנספר, אז זה בסוף יקרה, אם לא בשנה הקרובה אז בעוד חמש, עשר, 20 שנה. באקה אל־גרבייה, אום אל־פחם. הפרדת אוכלוסין".
 

“קנינו בחנות הירקות שבה עבד והוא היה מאוד נחמד", סיפרה אלין אשכנזי, בעלת חנות נעליים. “לא נעים להגיד בקול רם מה שאני חושבת היום עליהם, אבל הדעות שלי השתנו, הן די קיצוניות, לא רוצה להתבטא".
 

אחת המוכרות במרכז סירבה להסגיר את שמה, הסבירה שהחשוד המרכזי מכיר אותה היטב. “הוא נתן לי לדבר בנייד עם חברה שלו. אמרתי לה ‘יש לך חבר שחבל על הזמן'", סיפרה, “מסתבר שאי אפשר לסמוך היום על אף אחד. לך תדע מה קורה להם במוח. אני עד עכשיו לא מאמינה".
 

גם מיקי זוסמן מחנות הצעצועים הודתה שהגישה שלה לערבים השתנתה בעקבות הטרגדיה. “אני גרה כאן בפינה ומשפצים אצלנו. כל העובדים ערבים והבית היה פתוח, היו נכנסים לאכול ולשתות. עכשיו הכל סגור עם מפתח. בבדיחות הדעת אני אומרת ש'המגירה של הסכינים נעולה'. עד עכשיו לא חשבתי על ערבים, ואתה יודע כמה מהם עוברים כאן בשביל לקנות לילדים שלהם? מסתובבים חופשי".
 

רק בצדו המערבי של מרכז שוסטר, מטרים ספורים מהיכן שעמדה חנות הירקות שבה עבד מלחם, מצאנו קול שונה, כזה שמסרב להצטרף לגדודי ההיסטריה.
 

יגאל מירקוס פגש את מלחם שבוע לפני שהאחרון עלה לכותרות. “הוא בא להגיד שלום ושאל אם אני יודע איפה מוכרים חומרי בנייה, אז שלחתי אותו לחנות קרובה", הוא סיפר. “היה בן אדם נורמלי, כמו כל אחד".
 

“יהודי לא הרג ראש ממשלה? בארה"ב לא נכנסים משוגעים לתוך אוניברסיטאות ומתחילים לירות? אסור להכליל אוכלוסייה שלמה. אני גר כאן והילדים שלי הלכו לבית ספר כרגיל. יש תאונות דרכים עם מאות הרוגים בשנה, אז אתה לא נוסע במכונית? בטח שנוסע".
 

“הכל יעבור, יהיה בסדר. זו שכונה שקטה שלא רגילה לזה, אבל עובדה שגם לכאן זה הגיע".
 

אנחנו מדינה קטנה עם שפם. מקרה כזה מיד הופך את היוצרות, משנה סדרי עולם. אם עד יום חמישי שעבר היינו עוצרים בוואדי ערה לאכול חומוס ולקנות שמן זית, עכשיו אנחנו חושבים פעמיים, לכו תסמכו על זה שלא ישלפו סכין, או רובה. רק שבעוד כמה ימים, כשהאש תדעך, נחזור לפיתות ולחמוצים. 
 

אחמד מלחם, קרוב משפחתו של נשאת, הדריך אותנו איך להגיע לפרלמנט הקבוע שלו במרכז ערערה, לב ואדי ערה. ישבו שם כמה ממכריו, ביניהם גם מחמוד מלחם, אף הוא מהמשפחה הקרובה. שבט גדול המלחמים, ממייסדי ערערה.

 

עד לפני שנתיים מוחמד, אביו של נשאת, גר בסמוך ואז עבר לכפר ערה, שבצדו הצפוני של כביש 65. מחמוד הזמין אותנו לשבת ומזג קפה שחור בכוסות קטנות. אחמד קיבל באותו רגע שיחת טלפון. עדכנו אותו שאחד מבני המשפחה שוחרר ממעצר.
 

מחמוד היה בעבר נציג ציבור בבית הדין לעבודה ואילו אחמד הוא חבר מועצה בערערה ויו"ר הוועד הציבורי נגד הריסת בתים והפקעת אדמות בוואדי ערה. שניהם אנשים מרשימים. סיפרתי על הקולות ששמעתי שעה קודם לכן ברמת אביב ג' והם חזרו מהר מאוד עם תשובה.
 

“כשנכנסת לכפר, איך קיבלו אותך, באלימות?", מחמוד שאל ולא חיכה לתשובה. “ישר מזגנו לך קפה. האדם החלש במדינה הוא הערבי ואתם לא רוצים לחזק אותו ולא לתת לו מעמד כאזרח. אתם חושבים שטרנספר יפתור בעיות, ועוד איפה? ברמת אביב ג', האליטה של ישראל. אני אספר לך משהו. יש לי בן דוד שקוראים לו מוחמד מלחם והוא היה מורה בתל אביב, דגל בדו־קיום. מה אמרו לו החבר'ה? אתה חורש בים סוער. עשו ניסוי. הביאו כיסא ושולחן והחתימו אנשים שצריך לגרש את מוחמד מלחם. לא ידעו מי הוא ולמה צריך לגרש, אבל יותר מ־50 אלף איש חתמו על העצומה".
 

אחמד ביקש להתערב: “אל תגיד לי שכשסיפרת בבית שאתה נוסע לערערה לא אמרו לך ‘עזוב, מסוכן'. יש לי חברים שכבר חודשיים לא מעיזים לבוא והם לא מתל אביב, הם מהסביבה, כרכור, פרדס חנה. בערוץ 10 עשו איתי כתבה ודיברתי על החיים המשותפים, על האחווה. אני לא קורא טוקבקים, אבל אמרו לי שכדאי. זה היה מרתק".
 

“מרתק. אין תגובה אחת עניינית. קשרו אותי לאירוע, אמרו מחבלים, לסלק את הערבים. אני שולל דיבורים על דו־קיום. אם אני אזרח, תתייחס אלי ככזה. מה זה דו־קיום? אתה מכריז שיש שתי קבוצות. או קיום או שלא. דו־קיום אתה יכול לעשות עם סעודיה וקטאר, אבל לא איתי. פה צריך שוויון. נשאת הוא בן 29. הוא אמור היה להיות היום עם מקום עבודה מסודר וחלקת אדמה - ואין לו. יש לנו צורך ב־130 אלף יחידות דיור כדי לסגור את הפער. תשאל בשכונת הארגזים ובשכונת התקווה בתל אביב, איפה שיש אבטלה - יש תסכול, וזה מוביל לעבריינות ולמעשי ייאוש".
 

לצערם של השניים, קרוב משפחתם פירק את קו המאבק ההסברתי ושלח אותם להתגוננות. שוב נפרם בגסות קו התפר העדין של החיים המשותפים.
 

“כאב לי ביום שישי כמו שכאב לך", הבהיר מחמוד, “אנחנו מגנים את המעשה הנתעב והשתתפנו בצער המשפחות. זה לא מעשה קיצוני, זה אדם שהוא חולה נפש. אדם חולה שהיה צריך לטפל בו ולעקוב אחריו. אי אפשר לכלול משפחה שלמה, שורשית, ואת כל הערבים, ולהגיד שכולנו היינו שם. אנחנו צריכים לכתוב על הפנים ‘מצטערים'? אם יהודי היה עושה כזה דבר לערבים, לא כולם אצלכם היו אומרים ‘אני מצטער'".

 

אחמד קם ממקומו כדי לקבל חבר חדש שהגיע לישיבת הפרלמנט היומית, וממשיך להסביר. “אני לא יודע אם נשאת עדיין בחיים", הוא אומר, “אבל אני בטוח שהוא מעורער בנפשו ובטוח במיליון אחוז שהוא לא שייך לשום ארגון ופעל רק על דעת עצמו. יש לו עבר של שימוש בסמים ועבר פלילי. הוא איים על אחותו בסכין ועשה בעיות לאמא שלו. הוא נאסר לחמש שנים ובית המשפט קיצר את התקופה והמליץ לשלוח אותו למוסד. נשאת היה מסוגל לאלימות במשפחה ובמקום העבודה, אבל מעשה כזה? הכרתי אותו. דיברו בהתחלה על איזה רמבו, אמרו שבטח הביאו אותו מבחוץ אחרי שהתאמן ביחידה מובחרת. בסוף יצא נשאת".
 

מחמוד מתעצבן: “מה הקשר בין התנועה האסלאמית למקרה? אזרחי המדינה לא צריכים לקבל את כל מה שאומרים להם כמו תורה משמיים. אף פעם לא הצהרנו שאנחנו נגד מדינת ישראל, אף פעם לא עשינו פרובוקציה. מה רוצים, שנהיה נאמנים למדינה? אני ישבתי מתחת לדגל במשך עשר שנים כשהייתי בבית הדין לעבודה".
 

אחמד אמר למחמוד משהו בערבית שלא הבנתי ואז חזר אלי. “זה קשור מאוד. מדינה שמוציאה מחוץ לחוק תנועה אסלאמית, שקשורה כאן ליותר מחצי מהאוכלוסייה, שנותנת שירותי דת, רווחה, סיוע, היא דיקטטורה", הוא אומר, “התנועה האסלאמית של שייח' ראאד סלאח אף פעם לא עשתה פיגוע. היא שמרה על החוק, אז להוציא אותה מהחוק זה לא דמוקרטי ולא ישראלי. שייקחו את התעודה הכחולה וזהו, מה נשאר לנו?".
 

מחמוד חייך בציניות: “למה התאמצת ובאת לפה? יש לך איזה פתרון שאחריו יפסיקו לצעוק כאן ‘מוות לערבים'? לא יכול להיות שמישהו יזרוק אבן לתוך הבאר וכולנו מיד נסבול".

 

אחמד פגש יותר מאוחר את אמו של נשאת, שבדיוק חזרה מיום חקירות ארוך. עלו חשדות שהמשפחה סייעה לבן הנמלט, דיברו על שיחת טלפון עם האב. גם כאן הוא לא נסוג מהקו.
 

“נניח שהתקשר. אם הייתה שיחה, אני משער שהיה בה משפט אחד ‘לך תסגיר את עצמך'", סנגר אחמד, “הם משלמים את המחיר של ילד טיפש. לתת לו מחסה? בשום פנים ואופן. פגשתי את אמו, שסיפרה שהפעילו עליה לחץ אגרסיבי בחקירה, איימו עליה. היא ביקשה ממני שאם אני מתראיין, להגיד בשמה ובשם אחותו, שעברה תאונה קשה, ‘לך תסגיר את עצמך, עייפת אותנו'".
 

ואדי ערה הוא מקום שבו אתם עוברים בדרך לצפון. הוא מחבר בין מישור החוף לאזור עפולה, הכנרת. חלק בלתי נפרד מהנוף הישראלי. 
 

לכן בדרך לביתו של נשאת, במעלה כפר ערה, עצר אותנו מוחמד יונס, צעיר מקומי, שסיפר שלא נעים לו לדבר עם עיתונאים. בכל זאת כולם שם מכירים את כולם, אבל היה חשוב לו להגיד שהמעשה לא מייצג את כלל הציבור.
 

“אני לא מכיר את הבחור, אבל הוא הוציא שם גרוע לכפר ולוואדי ערה", הוא הבהיר, “אנחנו חיים יחד, אוכלים יחד. אם עשה את זה, שיישב בכלא עד יומו האחרון. זו לא הדת שלנו. יש סיפור על הנביא מוחמד: עברה לוויה והנביא קם כדי לתת כבוד. אמרו לו ‘מה אתה קם, זה יהודי?'. אמר להם ‘זה קודם כל בן אדם'".