אות מצוקה: השביתה של ארגון ההוסטלים ומעונות שנלחם למען נערים בסיכון

הפעם הראשונה שבה הותקף אסף חיימוביץ' בהוסטל "בית דקל" באשקלון, מוסד לבני נוער נושרים שבו הוא עובד כמדריך, הייתה בשנתו הראשונה שם. "זה קרה במהלך ארוחת הערב", הוא נזכר. "שני נערים התחילו ללכת מכות ביניהם בחדר האוכל. לצערי, כשהנערים שלנו מתחילים תגרה, אין להם הוויסות שיש לאנשים אחרים, הם לא מבינים שהם צריכים לעצור. מבחינתם זה ריב על הכבוד שלהם, והם ילכו איתו עד הסוף. כשראיתי את זה רצתי כדי להפריד ביניהם. חטפתי מכה חזקה מאחד מהם".

מאז נתקל חיימוביץ' פעמים נוספות במקרי אלימות שונים מצד נערים ונערות אשר שוהים במקום. "היה למשל נער שהיה צריך להיכנס לחדר בשעה מסוימת ולא רצה, והתעקשתי איתו", הוא מספר. "הוא התיישב מול הטלוויזיה, וכשכיביתי אותה, הוא התחיל לדחוף אותי". ובכל זאת האירוע הראשון נותר חקוק בזיכרונו. "אירוע מכונן", כלשונו. "אני עובד כבר 12 שנה בתחום הנוער. מדריכים חדשים מאוד נבהלים מסיטואציות אלימות כאלה ועדיין נשארים".

אלא שעם האלימות, טוען חיימוביץ', הוא מסוגל להתמודד; מה שמכריע אותו ואת יתר המדריכים כעת הם תנאי עבודה בלתי אפשריים. "העוצמות היומיומיות שאנחנו נפגשים איתן הן מטורפות", הוא מספר. "זה מלווה אותנו הרבה אחרי 17 שעות המשמרת שבהן אנחנו נמצאים עם הנערים. לראות נערים מתפרקים זה לא דבר פשוט. הבעיה היא שמצפים מאיתנו לעבוד בשחיקת שכר מטורפת".

חיימוביץ' הוא מראשי הוועד של איגוד עובדי "חסות הנוער", ארגון גג של הוסטלים ומעונות שמאגד תחתיו מאות בני נוער שנשרו ממסגרות. כ־400 עובדי "חסות הנוער" פתחו בשבוע שעבר בשביתה במחאה על תנאי השכר שלהם. לדבריהם, את מי שנשאר מחזיקה רק הידיעה שהם עושים דבר ערכי. "לא רבים נשארים בעבודה הזאת לאורך זמן", אומר אלברט סופר, מדריך במעון לנוער נושר "נווה חורש" שבחדרה. "הרבה מאוד מדריכים צריכים לעבוד בעוד עבודה או שתיים לפחות, וזה הופך את המצב שלנו לבלתי נסבל".

סופר עובד כמדריך כבר 11 שנים, שבמהלכן נאלץ להשלים הכנסה במקביל. "לאורך כל הזמן הזה אני עובד מהצד במגוון עבודות מכל הבא ליד", הוא מספר. "אם זה קטיף, שיפוצים או מוזיקה, כל דבר כדי לעבור את הזמן הקשה הזה. הרוב נשארים שנה או שנתיים וממשיכים הלאה. אין שום אופק תעסוקתי, אין שום אופק להתפתחות של שכר, ובאופן טבעי אנשים מחפשים את עתידם במקומות אחרים. זה פוגע בעיקר בבני הנוער שאנחנו עובדים איתם, כי אחד הדברים החשובים בעבודה הזאת הוא תהליך בניית האמון. כשמדריך מתחלף מדי חודש, זה פוגע באמון. אלה נערים ונערות שגם ככה מגיעים עם תחושת אמון נמוכה, וזה מקשה עליהם ליצור את תהליך ההיקשרות הזה".

דרישת העובדים היא ששכרם, שעומד כיום על 28 שקלים לשעה, יועלה. לדברי סופר, כאשר הביאו את הבקשה אל סף דלתן של העמותות שבהן הם עובדים, נתקלו בחומה אטומה. לטענתו של סופר, העמותות טענו כי כדי להיענות לבקשה כזו הן זקוקות לתקציבים גבוהים יותר ממשרד הרווחה. "יש כאלה שאמרו לנו במהלך המשא ומתן שאנחנו הזויים או מגזימים", הוא מספר. "וזה כשאנחנו מבקשים 35 שקלים לשעה למדריך או מדריכה. אומרים לנו: 'מה, אתם רוצים להרוויח כמו בהייטק?' אז קודם כל לא ידעתי שבהייטק מרוויחים 35 שקלים לשעה, ועם כל הכבוד, מה שאנחנו עושים לא פחות חשוב מעוד איזו אפליקציה".

"התעוררות נדרשת"

בישראל פועלים כיום כ־25 הוסטלים לבני נוער נושרים, שנמצאים תחת 27 עמותות, ועוד כמה עשרות מעונות. בסך הכל קיימים 61 מוסדות לבני נוער נושרים ברחבי הארץ. הליך הפרטתם החל כבר לפני כ־30 שנה והסתיים למעשה לפני כשבוע, כאשר מעון "גילעם" הסמוך לקריית אתא הועבר מידי משרד הרווחה אל חסותה של עמותה פרטית. במנגנון הזה משרד הרווחה שוכר את שירותי העמותות ומתקצב אותן על פי קריטריונים. העובדים רואים במצב הזה את שורש מצוקתם.

"צריך לקרוא לילד בשמו", אומר יניב בר־אילן מארגון "כוח לעובדים", שמלווה את המאבק. "הם עובדי קבלן של משרד הרווחה. הוא מגדיר אותם כשירות שהוא קונה. המונח הזה מופיע במסמכים משפטיים ואומר: אנחנו קונים אתכם ואנחנו לא צד בוויכוח".

לפני חמש שנים, ואחרי שחיקה ממושכת בשכרם, הקימו העובדים ועד עובדים להגנה על זכויותיהם מול העמותות המעסיקות אותם. שתי עמותות שובתות כעת, היחידות שחברות בוועד הזה. הן גם הגדולות ביותר מבין העמותות ותחתיהן נמצאים כ־15 הוסטלים. מאז הקמת הוועד, העובדים מנהלים משא ומתן מול העמותות להטבת תנאי העובדים – בהם מדריכים, רכזי נוער, אמהות בית ועובדים סוציאלים - אך המאבק כאמור טרם נשא פרי.

"הוועד שנוצר פה הוא הראשון של עובדי הקבלן בתחום הזה של עמותות רווחה", אומר בר־אילן. "למעשה משרד הרווחה הוא גדול המפריטים מבין משרדי הממשלה. בתחום של טיפול בעיוורים, למשל, יש 60 עמותות, במקום שיהיה גוף אחד שמרכז את הטיפול בנושא הזה. לכן התעוררות כזאת בתחום הרווחה, כמו המאבק של חסות הנוער, היא מאוד נדרשת. אנו מקווים שההצלחה שלהם תעודד עוד ועדים כאלה".

בשל העובדה שלשביתה כזאת עשויות להיות השלכות קשות על בני הנוער, בית המשפט אישר לקיים שביתה במתכונת מוגבלת מאוד: שני הוסטלים בכל יום, למשך 12 שעות, ואז מתחלפים. הגבלת זמן כללית לשביתה לא ניתנה. "כל השבתה כזאת נעשית אחרי התייעצות נרחבת עם כל הוועד, באחריות ובשיקול דעת על מה ההשלכות של דבר כזה לגבי הנערים והנערות", אומר חיימוביץ'. "אני לא מפעל של קוקה קולה שיכול להשבית, וההשלכה היחידה תהיה שאנשים לא ישתו קולה באותו יום. אנחנו רחוקים מזה. השבתה עבורנו פירושה לעצור מסגרות שאין מי שיאייש אותן, ואם זה יקרה, רוב הנערים לא יחזרו אלינו".

העובדים הללו חשים שהם נמצאים בין הפטיש לסדן. מצד אחד, מבחינתם הם חייבים לשבות כי באו מים עד נפש, ומנגד ישנם בני הנוער שעליהם הם מופקדים. "בוא נגיד שאם תהיה שביתה ויתקשרו ועדת חריגים ויגידו: לא מצאנו מי שיאייש את המסגרת, אנחנו נבטל את השביתה", אומר חיימוביץ'. "אנחנו יודעים מה המחיר שישלמו הנערים אם המקום יהיה סגור".

"מצד אחד נותנים לך להרגיש שאתה עושה עבודה סופר־חשובה ומשמעותית, ומצד שני אתה מבין שמעליך יש מי שמנצלים בדיוק את התחושות האלה", אומר סופר. "בעצם באנו להגיד בריש גלי את הדברים הפשוטים: עם סיפוק ומסירות אתה לא הולך למכולת, לא משלם שכר דירה, ואם מישהו חושב שהעבודה הזאת חשובה כמו שאנחנו מאמינים - אז שידע לתקצב אותה באופן הולם. לא ייתכן שהמדינה תמשיך להתייחס לבני הנוער האלה כאל החצר האחורית ששמים עליה פלסטר וממשיכים הלאה".

"מקצוע לכל דבר"

ראשי איגוד עובדי "חסות הנוער" צפויים לקיים היום פגישת משא ומתן נוספת עם ראשי העמותות כדי להביא לסיום מהיר של השביתה. "אנחנו מקווים שנגיע להבנות וכולם יבינו שמדריך זה לא סתם הגדרה", אומר חיימוביץ'. "צריך להעריך אותנו יותר. זה מקצוע לכל דבר".

אלא שהם יודעים שגם אם זה יקרה, הטיפול בבני הנוער בישראל רחוק מלהיות אידיאלי. דוח של עמותת "עלם" לשנת 2014 חושף עד כמה המצב קשה. 5,197 בני נוער בישראל סובלים מעוני חמור ומצוקה, זינוק של 90% לעומת השנה שקדמה לה. נתוני משרד הרווחה שנחשפו רק לפני כחודש משלימים את התמונה. בשנת 2014 טופלו במוסדות לנוער נושר 1,734 בני נוער, עלייה של 20% בחמש השנים האחרונות.

370 נערים ונערות צריכים לצאת מביתם על פי צו בית משפט, כמעט מחציתם על רקע עברות אלימות, אולם אין בנמצא מיטה פנויה עבורם, ולכן הם נותרים ברשימות המתנה שרק הולכות ומתארכות. אל מרווח המצוקה הזה, אומרים העובדים בהוסטלים והמעונות השובתים כעת, נכנסות עמותות חדשות, שנמסות לנצל את המצב כדי לזכות בתקציבי משרד הרווחה, בחלק מן המקרים תוך העסקת עובדים חסרי ניסיון או כישורים הולמים לתפקיד התובעני של טיפול בנערים ונערות קשי יום.

"מה שקורה היום זה שעמותות שומעות שיש תקציבים, אז הן רוכבות על זה", אומר סופר. "פותחים הוסטל יש מאין, מביאים אנשים לא מיומנים ומתגלגלים עם זה. מי שנפגע מזה אלה הנערים והנערות שבאים לקבל טיפול מקצועי ומקבלים דבר אחר לגמרי".

ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים נמסר בתגובה:  "לאור דרישתם המובנת של עובדי חסות הנוער להעלאת  שכרם ומתוך מחויבות שהתוספות אכן יגיעו לעובדים, משרד הרווחה ניהל משא ומתן מול העמותות ובמסגרתו השיג תוספת של בין 11% ל־14% לשכר העובדים. יש לציין כי משרד הרווחה העביר את הצעתו לפני כשבועיים, אך טרם קיבל את התייחסות העמותות לעניין. אנו תקווה כי העמותות ישימו קץ לסכסוך ויקבלו את תוספת השכר הגבוהה שמשרד הרווחה הקצה לטובת העובדים".

מעמותת אותות, אחת משתי העמותות שעובדיהן שובתים, נמסר בתגובה: "לפני שלוש שנים וחצי חתמנו עם העובדים על הסכם קיבוצי ראשון שבו באנו לקראת העובדים ונתנו להם תוספות שכר גבוהות. ההסכם נסגר לשביעות רצונם המלאה של העובדים. כעת, אחרי שלוש שנים ההסכם נפתח לשיפורים בלבד, אך הם מתנהלים מולנו כאילו ההסכם נפתח מחדש. העמותה כבר התחייבה בפני העובדים לתת תוספות שכר של בין 11%־14%. כשהמדריכים מדברים על 28 שקל לשעה, הם שוכחים להזכיר שאנחנו לא דורשים מהעובדים השכלה קודמת או ניסיון. בשבת אנחנו אף מעניקים שכר של 175%. אנחנו מעריכים מאוד את העובדים, נותנים להם סביבת עבודה תומכת ואנחנו עובדים עם משרד הרווחה בשיתוף פעולה מלא".