שקופות: המיזם שמנסה לסייע לבנות הזוג של חללי צה"ל שהמדינה הזניחה

אלה בר מחייכת בזהירות, שלא יראו. מאז שחברה פז אליהו נהרג, הסביבה והיא לא מצליחות לתאם ציפיות. מצד אחד רוצים שתשמח. "עברה שנה וחצי", אומרים לה. מצד אחר בכל פעם שמסתמן חיוך, למישהו בורחת הערה והפרצוף מתעקם. אז היא ישבה וגלשה בפייסבוק, וגילתה שדווקא במקום הכי לא צפוי, ואולי בעצם כן, מישהו מבין אותה.

בעבודת הגמר לתואר ראשון במסלול האקדמי של המכללה למינהל, בחרה קבוצת סטודנטים להעלות את המודעות בקרב הציבור לפעילותה של "העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל", אלו שהחוק אינו מכיר בהן.

"אלמנות ללא טבעת", כך קראו לעבודתם הסטודנטים סיוון דסקל, תום אבירם, ניצן זיו ועדי טייג. "אנחנו לא יכולים להבטיח כלום", כתבו, "אין בידינו כוח לשינוי מיידי, לעזרה כלכלית או לשינוי החוק; אבל אנחנו יכולים לנסות להשפיע, לעזור, לתמוך ולשנות. בואו נכניס את הנושא למודעות ביחד. ציירי לך טבעת עם עט שחור על היד, צלמי אותה ותעלי לפייסבוק עם התיוג #אלמנותללאטבעת".

תום אבירם מספר כי מטרת הפרויקט - שיצרו בקורס "פרסום ושיווק במרחב הדיגיטלי", בהנחייתו של ברק בן שמעון - היא ליצור שינוי אמיתי והעלאה של המודעות הציבורית לנושא. "אנחנו חושבים שלא ניתן להשאיר מאחור את אותן בנות לבד, כאשר בני הזוג שלהם נתנו את חייהם למען המדינה ונהרגו", הוא אומר. "עכשיו הן צריכות להתמודד עם השכול לבד, בלי עזרה, הכרה ותמיכה נפשית שיכולה לסייע להן להמשיך בחייהן. הן היו שם כדי לחזק את החברים שחזרו מהצבא, מפעילויות ארוכות ומסוכנות, ממלחמות וממבצעים חשובים לשלומה ולהמשך קיומה של מדינת ישראל. אותם חיזוקים נתנו ללוחמים את הכוח והיכולת להמשיך לתרום למדינה. אבל ברגע אחד עולמן חרב עליהן, ומתפקיד המחזקות הן הפכו להיות אלו שצריכות חיזוק. המדינה הפנתה להן גב בטענה כי היא לא מכירה בהן. לא יכול להיות שברגע אחד המדינה תיעלם ולא תוכל למצוא את היכולת המינימלית להכיר בכך שגם הן חלק ממשפחת השכול".

בר (23), שהתוודעה ליוזמה במקרה, ישבה וכתבה מהגיגי לבה בפייסבוק. "אני לצערי מתויגת כאלמנה ללא טבעת", כתבה. "למרות שיש לי טבעת שפז הביא לי, למרות שעשינו בכאילו שהוא מציע לי נישואים כשהביא לי אותה במתנה ליום ההולדת, למרות כל הדיבורים, התכנונים והמחשבות שלנו על חתונה ועל המשך חיינו - אני אלמנה ללא טבעת. אני אנסה להסביר לכם טיפה מה זה אומר בשבילי: זה אומר לקבל את הבשורה הכי גרועה בעולם במקרה ‘היותר’ טוב על ידי אדם קרוב אלייך, במקרה אחר דרך הטלפון, האינטרנט, הרדיו, הודעות ושמועות. זה אומר להגיע לבית של פז, לראות גורמים צבאיים ולשאול אותם מה קרה לאהבת חיי, ולא לקבל מהם שום יחס כי הם לא מחויבים לדבר עם מי שלא משפחה או אשתו של החלל. זה ללכת לזיהוי גופה ודווקא שם נציג צבאי סוף־סוף יפנה אלייך, אבל אל תתלהבי: הוא רק רוצה להגיד לך שזו לוויה צבאית ולא מתאים שינגנו בלוויה את השיר שאיתו רציתם להתחתן... אבל להיות אלמנה ללא טבעת זה גם אומר לא לוותר, להמשיך גם כשקשה. זה להתגאות באהוב שלך ולהוקיר תודה על הזמן שזכית להיות הכי קרובה אליו, ללמוד ממנו, לחוות ולאהוב אותו... זה להמשיך לחיות”.

גיבוי אמא

חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) נחקק בכנסת בשנת 1950 ומאז נוספו לו תיקונים רבים, אבל חברות ובנות זוג נותרו מחוץ לתמונה. לפני 17 שנים נוסדה “העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה”ל”, לזכרו של סגן אבי בוק ז”ל שנפל בלבנון, על ידי פיליס חיימוביץ’ ותמר חיימוביץ’ ריכטר, אמה ואחותה של בת זוגו. המטרה הייתה לסייע לחברות של חיילי צה”ל שנהרגו בעת שירותם הצבאי להתמודד עם האסון ולעזור להן להשתקם. העמותה פועלת בשיתוף פעולה חלקי מאוד עם מערך הנפגעים בצה”ל ובתמיכה כלכלית של משרד הביטחון. העזרה לחברות ניתנת בקבוצות תמיכה המנוהלות על ידי מנחות מקצועיות המנוסות בטיפול בשכול. בכל קבוצה כעשר חברות הנפגשות פעם בשבוע במשך כשנה.

ההשתתפות בקבוצות התמיכה פתוחה בפני כל בחורה שהחבר שלה נהרג בעת שירותו הצבאי: סדיר, קבע או מילואים, ללא קשר לנסיבות מותו. קבוצות התמיכה פתוחות גם לחברים של חיילות שנהרגו בעת שירותן הצבאי. “מאז מלחמת לבנון השנייה היו אצלנו 400 בנות”, מספרת רינה כהן, האחראית על איתור החברות בעמותה. “אני מקבלת באופן שוטף שמות חדשים מענף נפגעים בצה”ל, אבל את הדרישה שלנו הם לא מקיימים. אנחנו מבקשים שקצין הנפגעים יגיע במהלך השבעה לחברה וייקח ממנה את פרטיה, כדי שנוכל ליצור איתה קשר. אנחנו נלחמים שקצין העיר ישאל את ההורים אם יש חברה שצריך להודיע לה, וגם זה לא קורה בהרבה מדי מקרים. לא ייתכן שיתעלמו בצורה מוחלטת מהבנות האלה”.

כהן מכירה את הנושא היטב; היא איבדה את בן זוגה במלחמת יום כיפור. “כיום אנחנו נותנים עזרה נפשית, אז זה לא היה”, היא אומרת. “הבנות לא מסתדרות לבד. אם הן חיילות אני מדברת עם המפקדים שלהן בצבא ודואגת להן באינסוף דברים שהן צריכות. יש הרבה בנות שבהתחלה חושבות שיסתדרו לבד, אבל את רואה את המצוקה עם הזמן. הן חוזרות אלינו אחר כך ואנחנו שם בשבילן: לדבר עם ההורים, לשלוח אותן לטיפול, לנהל שיחות בלילה אם יש להן חלום רע. הבנות הוותיקות מאוד עוזרות לחדשות ואנחנו קוראות לעצמנו ‘גיבוי אמא’, כי האמא לא כל כך יודעת איך לטפל בהן".

גם כהן מספרת שאותן אלמנות ללא טבעת מבקשות דבר אחד: הכרה. "הן רוצות שקצין הנפגעים יפנה אליהן, יודיע להן וישאל אותן אם הוא יכול להעביר את הטלפון שלהן אלינו", היא אומרת.

מניסיונך, הכאב עובר?
“הוא אף פעם לא עובר, אלא נכנס למגירה בנפש שלך. לפעמים, בכל מיני מצבים, המגירה הזו נפתחת. לאורך כל חיי היה לי דיאלוג עם מי שאיננו, אבל עם עזרה מקצועית את לומדת לנהל את החיים שלך”.

לחיות את האובדן

לפני כחצי שנה עברה בר מקיבוץ עין דור בצפון למושב חצבה בערבה, רצתה לשנות מקום ולראות אנשים אחרים בלי להיות זו שמתויגת בקטגוריית "החברה של". "אחרי שפז נהרג לא עבדתי הרבה זמן. הייתי צריכה את זמן האבל, זמן לפעולות ההנצחה שעשינו לו", היא אומרת. "עצרתי את חיי כי ידעתי בוודאות שמגיע לפז שידעו מי הוא היה. שהוא לא יהיה עוד אחד מהנופלים והגיבורים. החיסרון שלו מורגש בכל יום, וגם הנוכחות שלו מורגשת. בכל יום, בכל רגע".

יחד עם חמש חברות, גם הן בנות זוג שכולות מהצפון, היא פעילה בקבוצת תמיכה. הצעירה בת 20, המבוגרת בת 23. עם הזמן מצטרפות בנות חדשות. על כל חייל שנופל, מגיעה חברה חדשה. אלמנה חדשה ללא טבעת. מאז מבצע צוק איתן פרסם "מעריב" ראיונות עם בר וצעירות נוספות, שאיבדו את בן זוגן במבצע, אשר סיפרו על ההתמודדות עם האובדן הקשה.

"הקבוצה הזאת נותנת לנו מקום והבנה שכל מה שמה שאנחנו מרגישות זה בסדר", אומרת בר. "המחשבות, החששות והלבטים הם דבר שכולנו

עוברות. אנחנו מקבלות תמיכה מ'העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל', שזה המקום היחיד שנותן לנו להרגיש יחד. בסופו של דבר אותם חיילים בחרו בנו ללוות אותם במהלך חייהם. אני הבחירה שפז עשה בחיים שלו, וראוי לכבד את הבחירה הזו. הוא לא פה כדי לבקש את זה, אבל אני בטוחה שזה מה שהוא היה רוצה".

מה בעצם הייתן רוצות?
"אני מקבלת תגובות על זה שאני רוקדת על ההזדמנות הזאת, כי אני רוצה לקבל כסף. זה הדבר הכי פוגע, משפיל ומגעיל שיכולתי לשמוע בזמן הזה, כי אנחנו לא מבקשות כסף מאף אחד. אנחנו בסך הכל רוצות את ההכרה הבסיסית והמוסרית מהחברה ומהמוסדות הממשלתיים. להזמין אותי לטקס זו לא דרישה מוגזמת, שיהיה לנו זר בהנחת הזרים הרשמיים זה גם לא בשמיים. היינו שם איתם כדי לעודד אותם בכל שלב לפני המלחמה ועזרנו להם לצאת מהמחשבות הרעות שהיו להם. למה אחרי שהם מתים אנחנו שקופות לגמרי?".

על עוצמת התגובות מספר אבירם: "הפתיע אותנו הבאזז התקשורתי שנוצר סביב הפרויקט הזה בתקופה קצרה. ידענו שזה ייצור הד ברשתות החברתיות השונות, אך לא חשבנו שהוא יגיע לכלי התקשורת".

בשל התגובות, אבירם מספר כי הם מתעתדים לפנות לחברי כנסת במטרה לרתום אותם לקדם את הנושא כהצעת חוק. "במדינה שלנו יש מציאות מטורפת של שגרת פיגועים, מבצעים ומלחמות, שהפכנו אדישים כלפיה", הוא מוסיף. "אנחנו ממשיכים בחיינו והן נשארות לחיות את האובדן. אנחנו רוצים שהנושא הזה יעלה על סדר היום תמיד ולא רק כשקשה, כי להן כל הזמן קשה".

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "בכל מסירת הודעת נפגעים, עורכים מודיעי הנפגעים בירור למול בני המשפחה בנוגע לקיום חברה לחלל, ובמידת הניתן מסייעים בהבאתה המיידית לבית המשפחה. במידה והחברה משרתת בצה"ל, הודעת הנפגעים נמסרת לה על ידי מפקד היחידה בה היא משרתת ובאחריותו להסיעה לבית משפחת החלל. בן/בת זוג שמשרתים בצה"ל, זכאים לקבלת חופשת אבל/ חופשת שבעה, ימי אזכרה וימי זיכרון בדומה לבני המשפחות השכולות. במידה והחברה מעוניינת, מעביר מודיע הנפגעים את פרטיה ל'עמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל'".