בלי בג"צ ובלי בצלם: כך ניצחה מדינת ישראל באינתיפאדה הראשונה

בשבת, 2 בינואר 1971, על הכביש הראשי מצפון לעיר עזה, שלשל נער ערבי בן 15, מחמד סולימן אל שקי, רימון לחלון המכונית של משפחת ארויו. מהפיצוץ נהרגה מיד אביגיל בת ה־5. מרק בן ה־7 נפצע באורח קשה ונפטר מפצעיו בבית החולים. האם פריטי נפצעה באורח קשה ונזקקה לטיפול ממושך. היא נותרה נכה. המשפחות של מחמד ושל שני שותפיו, בני ה–16 וה–17, קיבלו 8 לירות ממטה אש"ף ברצועה - תשלום שהיה נהוג אז עבור פיצוץ רימון.

הפיצוץ גרם לישראל להבין די מהר שמדובר בהתחלתה של התקוממות עממית (אנחנו קוראים לה היום “אינתיפאדה", אולם השם הזה לא היה מקובל אז) ברצועת עזה. שום ישראלי לא ידע אז על מהות הקשר הגורדי שבין 8 הלירות לטרור. לפי תא"ל בדימוס אמציה חן (פאצי), שפיקד אז על סיירת שקד, “זאת הייתה האינתיפאדה הראשונה שלקחיה לא נלמדו, ועל כך שילמנו מחיר כבד בחיי אדם ובנכסים לאומיים באינתיפאדות המכונות ‘ראשונה' ו'שנייה', ומשלמים באינתיפאדה הנוכחית".

אריק שרון היה אז אלוף פיקוד הדרום, ורצועת עזה נכללה באחריותו. מפקד הרצועה וצפון סיני היה תא"ל מנחם אבירם (מן) ז"ל. תא"ל בדימ' אמיר ראובני, שאחרי מלחמת ששת הימים היה ראש זירת משולבים במחלקת מבצעים במטכ"ל, בדרגת רס"ן, סיפר ש"אריק הציע תוכניות איך לטפל במחבלים ברצועת עזה, ובין היתר להזרים לשם גדודי חי"ר מעולה (חיר"ם) - צנחנים וגולני. הרמטכ"ל חיים בר–לב וראש אג"ם דוד אלעזר דחו שוב ושוב את תוכניותיו והקצו לעזה יחידות מילואים מליגה ב'. כצופה זוטר בדיונים מהצד נוצר אצלי הרושם שבר–לב ודדו חששו מאריק". האיבה של יוצאי הפלמ"ח בר–לב ודדו לאריק הייתה אחד הגורמים המזיקים בתפקוד צה"ל, מתקופת פעולות התגמול בשנות ה־50 ועד מלחמת יום הכיפורים.

התנהגות זאת של מפקדי צה"ל התאימה, במקרה (או שלא) למדיניותו של שר הביטחון משה דיין. דיין הזניח את צה"ל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים, והעדיף להתמקד בשטחים ובחיבתו לעתיקות. הוא גרס כי יש להניח לפלסטינים להתבשל במיץ של עצמם עד שיבינו שמוטב להם להגיע להבנה עם ישראל. הם אכן התבשלו, אבל לא כפי שציפה דיין: כמעט בלא הפרעה הקימו הפלסטינים סניפים של ארגוני מחבלים במגמה להשתלט על הרצועה, והשליטו בה משטר טרור ורצח יומיומי, פנימי, שפגע מדי פעם גם בצה"ל, שנסע לסיני ולתעלה בעיקר דרך הרצועה. לפי גלעד שרון, “הייתה לאבא שלי מחלוקת קשה עם שר הביטחון באותה עת. ‘שיהרגו אחד את השני', אמר דיין בציניות אופיינית. אבא שלי לא היה מוכן לקבל זאת. היה ברור לו שעד מהרה יתחיל גם רצח של יהודים".

בחודשים הראשונים של שנות ה־70 עוד הייתה מערכת הביטחון של ישראל עסוקה במלחמת ההתשה מול מצרים, התחמקה מהתמודדות ישירה עם הטרור והעדיפה להתגונן. כך החל תהליך של אינדוקטרינציה טרוריסטית ברצועת עזה שהגיע לשיאו אחרי שנים בהשתלטות ארגון חמאס עליה, בפעילות ארגון דאע"ש בתוכה ובקיומם של ארגונים אסלאמיים נוספים בימים אלה ממש, שמשפיעים גם על הפלסטינים ביהודה ושומרון ובייחוד באזור חברון.

כמו תמיד: כסף

כשהבין דיין שהקדיח את מה שרותח לו בקדרה, הוא רץ לקיבוץ דגניה א' והתחנן בפני אסיפת הקיבוץ לשחרר את חברם, סא"ל יצחק (איני) עבאדי ממשימותיו בקיבוץ כדי לפקד על האזור המיושב ברצועה. עבאדי, יליד דמשק ואחד המומחים הגדולים בישראל לתרבות האסלאם, שירת בחטיבת גולני בחובה ובצנחנים במילואים והיה מיודד גם עם דיין וגם עם שרון. הוא קיבל עליו את דין התנועה, הועלה לדרגת אל"מ, אך הודיע לידידו שר הביטחון: “לא אחתום קבע. אעשה כמיטב יכולתי ואחזור לקיבוץ". דיין הורה לאיני לפעול על פי הוראותיו הישירות וקבע איתו מפגש שבועי מדי יום חמישי בביתו בצהלה. איני הגיע לרצועה, פיקד על הלחימה במחבלים, החל יחד עם מן להקים לרצועה חטיבה מרחבית (64), נפגש מדי שבוע עם דיין ומדי יום בחצות הלילה השתתף בדיון מטה בלשכתו של שרון בבאר שבע. ואז נרצחו ילדי משפחת ארויו.

אף על פי שבר–לב ודדו ביטלו את כל תוכניותיו של שרון, הוא לא ממש התרגש. עם סיום מלחמת ההתשה באוגוסט 1970, הטיל שרון על קמב"ץ אל־עריש, סגן מאיר דגן, להקים את סיירת החופים, שתחסום את נתיב הקשר העיקרי בין מפקדות המחבלים בלבנון לבין הרצועה דרך הים. לרוע מזלו, עלה דגן על מוקש בתחילת תפקידו, נפצע באורח קשה ושכב חודשים אחדים בבית חולים וסגנו, ג', מילא את מקומו. בחושיו הצבאיים הבין שרון שדגן הוא נכס, לא מינה אחר במקומו, ועוד לפני שהבריא כליל (הוא נותר נכה עד היום) חזר דגן לרצועה, הקים את סיירת רימון שהתגלגלה, ביוזמתם של שרון ודגן, ליחידת המסתערבים הראשונה של צה"ל - ושפעולותיה לא נחקרו ולא נחשפו עד רגע הכנת תחקיר זה.

במקביל, הפעיל שרון ברצועה את הסיירת הפיקודית שקד. מפקדה, דני וולף–רהב, חלה אז בסרטן הלחי. רוב הזמן פיקד עליה בפועל הסמג"ד פאצי ומשהחמירה המחלה מונה פאצי למג"ד. השילוב בין פאצי לדגן, שניהם מן הנועזים והיצירתיים במפקדי צה"ל בכל הזמנים, היה האמל"ח העיקרי של שרון בלחימתו באינתיפאדת 1972–1971 ברצועה.

לפי פאצי, “רצח ילדי ארויו יצר זעזוע גדול, אך דיין לא הבין מה יש לעשות. הוא הגיע לעזה ונתן הנחיה מטומטמת שאת פירותיה הבאושים ראינו תוך זמן קצר: לאבטח את הכבישים אך לא להיכנס למחנות. כך אפשר שר הביטחון לארגוני טרור להמשיך לשלוט במחנות. אוניות שהפליגו בין לבנון למצרים השליכו חביות מלאות אמצעי לחימה שנאספו באין מפריע על ידי המחבלים. הם גייסו מאות ילדים כסייענים. כשהמצב היה ללא נשוא, נכנסנו למחנות ודיכאנו את הטרור".

רצח ילדי ארויו שבר את ברית יוצאי הפלמ"ח נגד שרון. בר–לב אישר להקצות חיר"ם לרצועה ושלח לשם שלושה גדודים של חטיבת גולני. במקביל לקח השב"כ את הרצועה כפרויקט מרכזי ומפקדו יוסף הרמלין מינה את נחמן טל לרכז אותו. טל והמרכזים שעבדו תחתיו הרכיבו שתי רשימות: מבוקשים באדום עם דם על הידיים ומבוקשים בשחור ששמשו כסייענים. המשימה הייתה לנטרל את כולם - לעצור או להרוג, זה פחות משנה.

תא"ל בדימוס אליעזר רם, שפיקד אז על גדוד 12, סיפר: “התמקמנו במחנה הפליטים ג'באליה, החלפנו גדוד מילואים. החיילים הסתגרו בבתים. בחוץ השתולל המון, זרק אבנים ושרף צמיגים. אז בא הרגע המכונן - שרון הגיע עם שני ג'יפים ואמר: ‘אנחנו פותחים דף חדש והולכים לעשות סדר ברצועה. נוציא עשרות חוליות לשטח, לבתים שלהם, לפרדסים. נהיה בכל מקום, נחיה 24 שעות בשטח ונשגע אותם. הוא חילק את הגזרות והדריך אותנו מה לעשות. תוך שבועיים, בשילוב השב"כ, הפכנו מנרדפים לרודפים. עשינו דברים שהיום היינו הולכים בגללם לכלא, לדוגמה: הכרחנו את מבעירי הצמיגים לכבות את האש בידיים. שברנו באלות את העצמות למפגינים ולזורקי אבנים".

איני: “מדי שישי ב–11 בצהריים ריכזתי את האמהות של המבוקשים בקולנוע 'פלסטין' ואת האמהות של המחוסלים הושבתי על הבמה. אמרתי להן: ‘נשאתן אותם בהריון תשעה חודשים וגידלתן אותם. חבל שהם ימותו. תעזרו לנו להגיע אליהם, ומי שאין לו הרבה דם על הידיים, נלבין ונשחרר. באחד המפגשים ביקשה אחת האמהות לדבר איתי ביחידות. היא אמרה: ‘טמבל, אתה מכיר מצב שיש לך שבעה ילדים שבוכים כי לא אכלו כבר ימים? פלסטינים שעובדים בממשל מקבלים 3 לירות ו־70 אג' ליום. אתה מכיר משפחה שיכולה להתקיים מסכום כזה? שולחים ילדים להשליך רימונים ומקבלים יותר מפי שניים ממשכורת יומית'. אמרתי לעצמי: ‘היא מלמדת אותי מציאות שלא חשבתי עליה בכלל'. הבנתי שיש התקוממות עממית בגלל אוכל. שרון הפעיל מכבש לחצים איום ונורא. לאחר רצח בני ארויו הוא הורה להטיל חודשיים עוצר על כל האזור. היו שם שניים משלושה בתי אריזה להדרים ששייכים לרצועה. זה הרס את עונת ההדרים. לא היה סיכוי להדביר את ההתקוממות כי היה לה פוטנציאל גיוס בלתי נדלה".

איני ממשיך: “הלכתי לשר החקלאות חיים גבתי וביקשתי אישור למכור תמרים מעזה בשוק הישראלי. הוא דחה אותי. הלכתי למזכיר ההסתדרות יצחק בן אהרון וביקשתי לאפשר לתושבי עזה לעבוד בישראל. הוא דחה אותי. הלכתי לראש הממשלה גולדה מאיר, והיא השיבה שהנושא לא בתחום אחריותה. ואז הגיע לרצועה יצחק פונדק".

המלחמות של אריק

שלב נוסף בהתארגנות מערכת הביטחון ללחימה היה הדחת מן, לאחר שדרס פלסטינית בזמן הפגנה באתר “הג'ורה" בג'באליה. דיין החליט לפצל את השליטה ברצועה למושל אזרחי ולמפקד צבאי. בעקבות שיחות יום חמישי עם איני הוא החליט למנות את אל"מ במיל' (לימים אלוף) יצחק פונדק, עוזר שר העבודה יוסף אלמוגי לענייני השטחים, למושל - למרות התנגדותם של בר–לב ושל שרון. במסגרת תפקידו במשרד העבודה הצליח פונדק לשלב פלסטינים מיהודה ושומרון בעבודה בישראל. הוא פיתח עבורם הכשרה מקצועית ולשכות עבודה וזכה לתהילה רבה. דיין קיווה שפונדק יצליח באותה משימה גם ברצועה, נתן לו חופש מלא והעלה אותו לדרגת תא"ל. ב–1 באפריל 1971 קיבל אל"מ (לימים אלוף) דוד מימון את הפיקוד על חטיבה 64 והיה פורמלית המפקד הצבאי של הרצועה. אבל מכיוון ששרון פיקד ישירות על הרצועה בזמן האינתיפאדה, מימון היה עושה דברו. בניגוד למימון, פונדק התעמת מהרגע הראשון עם שרון ופעל בכל דרך להגביל אותו ואת לחימתו בארגוני הטרור. ייתכן שזאת הייתה כוונתו של דיין.

פונדק: “שרון עשה מה שרצה והתעלם מפקודות קונקרטיות. לא נוצרה בינינו כימיה. התלבטתי למה דיין תקע אותי שם. נוכחתי לדעת שהעמיד אותי כבלם לשרון. אריק היה יהודי לא נוח. בולדוזר שעושה הכל לבד. הוא היה במרדפים יום ולילה. היה בכל ההיתקלויות. לוחם טוב מאוד. ראיתי אותו ברצועה בכל תקרית תוך דקות. אבל הוא היה אדם שלא מקבל מרות, רק כשנוח לו. המדיניות שלו הייתה לקטול כמה שאפשר. עבודה וחיים נורמליים של ערבים לא עניינו אותו. הוא ראה ערבים דרך הכוונת. עלי הטילו להביא את הציבור לחיים נורמליים".

עד כמה היו היחסים בין השניים לא טובים? פונדק: “בשפתו הייתי ‘המחבל' - חיבלתי מבחינתו בחיסול מחבלים. כדי לפוצץ בית מחבל דרושה חתימת המושל, ועל רקע זה התנגשנו. פעם נסעתי מתל אביב לרצועה. האזנתי בקשר לשיחה בין אריק למימון. אריק שאל, ‘המחבל כבר הגיע?', מימון ענה: ‘לא'. אריק: ‘תדאגו שכשיגיע למחסום שייתנו לו קפה ויעכבו אותו שם עד שנפוצץ בית'. הגעתי למחסום. יצא לקראתי מפקד המחסום והזמין אותי לקפה. שאלתי: ‘מה פתאום קפה? האם היום יום העצמאות?'. מפקד המחסום: ‘יש לי קפה טוב תוצרת חוץ'. אמרתי לו: ‘פתח את השער והסתלק!'. מיהרתי לבית המיועד לפיצוץ. הגיע לשם בולדוזר עם קצין. קראתי לו ושאלתי ‘מה באת לעשות?', הוא ענה ‘קיבלתי פקודה להרוס את הבית', אמרתי ‘תראה לי את הפקודה, זו שאני צריך להיות חתום עליה'. כמובן שלא הייתה לו פקודה. אמרתי לו, ‘או שתסתלק מפה או שתלך לבית סוהר!'. הוא הסתלק".

סיפר אליעזר רם: “הייתה בעיה גדולה בפרדסים שבהם בנו המחבלים בונקרים תת־קרקעיים. המרדפים שם היו כמעט בלתי אפשריים, כי בין החלקות היו גדרות של עצי אקציה קוצניים וצברים שחסמו את הרוח. בין השיחים הכינו המחבלים מעברים מוסתרים, ודרכם הם התחמקו מאיתנו. אריק ביקש לעקור את הגדרות. פונדק התנגד בטענה שזה יפגע מאוד בעיבוד הפרדסים ובכלכלת הרצועה. הוויכוחים ביניהם הגיעו לטונים גבוהים. כדי להכריע בין הנצים הגיע אלינו סגן הרמטכ"ל דוד אלעזר וביקש לבחון את הנושא מקרוב. אריק אמר לי: ‘מחר יבוא לפה דדו לסיור. אנחנו עושים דבר כזה - אתה תנהג בג'יפ הראשון, לצדך ישב דדו ואני אסע אחריכם. תיצמד עד כמה שניתן לאקציות כדי שדדו ייפצע בפניו'. עשיתי כמתוכנן ודדו חטף דקירות נוראות והיה זב דם ושחוט בפניו. בארוחת צהריים שאל אותי דדו בפליאה: ‘אתה רוצה להגיד שכך חיים פה כל הזמן וכך רצים אחרי המחבלים?', השבתי: ‘המפקד, אין מה לעשות. זה מה יש והם מנצלים את זה, יורים עלינו ומתחמקים'. דדו פנה לאריק ואישר לעקור את כל הגדרות. בולדוזרים עקרו קילומטרים של גדרות. המחבלים היו בהלם". לפי דוד מימון, אישורו של דדו לא היה סופי. הנושא הובא להחלטתו של דיין ולאחר שעיין בנתוני מודיעין על ממדי הגדרות הוא אישר לעוקרן.

אמיר ראובני, שהחליף את אליעזר רם בפיקוד על גדוד 12 של גולני: “יום אחד הכריזו הפלסטינים שביתה באזור בית חנון. אריק פקד לקחת ולשבור את המנעולים. הטלתי את המשימה על אחד ממפקדי הפלוגות. הגיע פונדק מביתו, ירד מהרכב והתנפל על המ"פ: ‘מי נתן לך את הפקודה? תפסיקו מיד!'. המ"פ השיב: ‘אדוני, אינני יודע מי אתה. יש מג"ד והוא פקד עלי לפרוץ את החנויות'. פונדק התנהג בצורה ברוטלית ואיים להכניס את כולם לבית הסוהר. המ"פ התקשר אלי. לקחתי ג'יפ והגעתי במהירות לבית חנון. ראיתי חיילים אומללים ותא"ל צועק ומאיים עליהם. הוא התנפל עלי ודיבר בצורה מכוערת מול החיילים. התקשרתי לאריק וסיפרתי לו. הוא אמר: ‘אל תשימו לב למה שהוא אומר ותמשיכו. פקדתי להמשיך. פונדק נכנס למכוניתו ואיים: ‘אתה תשלם על זה ביוקר'".

למה לא הרגתם?
פאצי: “בשלב הראשון הנהיג צה"ל את השיטה הבריטית מימי המנדט, לשגר חוליות של שלוש ‘כלניות' (צנחנים) לסייר ביישובים יהודיים. סיורים אלה במחנות הפליטים לא היו יעילים כי המחבלים היו מוקפים תמיד בילדים שהזהירו אותם כשראו אותנו והם נעלמו. שיטה מטופשת לא פחות הייתה כינוס גברים בכיכר. המחבלים נשארו בבית או התחבאו. גם השב"כ לא היה בשלב ראשון ערוך דיו. לפעילות הזאת היה אופי של התשה; להכרעה היא לא יכולה הייתה להגיע. עשיתי הערכת מצב ובניגוד לפקודות החלטתי להנהיג טקטיקה חדשה - התנפלות וריכוז מאמץ: לרכז כוח גדול על רובע כדי שהמחבלים לא יוכלו להתחמק. התדריך היה ארוך מאוד ונגע בכל פרט כדי שלא תתרחש ‘אש ידידותית'. הביצוע היה מהיר. ביום הראשון שהגענו הפלנו בג'באליה שישה מחבלים. אריק היה מרוצה ואישר את הפעולה הזאת.

“פעם קיבלנו מידע מהשב"כ שמדי ערב מגיעים שלושה מחבלים לבית מסוים בבית להייה להתקלח ולאכול. החלטתי להרוג אותם בתיאום עם השב"כ. נקבע ששטינקר יסמן בגיר לבן איקס על דלת הבית שבו הם התארחו. הרכבתי צוות ותדרכתי אותם לצאת למשימה עם נעלי ספורט ועם מחסנית אחת בקנה, כדי שלא יישמע אף רשרוש. בצוות נכח נציג של מפקד הרצועה, דוד מימון. הוא רץ להתלונן. התחילה מהומת אלוהים ומימון דרש ממני לשנות את התוכנית. התקשרתי לאריק ולא השגתי אותו. קצין האג"ם של אריק, אמיר דרורי, אמר לי: ‘אריק אמר שתעשה מה שאומרים לך'. לא הייתה לי ברירה. בלילה הלכנו לבית, המחבלים הרגישו, פתחו באש וברחו. בצהריים בא אלינו אריק ופתח בצעקות מדוע לא הרגנו אותם, ואיים שישלח אותי לגולני. אמרתי לו: ‘צפיתי שזה מה שיקרה, התקשרתי אליך ולא ענית'. תוך כדי שיחה קיבלתי הודעה שהם נמצאים בבית מסוים בבית להייה. תדרכתי את האנשים ותוך שלוש דקות הם היו על הרצפה. אגב, אחת לשבוע, בשתיים עשרה בצהריים, התקיימה ישיבת מפקדים אצל אריק. אנשים שפכו שם הכל, גם קשיים וקלקולים. היה זה נוהג יוצא דופן בצה"ל, שגרם לנו לשפר יותר ויותר את אופן לחימתנו". 

כתבה ראשונה בסדרה. בשבוע הבא: האם ניתן למגר את הטרור גם היום?