מתחם קפה נח לקראת פינוי: "המקום הוא החיים שלנו. לאן נלך?"

כשמאיר לוי, 58, מדבר על ימיו הגדולים של קפה נח, העיניים שלו נוצצות. כשמקשיבים לו אפשר לרגע לעצום את העיניים ולדמיין איך נראה המקום בשיא תהילתו. בית קפה מפואר שפעל משנות ה־50 ועד שנות ה־80 והיה מועדון לקונצרטים מזרחיים בתקופה שבה מוזיקה מזרחית לא הייתה מקובלת בישראל. המקום, שניצב ברחוב הלח"י 98 בתל אביב, בפינה הדרום־מזרחית של שכונת הארגזים, שימש בית למאות נגנים וזמרים, וההופעות בו משכו בכל סוף שבוע אלפי אנשים, עד שנסגר בסוף שנות ה־80.

"כאן הייתה בריכה עם תאורה פנימית, וכאן היו עמודים מפוארים וסביבם שיחי נוי", מתאר מאיר. אנו יושבים בלב מגרש עפר, סביבנו שרידים של הריצוף המפואר, ועל שולחן פלסטיק מפוזרות תמונות מהימים ההם. "זה היה הבר, זו הייתה הבמה של התזמורת, וכאן ישבו האורחים סביב שולחנות. אני והאחים שלי עבדנו עם ההורים בקפה בכל סוף שבוע".

"מי לא הופיע אצלנו?", מוסיפה אחותו אסתר, בשנות ה־50 לחייה. "אפילו זהר ארגוב בתחילת דרכו, הצ'רצ'ילים, האריות, ג'ו עמר, יפה ירקוני, שושנה דמארי, חיים משה, ג'קי מקייטן, פלפל אל־מסרי, להקות של זמרים מירדן, מטורקיה, מארצות הברית. באו אלינו מכל הארץ ומחו"ל, יהודים וערבים. אנשים רצו לשמוע את המוזיקה של הבית שלהם. הייתה לנו להקה משלנו של שבעה נגנים ורקדניות בטן, שהתפרסמו והופיעו אחר כך בכל מקום, גם בערוץ הערבי של הטלוויזיה הישראלית. עד היום מזהים אותי בשכונת התקווה בתור קפה נח. בכל מקום יודעים עלינו, אני שומעת כל הזמן אנשים שמצטערים שהמקום נסגר. זה היה סופה של תקופה, של היסטוריה".

אף על פי שנודע כבית של המוזיקה הערבית והמזרחית בישראל, גם לקפה נח היו בתחילת דרכו רגעים שבהם ניסו המייסדים ליישר קו עם התרבות האירופית ששלטה אז בישראל. אחרי מלחמת העצמאות נדחקה הצדה התרבות הערבית שהביאו איתם היהודים מארצות אלו, ובשנתיים הראשונות לפעילותו ניגנו בקפה נח דווקא מוזיקה אירופית מערבית. "באו שרים, באו חברי ממשלה, באו כולם, אבל אחרי כמה זמן סבא שלי ואבא שלי החליטו לנסות לעבור למוזיקה שהם הכירו מסוריה, וזה הצליח", מספרת אסתר. "מי לא בא לפה? כולם. לא רק מזרחים, גם אשכנזים. עשינו שמח לאנשים. היו מוזיקה, אוכל, בזה אין הבדל בין מזרחים לאשכנזים".

"מתו משיברון לב"

רוב משפחת לוי עלתה לישראל מסוריה בשנת 1928. סבו של מאיר הגיע רק בשנת 1939, אחרי שהבין מחברים, בכירים בממשל הסורי, שהעתיד לא צופן טובות ליהודי סוריה וכדאי לו לעזוב. רק ברכבת בדרכו לארץ ישראל סיפר לאשתו שהם לא חוזרים לסוריה. בישראל התיישב בשכונת התקווה והפך לסוחר בשר אמיד, שבמקביל גם סייע להבריח יהודים מסוריה לישראל. בשנת 1947 קיבל את השטח ברחוב הלח"י כרכוש נטוש של ערבים שברחו ללוד. "לא היו כאן בתים אז, היה רק פרדס", מספר מאיר. "הבית הראשון שלנו מתועד כאן משנת 1949 בצילום האווירי הראשון שצילמה כאן מדינת ישראל". הסב והאב, משה לוי, החליטו אז לפתוח בית קפה שיכלול הופעות מוזיקליות, בדומה לבתי קפה שפעלו ופועלים עד היום במדינות שכנות כמו סוריה ולבנון.

התמונות הישנות מאז, רובן עדיין בשחור־לבן, מספרות סיפור של הצלחה ענקית, של דור שלם של עולים שהיו צמאים לתרבות מהבית, של חצר ענקית שנבנתה כדגם של בית סורי מסורתי. אלא שהיום אין שום זכר לפאר. רק הבמה המקורית עוד ניצבת מאחור, עמוסה בגרוטאות שהצטברו עם השנים, מכוניות ישנות חונות במתחם הבית, תרנגולות וחתולים משוטטים בין העצים הבודדים שנותרו. מי שעובר ברחוב הסמוך כלל לא מזהה את המקום. בית הקפה נסגר כאמור בשנת 1989. הניסיונות להחיות אותו לא צלחו. הוריהם של אסתר ומאיר נפטרו באמצע שנות ה־90 בגיל צעיר מאוד. "הם מתו משיברון לב", אומרת אסתר.

במתחם של בית הקפה חיים כיום שישה אחים לבית משפחת לוי ואלמנתו של השביעי, חלקם עם ילדיהם ונכדיהם. עכשיו הם עומדים רגע לפני פינוי המקום כחלק מפרויקט הפינוי של שכונת הארגזים, שמוביל הקבלן י. חכשורי. על הקפה ההיסטורי ועל בתיהם של האחים צפוי לעבור כביש הגישה שיחבר את הבתים החדשים במסגרת פארק תל אביב לכיוון דרך איילון.

שכונת הארגזים קיימת מאז קום המדינה. על שטח עיירה שנכבשה התיישבו יהודים שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית. במשך השנים הוקמו בשכונה בתים נוספים, חלקם בידי בניהם של התושבים הראשונים וחלקם בידי תושבים חדשים. אף שהתושבים הגיעו בעידוד המדינה, הם לא הורשו לרשום את נכסיהם, ואף שהתגוררו במקום ברשות במשך עשרות שנים, לא הוכרה זכות קניין שלהם בבתים. בשכונה אין כיום כמעט רחובות סלולים או תשתיות.

בשנת 1999 זכה הקבלן י. חכשורי במכרז על שטח השכונה כולו במחיר של 1.25 מיליון שקל. במהלך השנים, ובשל קשיים שאליהם נקלע חכשורי, הצטרף גם אלעד תשובה לפרויקט, והוא הגורם הבונה היום את הפרויקט בשיתוף עם חכשורי. לפי ההסכם, תשובה אינו אחראי על הפינוי, אלא רק על הבנייה, מרגע שהפינוי יסתיים. לפי המכרז, הבנייה אמורה הייתה להסתיים בשנת 2004, אך עד כה נבנה ואוכלס רק בניין אחד ושלושה נוספים נמצאים בהליך בנייה. המנהל מאריך את תוקף המכרז שוב ושוב.

במסגרת פרויקט פארק תל אביב מוקמת בסמוך לפארק מנחם בגין בדרום תל אביב שכונת מגורים חדשה שאמורה לכלול שמונה בניינים חדשים, בני 17 קומות כל אחד, ובהם למעלה מ־500 יחידות דיור. חלק מהכינוסים של תושבי השכונה המתנגדים לפינוי ללא פיצוי הולם נערכו במתחם הקפה.

אף על פי שבני משפחת לוי מתגוררים בשטח מאז שנת 1947, וכל האחים נולדו במקום, קיבלו בני המשפחה הודעת פינוי כמו רבות מהמשפחות המתגוררות בשכונת הארגזים הנושקת לקפה, זאת למרות כל המסמכים, התיעוד ההיסטורי והעדויות על רצף המגורים במקום. מאיר יודע שהפינוי עשוי להתבצע בכל רגע, אחרי שעתירה שהגיש לבית המשפט נדחתה ב־2005: "באים אלינו ואומרים לנו: תוכיחו שאתם חיים במקום ברצף מאז 1945, ואני שואל: מדינת ישראל בכלל הייתה קיימת ב־1945? באותה מידה אפשר לבקש גם הוכחות משנת 1800".

"המקום הזה הוא החיים שלי, הזיכרונות שלי, הבית שלי. אני לא יכולה לעזוב, לאן אני אלך מכאן?" אומרת אסתר, ומאיר מוסיף: "תהיה מלחמה, אני לא אלך בשקט. ביקשתי מחכשורי ללכת בכבוד, ביקשתי פיצוי הולם לי ולאחים שלי. הוא הציע הצעה מגוחכת של דירה אחת לי יחד עם אחי אבי, ועוד 50 אלף דולר לכל אחד מחמשת האחים האחרים. מה אפשר לעשות בסכום כזה? אנחנו חיים כאן כבר 69 שנים. מעולם לא עזבנו, גידלנו כאן משפחות, איך אפשר לקרוא לנו פולשים ולומר שאין לנו זכויות על הקרקע?".

לפני כשנתיים הגיעו עובדיו של הקבלן חכשורי למתחם באישור בית המשפט והרסו את הבריכה ואת השטח המרוצף שנותרו ממתחם קפה נח המיתולוגי. מאז אותו יום נשבר משהו באסתר ובמאיר. אחרי מעל 14 שנים של דיונים והמתנה מורטת עצבים, הם חדלו לטפח את המקום, נותנים לעזובה לשלוט בו. "אין לנו כוח ואין לנו כסף לסדר את מה שנשבר", אומר מאיר. "אנחנו גם לא יודעים אם מחר לא יבואו לפנות אותנו".

"התרגשות עצומה"

בשנת 1996 צילם הקולנוען דוקי דרור, בעצמו בן ליוצאי עיראק, את "קפה נח", סרט על בית הקפה ועל המורשת שהנחיל, המורשת של יוצאי ארצות ערב שנאלצו להילחם על תרבותם במדינה החדשה. הסרט צולם גם במתחם בית הקפה, שבע שנים אחרי סגירתו, וזכה לפרסום בינלאומי לפני כחמש שנים כשרשת אל־ג'זירה בחרה לשדר אותו. "זו הייתה עבורם התרגשות עצומה. פתאום מישהו מצלם אותם, פתאום הם יכלו לדבר על התרבות שלהם", מספר דרור. "התרבות הערבית־ישראלית זכתה להתעלמות כמעט מוחלטת עד לשנות ה־90 שבה החלו לחקור את המוזיקה והתרבות היהודית־ערבית ולהבין שמדובר בתרבות ולא בתרבות נחותה. במובן הזה קפה נח היה המקום היחיד עבור אלו שבאו ממדינות ערב למצוא תרבות מהבית. זו פיסת היסטוריה".

"בתור ילדים לא הבנו את הגדולה והייחוד של המקום", נאנחת אסתר בגעגועים, ומאיר מוסיף: "כשהיינו ילדים המקום נראה לנו ענק, היום הוא נראה קטן מאוד. אילו ההורים שלי היו רואים מה נהיה ממנו, הם היו מתהפכים בקברם".

מחברות הבנייה הבונות את הפרויקט נמסר בתגובה: "פניית האחים הדהימה אותנו. איננו מבינים על מה ולמה קיימת עדיין טרוניה כלשהי, אחרי כל מה שהוצע להם למעט תחושתם שפנייתם לעיתון תזכה אותם בפיצוי נוסף.

"חברות פרידמן חכשורי חברה להנדסה ובניה בע"מ ואביוד נכסים בע"מ, אשר זכו במכרז פנו ל־3 האחים המחזיקים והציעו להם לקבל פיצוי כפי שקבוע בהוראות המכרז, אך אלה סירבו. גם ביהמ"ש העליון שנדרש לסוגיה פסק כי על התושבים לפנות את המתחם בכפוף לקבלת פיצוי כספי הקבוע במכרז. אף על פי כן הגיעו החברות, לפנים משורת הדין, להסדר פיצוי נדיב, הכולל דירת 4 חדרים, ובנוסף 50 אלף דולר כפי שנקבע במכרז וסכום כספי נוסף לכל אחד. אילנה לוי אלמנתו של אחד האחים תפוצה בדירת 3 חדרים וסכום כספי נדיב נוסף ואף יורשי רחמים לוי שאינם זכאים יקבלו פיצוי נדיב ביותר.

"אם לא די בכך, נעתרו בעלי החברות לפנייתם של בני המשפחה ושילמו מכיסם את שכר הטירחה של עורך דינם של אחד מבני המשפחה".