יממה לפני שעצם את עיניו, הספיק שמואל ראדה להגשים את חלומו: להגיע לחנוכת בית הכנסת על שמה של בתו תאיר, שנרצחה לפני תשע שנים בבית הספר בו למדה בקצרין. במשך שש שנים התפשט הסרטן באכזריות בגופו של האב, אבל נפשו נותרה איתנה וכאילו חיכתה לרגע שבו יוכל לראות את סיום העבודות בפרויקט שהפך למפעל חייו. “אני שמח שהצלחתי להגשים את החלום שהיה לי מאז הרצח”, אמר ראדה בטקס החנוכה של בית הכנסת “תאיר שבת אחים” בקצרין. “עשיתי את כל המאמצים להגיע לרגע הזה”.



מי שנחלצו לעזרתם של בני משפחת ראדה, שחששו שהאב לא יוכל לעזוב את מיטת חוליו ובשל מצבו הרפואי לא יתאפשר לו להגיע לאירוע, היו אנשי צוות אמבולנס המשאלות של מד”א. צוות פרמדיקים מיוחד לקח אותו, על הציוד הרפואי, לבית הכנסת בקצרין, והחזיר אותו לבית החולים עם סיום האירוע. “ביום מיוחד זה רקמנו את החלום ביחד עם אנשים מדהימים שנרתמו לעזרתנו, בהם אמבולנס המשאלות של מד”א, שמיד וללא היסוס התגייס לעזרתנו”, סיפרה אילנה ראדה, רעייתו של שמואל, לאחר הטקס. “אזכור זאת לעולם”.



"נתינה לשמה"

אמבולנס המשאלות עלה על כבישי הארץ בשנת 2008 ומאז ביצע אלפי נסיעות של הגשמת משאלות לחולים סופניים, שמצבם הבריאותי לא מאפשר להם לצאת בכוחות עצמם מהמוסד שבו הם מטופלים. עברו בו חולים אונקולוגיים, אנשים הסובלים ממחלות ריאה וממחלות ניווניות, ילדים קטנים וגם אנשים מבוגרים. “הבאנו ילד איראני שהיה מאושפז בטורקיה ורצה לראות את מסגד אל־אקצא”, מספר אסי דבילנסקי, מנהל מחלקת פרויקטים בלשכת מנכ"ל מד"א. “בפעם אחרת לקחנו ילדה פלסטינית בת 6 לראות את הים”.



האמבולנס יצא לדרך הודות למתנדבת של מד”א, שחברתה הייתה חולה במחלה סופנית, מאושפזת בהוספיס ומחוברת למכשירים. “החברה רצתה להשתתף באירוע של המשפחה שלה, אבל הרופא לא הסכים לשחרר אותה”, מספר דבילנסקי. “החברים הצליחו להשיג את אישור הרופא והסיעו אותה ברכב פרטי לאולם שבו התקיים האירוע. בדרך מצבה הידרדר והם נאלצו לחזור להוספיס. שבועיים אחר כך היא נפטרה. אותה מתנדבת הגיעה אל מנכ”ל מד”א, אלי בין, ושאלה אם מד”א יכול לעזור באירועים כאלו. הוא קרא לי לחדר וביקש שאמצא פתרון, וכך נולד אמבולנס המשאלות”.



את המפרט הטכני לכלי הרכב כתבו במד”א, והוא עצמו נבנה בגרמניה. “בניגוד לאמבולנסים רגילים, שנבנו כדי לסייע לצוות הרפואי להעניק טיפול מיטבי לחולה, לעתים על חשבון הנוחות שלו, אמבולנס המשאלות ממוקד בצורכי החולה”, מספר דבילנסקי. “הטיפול בחולה במהלך הנסיעה הוא לא הגורם המרכזי, אלא למלא אותו בחוויות שיגרמו לו לא לחשוב על הכאב. לכן התאמנו את הרכב לצרכים שלהם עם מיטה רחבה יותר ומזרן רך. המיטה עצמה בנויה על פלטפורמה שצפה כדי למנוע מהם להרגיש את הבורות בכביש”.



האמבולנס גדול יותר מהרגיל, וניתן לרדת איתו לשטח. בנוסף, יש לו רמפה שבעזרתה ניתן להעלות אליו חולים עם מיטתם. גם כיסא גלגלים מיוחד יש בו, שגלגליו מתקדמים ומיוחדים ויכולים להתגלגל אפילו על חול, כך שניתן להגשים משאלות של חולים שרוצים לחוש את מימי הים בפעם האחרונה בחייהם. יש גם טלוויזיה ומערכת מוזיקה כדי להנעים את החוויה.



דבלינסקי מספר שהמימון לרכישת שני האמבולנסים שעומדים לרשות הציבור הגיעו מאגודת ידיד מד”א בשוודיה. הגשמת המשאלות לא עולה כסף לחולה ולבני משפחתו, כמובן, וכולם מבצעים את השירות בהתנדבות, כולל הפרמדיקים והמקומות שאליהם הם מגיעים. “הרוב מבינים שמדובר בחולים בערוב ימיהם, אז הם פותחים את היד ואת הלב ולא גובים תשלום”, הוא אומר ומוסיף בצער שכל יום שהאמבולנס עומד בחניה הוא מבחינתו יום מבוזבז.



הצוותים הרפואיים עברו הכשרה מיוחדת לטפל בחולים הללו, שבמקרים רבים הרפואה הרימה ידיים לגביהם. “זו עבודה שהם לא רגילים לעשות”, אומר דבלינסקי. “פרדמיק שעומד מול מישהו שלא מרגיש טוב רגיל לעשות את המקסימום כדי לעזור לו, אבל במקרה הזה יש חולים שמבקשים, למשל, לא לחבר אותם למכשירים. זו הסיבה שעשינו להם קורס עם עובדים סוציאליים ועורכי דין, כדי להכין אותם להתמודדות הזאת”.



ביום חמישי האחרון הגשימה עירית שמואל משאלה כמוסה של אביה, מרדכי, שנאבק בשנים האחרונות במחלת הסרטן ושוהה במוסד סיעודי בבאר שבע. “כשאבא היה מאושפז בסורוקה, קיבלנו מסמכים מהעובדת הסוציאלית, שמנו אותם בשקית ושכחנו מהם”, היא מספרת. “בשבוע שעבר, כשפתחתי את השקית, נפל ממנה העלון של אמבולנס המשאלות. המודעה הזאת הגיעה אלי בזמן של חשבון נפש שעשיתי עם עצמי לגבי מה שאני רוצה להעניק לאבא. הכל התחבר לי”.



שמואל פנתה באמצעות המייל למד”א עם המשאלה שלה עבור אביה, פעיל ותיק בסניף הליכוד בערד: לפגוש את ראש הממשלה. לדבריה, קיבלה תגובה לאחר רבע שעה. “הם לא הפסיקו לעבוד עד שהפגישה הזאת יצאה לפועל”, היא אמרת בהערכה. “אבא היה סקפטי בהתחלה ולא חשב שזה יכול לקרות, אבל כשזה קרה הוא היה נרגש. באותו יום הוא לא התלונן על כאבים ואפילו שכח לקחת את הכדורים. זה היה כמו תהליך ריפוי נקודתי”.



המפגש בין מרדכי לבנימין ושרה נתניהו התרחש במעון ראש הממשלה. “הם קיבלו אותו בחום ובאהבה, באווירה ביתית ומתוך רצון לנתינה לשמה”,


מספרת הבת עירית. “אבא לא היה עסקן ופעל מתוך האידיאולוגיה שלו, ובקשה כזו לא הייתה יוצאת ממנו כי הוא עניו וצנוע. הייתי בטוחה שזו המשאלה שלו, ומתברר שצדקתי”.



כשחזר למוסד ישב שמואל לכתוב הודעת תודה אישית לאנשי מד”א ובה כתב: “כל שאומר לא יפסיק לתאר את פעילותכם המבורכת אשר מלבד הצלת חיים מצילה את הנפש. למרות מצבי הרפואי הקשה הצלחתם לשמח אותי ולהשכיח ממני את תלאות התקופה האחרונה”.


דמעה בעין

בקשתה של בתו של מרדכי שונה בנוף הבקשות שמגיעות למוקד מד”א בקריית אונו. אל ארבע בנות השירות שמטפלות במשאלות מגיעות בעיקר בקשות שקשורות לאירועים משפחתיים. למשל אב שרצה להגיע לטקס סיום קורס הקצינים של בנו או הסבתא שרצתה להגיע לחתונת נכדתה. “המשאלות מגוונות”, מספרת יונת דסקל, קצינת משמרת במוקד הארצי של מד”א והאחראית על הפרויקט. “למשל, היה לנו מישהו שרצה ללכת להופעה של אנריקה איגלסיאס, אבל יש גם לא מעט חולים שרק רוצים לחזור הביתה, לאותו בית שלא ראו במשך כמה חודשים ולא יכלו להגיע אליו בשל מצבם”.



כל משאלה כזו נבחנת בראש ובראשונה בהיבט הרפואי: האם החולה יכול לצאת מבית החולים ועם אילו מכשירים רפואיים? “אחרי קבלת האישור הרפואי מהרופא הראשי של מד”א אנחנו מתחילים לעבוד על תיאומים ועל האישורים”, מספרת דסקל, שמלווה את המשפחות במהלך הגשמת המשאלות. “על אמבולנס רגיל אני נמצאת עם החולה מקסימום 40 דקות, אבל באמבולנס



המשאלות אני יכולה להיות עם החולה גם 12 שעות. הם מכניסים אותנו לחיים שלהם בתקופה הכי קשה והופכים אותנו לחלק מהם. בכל פעם שאני מגיעה לחולה אני מתרגשת, כי אני יודעת כמה הם מחכים ומצפים לנו”.



דסקל מתקשה להירגע מהחולה הצעירה שרצתה לראות את עידן רייכל בהופעה: “כשהגעתי לחדר שלה בבית החולים, היא לא הפסיקה לבכות. עשר דקות היא לא יכלה לדבר מרוב התרגשות, ואחרי שנרגעה אמרה לנו: ‘אתם לא מבינים כמה אני מחכה לזה, כבר שבוע שאני לא ישנה’. אותה חולה שנזקקת באופן קבוע למשככי כאבים חזקים החליטה באותו יום לא לקחת אותם כי הם מרדימים אותה. ‘מבחינתי, אהיה כל היום עם כאבים, אבל אני רוצה להיות בתוך המשאלה שחיכיתי לה כל כך’, אמרה לנו. את האור שהיה לה בעיניים במהלך ההופעה אף פעם לא אשכח. אנשים חולים בדרך כלל מתעייפים מהר, אבל ביום הזה הם רק רוצים עוד ועוד. פתאום יש להם אנרגיות. יש משפט קבוע שבני המשפחה אומרים לי: 'הרבה זמן לא ראינו אותו במצב כזה, שמח ומחייך'. זה לא רק יום של הנאה לחולה, אלא לכל המשפחה. כולם משתיקים את העצב ואת הכאב, ולכמה שעות הם בעולם קסום אחר”.



דבילנסקי זוכר את המשאלה הראשונה שהגשים, שהייתה גם המשאלה הראשונה של אמבולנס המשאלות: "יצר איתנו קשר בחור שעמד להתחתן”, הוא מספר. “אביו היה חולה במחלה ניוונית ובמשך עשר שנים שכב מרותק למיטה ומחובר למכשירים כשהוא לא מצליח להניע אף איבר מלבד העפעפיים. הבן רצה שהאב יהיה נוכח בטקס, ואפילו חשב לערוך את החתונה ליד מיטתו. אבל אנחנו באנו אליו הביתה ולקחנו את האב עם המיטה, התרופות והמכשירים, כשהוא מחובר למוניטור. נסענו איתו לאולם שהיה במרחק של חמש דקות מהבית והכנסנו אותו פנימה. כשהצבנו אותו ליד החופה המדדים שלו השתוללו, לחץ הדם עלה וגם הדופק. הבנו שהוא אומנם לא יכול לבטא מבחינה חיצונית את השמחה, אבל ידענו שהוא שמח להיות שם. את הדמעה שירדה לו מהעין לא אשכח לעולם”.



היו גם מקרים שבהם הגשמת המשאלות לא הצליחה לצאת לפועל בנסיבות מצערות. “לפני שבועיים היינו אמורים להסיע חולה אונקולוגית למסיבת בר המצווה של בנה, אבל בערב התקשרו אלינו בני המשפחה שלה וסיפרו שהיא נפטרה”, מספר דסקל. “היה לנו מטופל שלקחנו לחתונה של האחיינית שלו וארבעה ימים אחר כך הגיע אותו צוות לעשות לו החייאה, שלצערי הסתיימה בקביעת מותו, והיו גם לא מעט מקרים, כמו זה של שמואל ראדה, שהחולה נפטר ימים ספורים אחרי שהגשמנו לו את המשאלה”.



בימיו האחרונים של אדם, כשהמוות אורב בפתח ולא ניתן לדעת מתי הוא ידפוק על הדלת, כשהאדם מבקש מזור לכאביו ומרגוע לנשמתו, משאלותיו מלמדות אותנו מהם הדברים החשובים ביותר בחיים. “אנשים בערוב ימיהם לא חושבים על כסף או על דברים חומריים, אלא על הדברים שעבורנו הם טריוויאליים: החברים, המשפחה, הטבע”, אומר דבילנסקי. “אישה אחת ביקשה להיפרד מהחברים שלה, אחר ביקש פיקניק עם המשפחה, וחולה אחרת רצתה לאכול את האוכל שנמנע ממנה שנים בגלל המחלה. בסוף את לומדת שהדברים הקטנים הם שעושים אותך מי שאת”.