בעקבות תפיסת הנער בן ה-16 החשוד ברצח דפנה מאיר ז"ל ניסה גבי גזית להבין מה גורם לבני הנוער הפלסטינים לצאת לרצוח. גזית שוחח בנושא ב"רדיו ללא הפסקה 103FM" עם מאזן פראג', תושב מחנה הפליטים דהיישה, שבאינתיפאדה הראשונה ישב כנער בכלא הישראלי, באינתיפאדה השנייה איבד את אביו, וכיום הוא חבר בפורום המשפחות השכולות הפלסטיני.
"אני נגד רצח של כל אחד, ואני לא מצדיק את מה שהוא עשה", אמר פארג'. "אבל אם מחפשים את הסיבה, אבל אם רוצים להבין מה עבר לו בראש, , הסיבה ברורה - כשילד פותח אינטרנט, דרכו הוא רואה את העולם, ואין לו תנאים סוציאליים, אין לו תקווה או חלום, הוא נדחף לפינה בלי זכויות ובלי חופש. לפי החינוך והתרבות וכל המערכת הפלסטינית, אותו בן 15 או 16 נתפס כלוחם חופש נגד הכיבוש, נגד הישראלים, כמו שישראלי הולך בגיל 18 לצבא. הם נפגשים באינתיפאדה, במלחמה, בכיבוש, במחסומים. הם אף פעם לא ישבו ודיברו על מה שיש ביניהם, על שינוי בדרך. שני הצדדים מאשימים אחד את השני, אבל צריך לקחת אחריות על מה שקורה".
"בגיל 15 הייתי פעם ראשונה בכלא בחיים שלי, כמו רוב העם הפלסטיני, כמו השכנים והחברים, כולנו היינו בכלא", אמר פארג'. אם נעשה סקר, אז רוב העם הפלסטיני היה בכלא הישראלי. כי זרקנו אבנים, ועמדנו ברחובות צעקנו שאנחנו קיימים ורוצים את הזכויות והחופש שלנו כעם פלסטיני. ישבתי כמה פעמים, בסך הכל 3 וחצי שנים. שיניתי את דעתי כי אמרו לנו ב-1993 שיש הסכם שלום ושתוך חמש שנים תקום מדינה פלסטינית. כולנו שמחנו ויצאנו לרחובות לשמוח ולתמוך בהסכם השלום".
"אחוז מאוד גבוה מהעם הפלסטיני הם נגד טרור הנערים, כי הם מפחדים על הילדים שלהם", המשיך פארג'. "אבל אלה לוחמי חופש שרוצים לפעול למען העם שלהם והזכויות שלהם. הקונפליקט נמשך, הכיבוש נמשך, עם שלם בלי תקווה, עם שלם בלי חיים טובים, עם שלם חי מתחת מחסומים וגדר ההפרדה. הצבא נכנס למחנה הפליטים שלנו והבנות שלי בוכות מפחד. אנחנו עם שלם מתחת למציאות קשה אי אפשר להמשיך לחיות ככה. תשמעו את הקול והכאב הפלסטיני, תבינו אותנו. הישראלים באבל? גם אנחנו היינו באבל על המשפחה בדומא".