השחקנית גילה אלמגור עורכת אירוע התנדבות של אמני בידור וסטנדאפ בשם "הצחוק יפה לבריאות", למען ילדי קרן המשאלות שלה. בראיון עם איריס קול ב"רדיו ללא הפסקה 103FM" היא הסבירה עד כמה ההומור חשוב כנשק מגן מפני המציאות: "אם לא היה צחוק במציאות, היינו צריכים להמציא אותו כדי לשרוד. הימים הם ימים קשים מאוד, כל יום יש דקירה, כל יום קורבן, קרה פה משהו קשה מאוד, שסע חברתי קשה, התלהמות בכיכר הפייסבוק שמוציאה אנשים להורג מדי יום בשיימינג נוראי. כדי לשרוד את הימים האלה צריך לגייס המון הומור. הוא תמיד היה איזה סוג של נשק והגנה בימים קשים, לצחוק כדי שלא ישברו אותנו".
 

"אני קהל נהדר להומור ואני אוהבת לצחוק, גם מסטנדאפיסטים מצוינים שאני משתגעת עליהם, וגם בטלוויזיה יש תוכניות של הומור נהדר", סיפרה אלמגור. "אני מאוד אוהבת את הסאטירה המצוינת של 'גב האומה', ו'ארץ נהדרת', כשהיא במיטבה, היא הכי טובה. גם הדמות שעשו לי שם הצחיקה אותי מאוד. שלחתי לזרחוביץ'  צעיף לחתונה שלו, שאם לא ירצה להשתמש בו ייתן לאשתו, איחלתי להם שהנישואים יחזיקו זמן ארוך יותר משם המשפחה של אשתו. יש מחיר לזה שאת כל החיים באור הזרקורים, יש דברים שמגוחכים ומצחיקים ואפשר להיטפל לכל אחד ולהגחיך אותו. הרבה פעמים יש בזה רשעות והצלפות, כי הומור מלטף זה לא טוב. אני אוהבת לצפות בהומור מצליף ולא מתחנף אבל גם אני יכולה להיות בהחלט מושא להצלפות ולהגחכה".
 

קול שאלה את אלמגור על תקרית מירי רגב בפרס התאטרון ואלמגור ענתה: "זה לא היה רגע של הומור אלא של התפרצות. אני משתדלת לרסן את עצמי לא להתפרץ. כילדה היו לי הרבה כעס והתפרצויות ועבדתי על עצמי. בבוקר קראתי את הראיון עם השרה החדשה שאמרה שאנחנו 'קפוצי תחת' והיא לא רוצה לעבוד בשבילנו. ואז היא באה לפרס התיאטרון ואומרת שאין לנו יחס לשכבות החלשות והפריפריה. אז התפרצתי ואמרתי 'מה אתה יודעת עלינו. רק נכנסת לתפקיד. תעשי שיעורי בית, תלמדי אותנו, אנחנו מכתתים את הרגליים כל החיים לפריפריה'. ומפה הפכתי לאויבת העם. זה הרי כל כך מגוחך. כשהיא נבחרה אמרתי תנו לה 100 ימי חסד. גם לימור לבנת היתה שרה נפלאה שעשתה לתרבות דברים נפלאים. אותו דבר חשבתי על מירי רגב, שצריך לתת לה ימי חסד. אבל מה'קפוצי תחת' של הבוקר הגיע הנאום הראשון שלה מול אמני התיאטרון, אז גם אני התפרצתי".
 
אלמגור נזכרה גם במקרה קודם בו הותקפה בבוטות. "בתקופת 'צוק איתן' המלחמה העצובה והנוראית, ביום פריצת המלחמה נתתי ראיון על הפסטיבל הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער, סיפור הצלחה עם אמירה חשובה שאני עומדת בראשו. זה היה אחרי השריפה הנוראה של הנער מוחמד אבו-חדיר, ואמרתי שאני מתביישת ושאיך אפשר. ומאותו רגע הפכתי לאויב העם. ופה היו איומים על חיי ואיומים על משפחתי, ועירבתי משטרה. הטלפון של 'קרן המשאלות של גילה אלמגור' הוא חשוף וכל אחד יכול לטלפן. חודשים הייתי מתחת לשמיכה. חודשים לא יכולתי לגייס את ההומור והכוחות שלי, ואני אדם חזק, הרגשתי שאני מאבדת את היכולת לנשום".

ערך: אסף נבו