איום פיטוריהם של כ־55 עובדים סוציאליים המועסקים בעיריית ירושלים - במסגרת מאבק תקציבי בין ראש העיר ניר ברקת לשר האוצר משה כחלון - הוסר בשבוע שעבר, לאחר שהעובדים הסוציאליים יצאו לרחובות להפגין ולהשמיע את שוועתם. אלא שמרביתם יודעים שזה רק עניין של זמן עד שהחרב שוב תונף מעל ראשיהם.
כחלק מהמאבק הנוכחי יצא לדרך קמפיין סרטונים ברשת ביוזמת איגוד העובדים הסוציאליים, שבא לספר לציבור הרחב מיהם העובדים הסוציאליים; אנשי מקצוע שהם חיוניים לחברה ששיעור העוני והאומללות בה רק עולה. “מטרת הסרטונים היא להעלות את המודעות לצורך בשינוי בשכרם של העובדים הסוציאליים”, מסרו באיגוד העובדים הסוציאליים. “הם נמצאים כמעט בתחתית סולם השכר של האקדמאים במגזר הציבורי. כמעט מחצית מהם הם עובדי קבלן, שמצבם אף גרוע יותר”.
אלא שהמאבק לשיפור תנאיהם של העובדים הסוציאליים אינו חדש, ומדי כמה שנים עולה לכותרות. מדוע האנשים שעוסקים בתפקיד החיוני הזה אינם זוכים להכרה ולתגמול שהם ראויים להם?
“הגיעו מים עד נפש”
כבר מראשית שנות ה־50 של המאה הקודמת נמצאים העובדים הסוציאליים במאבק מתמיד על תנאי שכרם. נדמה שלא הרבה השתנה מאז, אם כי בשנות ה־70 חל מפנה משמעותי ביחס לתחום העבודה הסוציאלית ותחום הרווחה בכלל. “ראשית, התרחשה חלוקת תפקידים בין ‘עובדי הזכאות’ לבין העובדים הסוציאליים”, מספרת פרופ’ אורית נוטמן שורץ מבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר ויו”ר המועצה לעבודה סוציאלית. “כתוצאה מכך, העובדים
הסוציאליים לא התעסקו בתגמולים כספיים, והמענה לבעיות ניתן על ידי לשכות הרווחה. מדובר למעשה בשינוי תפיסת התפקיד של העבודה הסוציאלית. העובדים הסוציאליים נדרשו לטפל בנושאים יותר קונקרטיים שדרשו התערבות טיפולית כמו ביטחון תזונתי, דיור, אלימות במשפחה ועוד. השינוי קרה גם בעקבות העלייה במספר העניים בישראל”.
את מצבם של העובדים הסוציאליים היטיב לנסח כבר ב־1987 בעיתון “מעריב” ארז ביטון, עובד סוציאלי לשעבר ומשורר וחתן פרס ישראל בהווה. “השבוע השליכו העובדים הסוציאליים את פנקסי העבודה שלהם בלשכת שר העבודה והרווחה”, כתב ביטון אז. “’הגיעו מים עד נפש’, אמרו. הם לא באו לבקש העלאת שכר. ציבור העובדים הנדיר הזה במסירותו קם לזעוק את מצוקתו, נוכח גלים מתגברים של נזקקי סעד. לדבריהם, התוכנית הכלכלית הצליחה, אימת האינפלציה ירדה, אבל נשבר גבן של אוכלוסיות שלמות. בבחינת הניתוח הצליח, אבל החולה כמעט מת”.
בשנת 1996 נחקק בארץ חוק העובדים הסוציאליים, המגדיר את טווח פעילות המקצוע, מסמיך את שר העבודה והרווחה לקבוע אילו משרות שייכות לעבודה סוציאלית ומחייב את העובד הסוציאלי למקצועיות ולסודיות מקצועית. באופן אירוני, במשך השנים עלה מספר האנשים הנזקקים לשירותיהם של עובדים סוציאליים, אך במקביל חלה שחיקה משמעותית בשכרם ובהכרה החברתית בעבודתם. “אם לא די בכך, הליכי המשפטיזציה הבירוקרטיים שקובעת החקיקה רק מערימים קשיים נוספים על העובדים הסוציאליים”, אומרת פרופ’ נוטמן שורץ. “ההליכים המשפטיים האלה לא רק שלא הולמים את הכשרתם המקצועית, אלא גם גורעים מהם זמן רב של עבודה חיונית. מצב זה והמחסור בתקנים הביא את הצורך להעלות את המודעות של תפקיד העבודה הסוציאלית ולא פחות חשוב מכך, את תפקיד המדינה ברווחה. העובדים הסוציאליים הם רשת הביטחון לכל הבעיות החברתיות במדינת ישראל, הם מתמודדים עם המקרים הקשים ביותר, הסוגיות שאף אחד לא רוצה להתעסק בהן, סוגיות שמלוות בקונפליקטים קשים. הציבור הרחב לא מכיר מספיק את עבודתו של העובד הסוציאלי ואת מה שהוא נדרש לבצע ולא נותן גיבוי מהותי לתחום ולתפקיד”.
מדוע הם נמצאים במאבק מתמיד על קבלת לגיטימציה לתפקיד?
“הצורך בלגיטימציה לא שייך רק לתחום העבודה הסוציאלית, אלא לכלל התחומים. העובדים הסוציאליים, שכל השנים התרגלו לעבוד מאחורי הקלעים ולשמור על כבוד ופרטיות האדם, נזכרו מאוחר פשוט. כמו כן, לאחרונה אנחנו עדים למקרי אלימות כלפי העובדים הסוציאליים, עלייה במספר העניים והאזרחים שזקוקים לשירותים חברתיים, ובמקביל מגמה של הפחתת המענה של שירותי הרווחה שנותנת המדינה. כל אלה הובילו את העובדים הסוציאליים להבין כי יש צורך להעלות את המודעות לתחום העבודה הסוציאלית ולמצבם של העובדים הסוציאליים”.
בשנת 2011 יצאו העובדים הסוציאליים למאבק סוער במיוחד בדרישה לשיפור תנאיהם. בעקבות המחאה נחתם הסכם תוספת שכר לעובדים הסוציאליים (תוספת שכר של 1,000 שקל מחולקת לארבע פעימות והגדלת ההפרשה לפנסיה). “מטרת השביתה של העובדים הסוציאליים ב־2011 הייתה הכרה בתפקידם המקצועי ושינוי סולם השכר, שאומנם השתנה, אך באופן לא מספק”, אומרת פרופ’ נוטמן שורץ. כיום שכרה של עובדת סוציאלית מתחילה שזה עתה סיימה את לימודיה עומד על 2,300 שקלים כשכר בסיס. אליו מתווספת השלמה לשכר המינימום במשך שש שנים (4,650 שקלים). עם תוספות של המגזר הציבורי, במשרה מלאה, היא תגיע ל־5,000 שקלים לכל היותר.
חייהם של העובדים הסוציאליים רחוקים מלהיות מעוררי קנאה. היומיום שלהם רווי מפגשים עם הצד הכאוב של החיים: משפחות בסיכון, פגיעה בילדים, אלימות וקשישים שזקוקים לעזרה במיצוי זכויותיהם. “אני מאמינה במה שאני עושה, אוהבת את מה שאני עושה ומודעת לזה שזו מלחמה - גם למען אנשים, וגם מול העומס”, מספרת שרית חזן אברמסון, 40, עובדת סוציאלית, שכיום מכשירה סטודנטים בהכשרה מעשית באוניברסיטה העברית. רצח שני הילדים בני ה־5 וה־7 על ידי אמם ברחוב עין גדי בירושלים בספטמבר 2013 גרם לה להבין שהיא מוכרחה לשנות משהו. איום השחיקה שהחלה לכרסם בה הבהיל אותה יותר מכל. “אתה לא יכול לעשות תהליך מקצועי, לראות את התמונה המערכתית וליצור שינוי ברמה הפרטנית, כשיש לך מאה תיקים בשגרה”, היא אומרת. “אתה מגיע למצב שאתה בוחר לפי מידת הדחיפות. זו שיטה של כיבוי שרפות. הייתי מסתכלת על תלוש השכר שלי ואומרת: איך זה יכול להיות? עבדתי בשלושת רבעי משרה כי היה חשוב לי לשלב את זה עם הוראה, והברוטו שלי עמד על 7,000 שקלים. יש לי תואר שני בעבודה סוציאלית, 15 שנות ניסיון, התקדמתי במרוצת השנים בתפקידים ועליתי בדרגות, ועדיין היה נדרש ממני לעשות כוננויות שהתגמול עליהן היה מגוחך. אני לא צריכה רחמים. אני אשת מקצוע, ומגיע לי להרוויח עבור עבודתי. מישהו צריך להתחיל לממן את המשימות שעומדות בפנינו. אנחנו צריכים להתחיל לדעת לדרוש את הכסף הזה. רוב השירות שלנו ניתן לאוכלוסיות מוחלשות שלא יצאו ויילחמו עלינו. אנחנו לא עובדי הנמלים שברגע שהם שובתים כל המדינה נכנסת ללחץ. במאבק ב־2011 ניסו להפעיל אוכלוסיות חלשות, אבל אני לא יכולה לצפות שמישהו שגם ככה נאבק על היומיום שלו ומתקשה לראות את העתיד - יצא וייאבק עבורי. ואחרי כל זה, אני צריכה להגיע הביתה ולהשאיר את כל המטען הזה מחוץ לדלת הבית שלי”.
“היום שלי מתחיל בכתיבת מכתבים, תוכניות עבודה וסיכומים לוועדי השכונות שאני מלווה וממשיך בפגישות עם קובעי מדיניות ברמה המקומית והארצית”, מתארת מיכל גומל בלנק, 35, נשואה ואם לילד ועובדת סוציאלית קהילתית בעמותת “קהילה לתיקון חברתי ותרבותי בישראל” בקיבוץ תמוז בבית שמש. היא פעילה בתנועת “עתידנו - למען עתיד העבודה הסוציאלית בישראל” ולשעבר פעילה באיגוד העובדים הסוציאליים. “אחותי, שעובדת בהייטק, שמעה כמה אני מרוויחה ואמרה שהיא לא הייתה קמה בבוקר בשביל זה. חברותי שגם הן עובדות סוציאליות מתפרנסות פחות ממני. זה חלק מהאתוס הכללי במדינה הזאת: ממשלות מסירות את האחריות שלהן מאזרחים, משירותי החינוך, הרווחה והבריאות ומפריטות הכל. אנחנו חומר הגלם, אין לנו הוצאות גדולות, כך שכשיש קיצוצים ברווחה, ברור שזה בנו”.
“אספירין למחלה ממארת”
לפי נתוני אוקטובר 2014, בפנקס העובדים הסוציאליים שמנהל רשם העובדים הסוציאליים במשרד הרווחה רשומים 28,665 עובדים סוציאליים, בהם כאלו שהלכו לעולמם או כאלה שאינם עובדים במערכת שירותי הרווחה. “העובדים הסוציאליים הם המענה היחיד לשכבות החלשות בחברה כיום”, אומרת פרופ’ מימי אייזנשטדט, דיקנית בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע”ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית. “ברגע שיש מאבק או דיונים על תקציבים, הם הראשונים לספוג קיצוצים, ובאופן טבעי גם מטופליהם. זה בעיני סמל ליחס החברתי למקצוע”.
בשנת 2015 יצא משרד הרווחה והשירותים החברתיים עם תוכנית הדגל “נושמים לרווחה” המבקשת להתמודד עם מצוקתן והדרתן החברתית של משפחות החיות בעוני. התוכנית מציעה הקצאה של עובד סוציאלי לטיפול בכ־50 משפחות החיות בעוני לעומת 200 משפחות בממוצע ומתוקצבת בסכום של כ־100 מיליון שקלים לשנה ל־2015 ו־2016. “התוכנית חשובה מאוד ואנחנו מברכים עליה, אבל זה כמו אספירין למחלה ממארת”, אומרת פרופ’ אייזנשטדט. “מצד אחד אנחנו רואים עלייה במודעות לנושאים כמו אלימות במשפחה, טיפול בנערות במצוקה, אלימות נגד נשים. מצד אחר, צריך להשקיע באנשים שמטפלים באותן אוכלוסיות. אם החברה לא תשקיע בהם ותעביר את נקודת הכובד אליהם, אלא תחתוך במשאבים, מה יצא מזה?”.
אלא שלמרות הכל, יש סיבה לאופטימיות. השנה נרשמו ללימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית 110 סטודנטים. “סף הקבלה הוא בין הגבוהים במדעי הרוח, ואנחנו מדברים על חבר’ה מצוינים”, אומרת פרופ’ אייזנשטדט. “לא הכל כסף. אלה חבר’ה צעירים שבאים אלינו עם האש בעיניים ורצון לשליחות, ואני מקווה שהמערכת בסוף לא תשחק אותם”.
כמו כן, על פי דוח שפרסם מרכז טאוב לאחרונה, עבודה סוציאלית היא מקצוע בעל סיכוי נמוך ביותר להיעלם. “הדבר אינו מפתיע”, אומרת פרופ’ אייזנשטדט. “הוא מדגיש את החשיבות והמרכזיות של המקצוע בהווה ובעתיד. אנחנו רואים שינוי. אנחנו רואים את העובד הסוציאלי כיזם חברתי. אנחנו במקום אחר, בחברה אחרת. האוכלוסייה שמטפלים בה היא קצת אחרת ויש לה יותר מצוקות, ומצד שני היא יודעת יותר. עובד סוציאלי חייב להיות יוזם, דוחף, בתנאים לא תנאים. הוא נמצא בכל מקום: בליווי נשים שצריכות טיפולי פוריות או פונדקאות, בבריאות הנפש, בסיוע לגיבוש מדיניות. הוא רואה את התמונה כולה. הוא יודע לגייס משאבים חברתיים, יודע מי אמור לתת מה וכיצד לנווט במערכת הסבוכה הבירוקרטית והרפואית של החיים. לעובד הסוציאלי יש המון כוח חברתי טוב, וכל מה שאנחנו מבקשים הוא שלא יסתכלו עלינו כעל מסכנים. עם הכלים הנכונים, עם הורדת עומס, אפשר לעשות הרבה מאוד”.