המסמך נחשף: בקשת החנינה המקורית של אייכמן מהנשיא בן צבי

במכתב ששלח אייכמן בכתב יד בגרמנית הוא שב וחזר על טענה שהשמיע במשפט שלפיו הוא רק ביצע פקודות, היה בורג קטן במכונת ההשמדה ושימש כלי שרת בידי הממונים עליו, ועל כן לא ניתן להטיל עליו את האחריות לרדיפת היהודים.
 

"לא נכון שהייתי אישיות רמת מעלה עד כדי כך שהייתי יכול לחלוש או שהייתי חולש באופן עצמאי על רדיפת היהודים... גם לא נתתי שום פקודה בשמי שלי אלא תמיד פעלתי 'בפקודה'. אילו הייתי, כפי שמניחים השופטים, הדוחף הקנאי המוכר ברדיפת היהודים, צריך היה הדבר למצוא את ביטויו בהעלאתי בדרגה ובהענקות אחרות. אולם לא הוענקה לי כל טובת הנאה". 
 

כמו כן כפר אייכמן בטענה כי מעולם לא הושפע מרגשות אנושיים. "דווקא תחת רושם הזוועות שלא נשמע כדוגמתן, אשר הייתי עד להן, ביקשתי מיד להעבירני לתפקיד אחר. כמו כן גיליתי מרצוני בשעת חקירתי במשטרה את הזוועות שלא היו ידועות עד אז כדי לעזור על ידי כך לקבוע את האמת כדבר שאין חולקים עליו. אני מצהיר שוב, כפי שכבר עשיתי בפני בית המשפט: אני מתעב, כפשעים גדולים ביותר, את הזוועות שבוצעו ביהודים וחושב לצודק שהיוזמים של זוועות אלה ייתבעו לדין עכשיו ובעתיד". 
 

"אולם בזה יש למתוח קו בין המנהיגים האחראיים לבין האנשים אשר כמוני נאלצו לשמש רק כלי שרת בידי המנהיגות. לא הייתי מנהיג אחראי, ולכן איני מרגיש את עצמי אשם. איני יכול להכיר בצדקת פסק דינו של בית המשפט, ואני מבקשך, כבוד נשיא המדינה, להשתמש בזכות החנינה ולצוות שפסק דין המוות לא יבוצע", כתב האיש שהיה מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. את מכתבו הוא חתם במילים: "אדולף אייכמן ירושלים, 29.5.62".

אדולף אייכמן בכלא בישראל. צילום: ויקיפדיה

אחיו של אדולף אייכמן פנו אף הם לנשיא בן צבי וביקשו ממנו לגלות גדלות נפש ולחון את אחיהם. "מתוך הכרות עם אופיו של אחינו, עם חינוכו ועם עמדתה של משפחתנו, אנו יכולים לומר מתוך שכנוע כי מתוך דחפיו העצמיים לא היה בא אחינו בקונפליקט עם העקרונות האתיים של הסדר החברתי, אילולא היו החוקים והפקודות של הנהגת המדינה דאז, שאליהם חש מחויבות מתוך שבועה כקצין, דוחקים אותו למצב כפייה שבפניו לא ניתן לעמוד".
 

"במשפט שהסתיים, הוצג העבר הנורא פעם נוספת לעיני העולם כולו. אילו יגיעו מתוך כך האנשים לכדי סובלנות והבנה של אחווה, אזי הושגה מטרתו של המשפט. כמסקנתה של תוכחה כלל עולמית זו, פעולה של חסד תדגיש את גדלות הנפש של העם היהודי ותועיל לו, דרך קידומה של הידידות בין העמים והגזעים".
 

ורה אייכמן, רעייתו של הפושע הנאצי, הסתפקה במברק קצר ששלחה לנשיא המדינה ובו כתבה: "נשיא המדינה בן צבי, ירושלים, ישראל. לאחר דחיית הערעור נתון גורלו של בעלי בידיך. כרעיה וכאם לארבעה ילדים מבקשת אני מכבודו על חיי בעלי. ורה אייכמן". סניגורו של אייכמן, סרווציוס, ניסה לטעון בבקשת החנינה שהגיש כי אייכמן היה בסך הכל ביורוקרט: "הנידון לא פעל מתוך עמדה אנטישמית אלא מתוך שהיה כבול במערכת הכפייה הביורוקרטית".
 

שר המשפטים דב יוסף צירף לבקשות החנינה חוות דעת שבה הוא המליץ לנשיא לדחותן. הנשיא בן צבי, שדחה על הסף את כל בקשות החנינה, הצמיד להן פתק בכתב ידו ובו פסוק מתוך ספר שמואל: "ויֹּאמֶר שְׁמוּאֵל [אל אגג]--כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ".
 

את החלטתו בעניין החנינה שיגר הנשיא לשר המשפטים דאז, דב יוסף, וכך כתב: ד"ר יוסף הנכבד, לאחר ששקלתי את בקשות החנינה שהוגשו בעניינו של אדולף אייכמן ולאחר שנתתי את דעתי לכל החומר שהיה לפני, הגעתי לכלל מסקנה, שאין כל הצדקה להעניק לאייכמן חנינה או להמתיק את העונש שהוטל עליו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ביום ה' בטבת תשכ"ב, 15.12.61, ושאושר על ידי בית המשפט העליון בשבתו בבית משפט לערעורים פליליים ביום כ"ה באייר תשכ"ב 29.5.62. הריני מודיעך איפוא כי החלטתי לדחות את הבקשות ולא להשתמש לגבי מקרה זה בסמכותי לחנינה ולהפחתת עונשין. בברכה, יצחק בן צבי".

"נעשה לו דין צדק", אדלוף אייכמן במהלך משפטו. צילום: רויטרס
 

בלילה שבין 31 במאי ל־1 ביוני, לאחר סירוב הנשיא לחנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה. גופתו נשרפה בחצר כלא רמלה ואפרו פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.
 

עם פרסום המסמכים המקוריים אמר הנשיא ריבלין: "הרוע של אייכמן היה מוחשי, הוא הרג משפחות וחילל אומה. הליך החנינה הנחשף כאן היום מוכיח שגם אייכמן וגם משפחתו ידעו שבמדינת ישראל מורשע רוצח כמו אייכמן ונעשה לו דין צדק". המסמכים אותרו על ידי המחלקה המשפטית של בית הנשיא במהלך ביצוע דיגיטציה של ארכיון המסמכים במשכן.