הוא היה ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, השלישי מבין תריסר ראשי הממשלה שהיו כאן מבחינת משך כהונתו, לאחר דוד בן־גוריון ובנימין נתניהו, וגם האריך ימים יותר מכל אלה שקדמו לו ליד הגה הממשלה ומכל אלה שהגיעו לשם בעקבותיו. אבל אחרי כל זה, וחרף הישגיו, טרם זכה יצחק שמיר (1915־2012), האיש שעשה את כל הדרך מהנהגת מחתרת לח"י עד הנהגת המדינה, למקום הראוי לו בתולדותיה.
יוזם התערוכה עם משפחת שמיר הוא הרצל מקוב, מי שהיה מנהל לשכתו בעת היות שמיר ראש הממשלה. אוצרי התערוכה, שעשו במלאכה, הם יוני גן אור - אוצר ראשי, ודפנה שקדי ורמי שטיווי - אוצרי משנה.
עתה, בשנת ה־100 להולדתו, נפתחה במרכז מורשת בגין בירושלים התערוכה המקיפה “בעט ברזל בציפורן שמיר" (שתהיה פתוחה שם לקהל עד סוף אפריל ובהמשך תנדוד ברחבי הארץ), הכוללת צילומים, מסמכים וכתבים של שמיר וחושפת, בין השאר, את פניו הלא מוכרות של שמיר, חסיד ארץ ישראל
“אם הגורל לא ייטיב עמדי, אקחהו בקרניו!" כתב לה מפריז שבוע לפני הקמת המדינה, בהיותו בגלות בחו"ל. “מספיק! אנחנו מוכרחים כבר להיות יחד... היי לי בריאה וחזקה, יקירתי. הרבה אהבה, נשיקות וחיבוקים, בינתיים מרחוק. לכן הבטיחי שבקרוב תהיה משפחתנו שלמה. ושוב, נשיקות עזות־לוהטות...".
בתערוכה מובאים חייו ופועלו בסדר כרונולוגי, החל מרוז’ינוי, עיירת הולדתו בפולין (כיום בבלארוס), שם בא לעולם כבנו של שלמה יזרניצקי, בעל מפעל קטן לעורות, ראש הקהילה היהודית, שאותו תיאר כמנהיג מלידה. הנה הוא תלמיד הגימנסיה העברית “תרבות" בביאליסטוק וחורז חרוזים. “אבד אשור, אבד עילם ואהבתנו תישאר לעולם", כותב שמיר בן ה־14 לחברו.
סטודנט באוניברסיטת ורשה. ב־1934 מתחיל שמיר ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה, אך כעבור שנה מביאה אותו פעילותו הנלהבת בבית"ר להפסיק את לימודיו ולעלות ארצה. לאחר שנה הוא מפסיק את לימודיו גם באוניברסיטה העברית, שאליהם כבר לא ישוב. “לא שכחתי שעליתי כסטודנט", כתב. “אבל הניסיון כולו לא האריך ימים. היו משימות דוחקות יותר".
גזרות “הספר הלבן". “נדרתי בלבי לעשות הכל כדי להכריח את הבריטים להסתלק מארץ ישראל".
תל אביב. בתקופת מגוריו בעיר שמיר עובד כפועל בניין ולאחר מכן עובד במשרד רואה חשבון. פעילותו המחתרתית נפתחת באצ"ל, הארגון שממנו הוא פורש ללח"י. על חיסולו של יאיר (אברהם שטרן), מנהיג מחתרת זו, כתב שמיר: “יאיר ואני נדברנו להיפגש בשעת לילה מאוחרת באחת מקרנות הרחוב של תל אביב. הוא ידע שיירצח".
גם על פרשת חיסול אליהו גלעדי, איש לח"י הקיצוני שאיים לרצוח מכל הבא ליד, היה לשמיר מה לומר. “מטורף חסר מעצורים", מנמק שמיר באחד המסמכים את ההוראה להוציאו להורג. “אני איתן בדעתי שלא הייתה שום חלופה", הוא כותב על הפרשה שתלווה אותו כל חייו.
בגלות. מחופש כ"הרב שמיר" (“זקן שחור ומעיל ארוך שיוו לי בנקל מראה של אברך או רב") הוא מתחמק מהבריטים. הוא נתפס ומוגלה למחנה סמבל באריתריאה שבקרן אפריקה. “ישבתי כבול וזועם על רצפת תא הטייס במפציץ בריטי", כותב שמיר. “איך העזו לגרשני מארצי?".
במכתב ממקום גלותו, שממנו יימלט לג’יבוטי, למקלט אצל הצרפתים, הוא מנמק את בחירתו בשם שמיר: “אבן יקרה וחזקה, שעליה פלדה תישבר וקוץ דוקר ועוקץ".
חוזר ארצה. שמיר מגיע ארצה דרך פריז. הוא תומך בהתנקשות במתווך הרוזן השוודי ברנדוט (“שתוכניתו נראתה לנו הרת אסון"), כשם שתמך בהתנקשות בלורד מוין. המדינה קמה, מחתרת לח"י נמוגה (“איש לא נשא דרשות, איש לא בכה; החזון שהניע אותנו והביא את לח"י לעולם התממש"). אחר כך משמש שמיר מזכיר מפלגת “הלוחמים" קצרת הטווח. נתן ילין־מור הוא חבר הכנסת היחיד שנבחר מטעמה.
בהמשך הוא צולל למציאות אפורה, מנסה פעילות קבלנית, מעורב ברשת בתי קולנוע ברמת גן. ב־55’ מתגייס למשך עשור למוסד בעקבות “שיחה עם איסר הראל, ששינתה את חיי". איש המחתרת חוזר לעצמו: “שבתי לאווירה, להתנהגות, למניעים, לתמריצים ולנקודת הראות שהיו מוכרים לי".
הכניסה לפוליטיקה
המהפך. ב־77’ שמיר מכהן כיו"ר הכנסת, הדורש מהח"כים “לשפר את תרבות הדיון במליאה". נמנע בהצבעה על הסכם השלום עם מצרים: “לא התנגדתי לשלום, אבל התנגדתי לעקירת יישובים שלנו". הוא שר החוץ במקום משה דיין שהתפטר. כעבור שלוש שנים, ב־83’, שמיר הוא כבר ראש הממשלה במקום בגין הפורש. “זה היה רגע נורא", הוא כותב. “ישבנו מסביב לשולחן הממשלה ולא יכולנו לדבר, אפילו לא להביט זה בזה".
“הייתי בן 68, צעיר בשנתיים בלבד מבגין הפורש בשל תשישותו", כותב עוד שמיר. “לא הייתי מפורסם. לא היה לי קהל תומכים רחב, גם לא שאיפות מיוחדות. מעולם לא עלה בדעתי שאהיה ראש הממשלה".
“גם חיי הפרטיים התנהלו על פי כללים שקבעתי לעצמי מזמן", הוא מפרט באחד המסמכים את סדר יומו, שהחל בהשכמה בחמש וחצי בבוקר ובקריאת עיתונים. “לא הרביתי באכילה. כמעט לא שתיתי. בכל הזדמנות יצאתי לצעדות ארוכות". בעצה אחת עם שולמית רעייתו, הוא כותב ש"הייתי בא הביתה יום־יום לארוחת צהריים ולתנומה קלה ושב ללשכה לעבודה עד חצות".
ממשלת הרוטציה עם פרס
פורש כנפיים
לצד הצילומים והמסמכים מהדהדים נאומיו חוצבי הלהבות של שמיר, לא בדיוק נואם דגול (“נו, טוף"), אבל מאמין בכל לב בצדקת דרכו, או כדבריו: “אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אז כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה".
ראש הממשלה. בתקופתו של שמיר כראש ממשלה התרחשו פרשת פולארד, בוטל פרויקט ה"לביא" ופרצה האינתיפאדה הראשונה, שבה גיבה את היד הקשה של שר הביטחון יצחק רבין. על מלחמת המפרץ כתב שמיר: “האיפוק שלנו לימד על עוצמתנו". בשנת 91’ שימש ראש המשלחת הישראלית לוועידת מדריד (“הזדמנות להציג את סיפורנו לעולם"). שמיר פורש כנפיים וכשר החוץ מנצח על חידוש וכינון היחסים הדיפלומטיים עם מדינות רבות, ובראשן ברית המועצות וסין.
העליות. קיר בתערוכה מוקדש לחלקו של שמיר בעליית המיליון מברית המועצות לשעבר ובעליית יהודי אתיופיה, במבצעי משה ושלמה (במבצע חשאי של העלאת כ־15 אלף עולים בלילה אחד מאתיופיה). “בלי עלייה אין לנו קיום", הוא נשמע מצהיר.
בחירות 92’. בשעה שנדמה כי שמיר בשיאו, הוא מורד מבמת ההיסטוריה בהפסדו למנהיג העבודה, יצחק רבין. “כשהודיע השדר על המהפך לטובת מפלגת העבודה, נראה לי הדבר כבלתי אפשרי", הוא נשמע. “כשזה קרה חשתי כי סערה הכתה בי... וחרדה עמוקה לגורל ארץ ישראל מילאה אותי".
“נער הייתי וגם זקנתי; הגיע הזמן שצעירים וחזקים ייקחו את ההגה מידי", אומר שמיר בן ה־77 בנאום הפרידה שלו ויוצא חרש לכהונה אחרונה בכנסת, עד 96’, עת הוא רואה את נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.
הרעיה. חלקה האחרון של התערוכה מוקדש לרעיה המסורה שלצדו. “הכרתי אותה כצעירה נאה, נבונה ותוססת, חברת בית"ר בבולגריה, שהגיעה לארץ ב־41’ כעולה לא לגאלית והצטרפה ללח"י", הוא מספר על היכרותו עם שריקה לוי, שמהיותה המקשרת הנאמנה שלו במחתרת הייתה לאישה של חייו.
הזכייה בפרס ישראל. בשנת 2001 מקבל שמיר את הפרס ואומר בנאום זכייתו בטקס: “מעולם לא ביקשתי תארים של כבוד ותהילה". בעקבותיה הולך שמיר ונמוג עד פטירתו בגיל 97.