בלשון נחרצת: היו מי שהספידו אותה, אך היידיש פורחת

"ככל שאנשים אומרים יותר שהיידיש מתה, כך מספר התלמידים שלנו גדל”, מתגאה ד”ר מרדכי יושקובסקי, מרצה לתרבות היידיש, המלמד תלמידים ומחנכים ברחבי העולם. לטענתו, אם בעבר העביר שיעור יידיש באולם המכיל עד 200 תלמידים באוניברסיטת חיפה, בשל הביקוש הגובר השיעור מועבר עכשיו באולם גדול יותר, במרכז רפפורט לאמנות ותרבות העירוני, ומשתתפים בו 550 תלמידים.

ד”ר יושקובסקי החליט להקדיש את רוב חייו הבוגרים לתחיית היידיש. לאחר סיום תפקידו כמנהל מחלקת היידיש במשרד החינוך, הוא פתח רשת קורסים עצמאית, שכיום לומדים בה כ־2,500 תלמידים במדינות שונות בעולם. “המוטו האישי שלי במשך השנים הוא להראות שיידיש היא כלי שמאפשר לאדם חילוני להרגיש יהודי”, הוא אומר. “לאדם דתי יש כלים נוספים – יש לו כתבי התורה, לימוד תורה, בית כנסת ומסורות. מה מציע העולם המודרני ליהודי חילוני?”.

בעבודתו משתף ד”ר יושקובסקי פעולה עם הקונגרס היהודי העולמי, שפתח מרכז יידיש בינלאומי בווילנה, בירת ליטא, עיר שהוכרה כבירת התרבות היידית. למרכז הזה לבדו מגיעים כ־800 איש מרחבי העולם, כולל ישראלים. התלמידים יוצאים מהשיעורים עם מסר ברור: לשכוח את היידיש פירושו לשכוח יותר מ־1,000 שנות חיי תרבות ורוח יהודיים.

"פתרון של אמצע הדרך"

אלא שהיידיש לא תמיד הייתה כל כך פופולרית, ולמעשה רק בשנים האחרונות היא חווה מעין תחייה. לפני השואה, כ־11 מיליון יהודים אשכנזים דיברו את השפה. אף על פי שהמספרים המדויקים אינם ידועים, מומחים סבורים כיום שמספר דוברי השפה הידלדל ל־3־1 מיליון איש ברחבי העולם. “השואה מחקה את דוברי היידיש”, אומרת שושנה דומינסקי, אחת ממורות היידיש לתיכונים האחרונות שנותרו בישראל. “הם השמידו תרבות, לא רק אומה”.

באופן אירוני, לידתה של מדינת ישראל – וחזונו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון ביחס אליה – הצליחו להרחיק אנשים נוספים מהשפה. החלטתו שעברית, ולא יידיש, תהיה שפתה של המדינה הצומחת והחוקים לאכיפת ההחלטה - הדירו את היידיש אל השוליים והפכו אותה לשפה מביכה, המדוברת בשקט, מאחורי דלתיים סגורות.

“התפיסה תמיד הייתה שעברית היא האישה ויידיש היא הפילגש”, טוען בני מר, בנם של עולים מאירופה, ומתרגם של עשרות טקסטים מיידיש לעברית. “לשפה הייתה סטיגמה שלילית עוד לפני מלחמת העולם השנייה, אך לאחר המלחמה, כשאבי הגיע לארץ, הוא הגיע מובס ושדוד מתרבותו”.

“האנשים שבאים לסמינרים שלי - הצברים - למדו שהם צריכים להתבייש ביידיש”, אומר ד”ר יושקובסקי. “התלמידים שלי אומרים לי: ‘כשהורי דיברו יידיש בבית, התביישתי להביא חברים הביתה’. היום הם מצטערים מאוד על כך והם רוצים ללמוד את השפה – אך אין מי לשאול. אני רואה בהרצאות האלה אנשים דומעים. הם אומרים לי: ‘שמעתי את הביטוי הזה מאמא שלי לפני 30 שנה, שמעתי את השיר הזה מסבתא שלי לפני 50 שנה’”. ואכן, במשך השנים הבושה פינתה את מקומה לסקרנות ואפילו לנוסטלגיה לשפת האם של הוריהם.

“מצאתי ביידיש אמצעי לשמור על היהדות שלי ובכל זאת להיות חילוני”, אומר בנימין הוניאדי, חרדי לשעבר השוקד בימים אלה על הדוקטורט שלו בלימודי יידיש באוניברסיטה העברית. “רציתי להישאר מחובר לתרבות היהודית, ואני מניח שחיפשתי פתרון של אמצע הדרך. היידיש מספקת לי את זה”.

“ככל שהתבגרתי, גברה המודעות וההערכה שלי לשורשי”, אומר גם בני מר. “רציתי להתוודע אל מטען הידע שהכיל את ההיסטוריה של אבי וסבי, שנאלצנו לנטוש. הרגשתי שזאת שפה שתאבד לדורות במשפחתי אם לא אלמד אותה”. באמצעות תרגומיו הקולחים, הוא מצליח להנגיש את היידיש גם לקהל חסר ידע. “זה כאילו שאני מתחפש למישהו שאומר: ‘טוב, אני אגיש לכם את היידיש בעברית, אבל אני מקווה שבכך שאני מגיש לכם את האוכל, התיאבון שלכם אליו יגיע באופן טבעי’”.

“בלי יידיש, עם ישראל לא קיים”, טוענת מצדה דומינסקי. “היכולת שלנו לשרוד, לעמוד בנסיבות המאתגרות ביותר – זה מה שהיידיש מייצגת, זאת התרבות היהודית”. בין היתר, דומינסקי לוקחת את תלמידיה להצגות ביידישפיל, תיאטרון היידיש היחיד בישראל. התיאטרון, שנוסד בשנת 1987, שואף להחזיר את התיאטרון היידי לתהילתו.

"בדרכים בלתי צפויות"

בנוסף להרצאות, לטקסטים מתורגמים ולסמינרים אינטנסיביים, ארגונים רבים נוספים נאבקים להשאיר את היידיש רלוונטית גם בשנות האלפיים. תוכניות העוסקות בתרבות ובשפת היידיש הושקו בכמה אוניברסיטאות בישראל וברחבי העולם, והן נעשות פופולריות יותר ויותר. כמו כן, בישראל פועלת הרשות הלאומית לתרבות היידיש, שמטרתה לשמר את תרבות היידיש ולעודד יצירה חדשה. מועצת הרשות מאגדת בתוכה חברים ממגוון תחומים, כולל אקדמיה, תיאטרון, תקשורת ומערכת החינוך. הרשות תומכת במגוון מיזמים, כולל עבודתם של כותבים, אמנים ומוזיקאים.

בנוסף, היא מממנת תוכניות תרבות במרכזים קהילתיים ברחבי המדינה ומעודדת לימודים אקדמיים בתחום היידיש באמצעות הענקת מלגות לסטודנטים בישראל. הרשות השתתפה לאחרונה בתצוגת ספרים מצליחה ביריד הספרים בירושלים, והיא מתגאה גם בייסוד שותפויות ארוכות טווח עם מכוני יידיש דומים לה. “אנחנו מציינים מועדים מיוחדים שקשורים לתרבות ולהיסטוריה של היידיש ותומכים במועדוני יידיש ברחבי ישראל”, מסבירה יהודית סולל, מנהלת הרשות. “לדוגמה, אחד המועדונים הללו הוא ‘ארבעטער רינג’ (‘חוג העובדים’), שמארגן פעילויות תרבות פעם בשבועיים בתל אביב ומפרסם עלון בשם ‘וואס? ווען? וו?’ (‘מה? מתי? איפה?’) שמפרט את פעילויות היידיש בישראל”.

בתוך ההיצע התרבותי ישנם מופעי מוזיקה במועדון היידיש “יונג” הפועל כעמותה ללא מטרות רווח במטרה לשמר את תרבות היידיש. המועדון מחזיר את המבקר אל השטעטל, שהיו בו הופעות מוזיקה ותיאטרון. יש בו גם ספרייה הכוללת 3,000 ספרים ביידיש, שרבים מהם היו עלולים להיזרק לפח לולא "יונג"; ובית לייוויק – בניין בן שלוש קומות בתל אביב – שמשמש כמשכנה של אגודת סופרי ועיתונאי יידיש בישראל, מועדון כותבים ובית הדפוס ביידיש הפעיל היחיד בישראל.

גם בית שלום עליכם הוא יעד פופולרי למעוניינים להיכנס בשערי העולם העשיר של ספרות היידיש. המרכז, הנקרא על שם סופר ומחזאי היידיש הנודע, ממוקם גם הוא בתל אביב ומספק שיעורי יידיש לכ־300 תלמידים מדי שנה ולימודי קיץ ביידיש באוניברסיטת תל אביב. בזכות כל הארגונים הללו, ד”ר יושקובסקי אופטימי ביחס לדור הבא. “היידיש לא מתה, היא פורחת, אבל בדרכים בלתי צפויות”, הוא אומר. "תראו את פסטיבל הכליזמרים – הוא מושך אפילו לא יהודים”.

אך סולל מציינת שכדי שתתרחש תחייה אמיתית של השפה, נדרשת השקעה רבה יותר: “זוהי תרבות עשירה בת 1,000 שנה, וברשות אנחנו שואפים ללמד יידיש בגיל צעיר הרבה יותר. לדעתי, לא נעשה מספיק בישראל כדי לתמוך בתחיית היידיש הזאת. שומעים עליה הרבה, אבל בסופו של דבר זה רק שיעורים לפנסיונרים שמתגעגעים לבתי ילדותם, שהיידיש דוברה בהם”.

בסופו של דבר, מר מבקש להזכיר שלימוד היידיש לא חייב להיות על חשבון העברית. “אני מקווה שהם יאכלו גם את הלזניה וגם את הברוקולי”, הוא צוחק. “ירקות ופסטה - שניהם נהדרים. זאת לא תחרות”.