בית חורון עטה אבל: "נהיה אנשים טובים. נלמד משלומית קריגמן"

"היא נולדה ביום שלג וביום שלג היא נקברה. בחורה מאירת פנים וחייכנית, זוהרת ביופיה, שכל מי שראה אותה נשבה בקסמיה. כשמה כן היא - שלומית". ביום שני השבוע נדקרה שלומית קריגמן על ידי שני מחבלים שחדרו ליישוב בית חורון ונפצעה אנושות. מספר שעות לאחר שנאבקו על חייה, קבעו הרופאים את מותה. דודה, דני הירשברג, מזכ"ל תנועת בני עקיבא, ספד לה והוסיף "שלומית הייתה בחורה מיוחדת, שורשית מאוד שאהבה את החיים. לצערנו, כל זה נגדע".

קריגמן (24), בת מושב שדמות מחולה שבבקעת הירדן, התגוררה בבית חורון אצל סבה וסבתה, ממייסדי היישוב. אביה, צחי, מנהל את הרפת במושב ואמה, נעמה, היא מנהלת המועצה הדתית בבקעה. משפחה בת תשע נפשות שמתוארת כחזקה, דומיננטית ושורשית מאוד. משפחה של תורה ועבודה, מלח הארץ.

לאחרונה סיימה קריגמן תואר ראשון בעיצוב תעשייתי באוניברסיטת אריאל, לעבודת הגמר שלה תכננה ועיצבה ספרייה קהילתית שמתוכננת בהתאמה לעמודי התאורה ברחוב, ובה כל אחד יכול לשים או לקחת ספרים. בעבודתה זו הביעה את אהבתה לקריאה, ואת אמונתה בטוב לבם ובנדיבותם של האנשים לצד השאיפה לאסתטיקה.

"אני רואה חשיבות עצומה בפרויקט הזה, בעידן של טלפונים ניידים וניכור בין אנשים במרחב הציבורי", אמרה בראיון שהעניקה לכלי התקשורת עם הצגת העבודה. "מדובר בפרויקט חברתי קהילתי ראשון במעלה. יש בו פוטנציאל לחבר בין אנשים ולגרום לאינטראקציה ולתקשורת בין־אישית. הפרויקט הופך את הסביבה האורבנית ליותר חמה וביתית, ופחות קרה ומנוכרת".

בתום לימודיה באריאל חזרה שלומית אל סבה וסבתה. בגלל אהבתה לספרים, התחילה לעבוד בחנות ספרים בירושלים. "היא פשוט באה ואמרה לנו 'אני עוברת לגור איתכם'. היא לא שאלה אותנו", מספר סבה משה קריגמן. "עם החיוך התמידי שלה שלומית הכניסה אור לחיים שלנו, זוג מבוגרים. זה היה טוב לנו. היה לנו קשר מאוד טוב, קרוב, מלא צחוק.

"בבקרים היינו אוכלים וצוחקים ביחד, ובערב אחרי העבודה היא הייתה פורצת הביתה, זורקת את הדברים שלה בחדר ורצה למטה לאכול איתנו מרק חם. אז היא הייתה מספרת כל מה שעבר עליה באותו יום, על הלקוחות שלה, על דברים קטנים ומצחיקים שקרו לה. היא הייתה קולטת אנשים בצורה יוצאת דופן. היו כמה לקוחות מבוגרים שנקשרו אליה והיו באים במיוחד לחנות בשביל לדבר איתה. כזאת הייתה, נותנת מעצמה בלי גבול. בלי שאלות. היא דיברה עם כל אחד".

בבית חורון, יישוב קהילתי שבו מתגוררים דתיים, מסורתיים וחילונים, עשתה קריגמן שנה אחת של שירות לאומי כקומונרית של בני עקיבא, ושנה נוספת בילתה באריאל, במרכז להעמקת הזהות היהודית. "היא הצליחה מאוד בבני עקיבא", מספר סבה. "הילדים אהבו אותה מאוד. היא הייתה בגובה של הילדים ולמרות שהיא הייתה המנהלת, היא חיה ממש איתם".

הירשברג נזכר במסע לפולין לחניכי בני עקיבא, שבו השתתף ואליו נסעה גם שלומית כקומונרית. "זכיתי להיות בפולין יחד איתה", הוא אומר. "הלכנו יחד לראות את המקום שבו התגורר הסבא רבא שלה, וזה היה רגע מאוד חזק ומיוחד. מהביקור שלי בסניף בני עקיבא בבית חורון אני זוכר את האור שלה, ואיך היא הראתה לי בגאווה עבודות של חניכיה, כמה התפעלה מהם. היה לנו חיבור מיוחד, בין־דורי".

קריגמן היא הקומונרית השנייה שאיבדו בני עקיבא בגל הטרור הנוכחי. לפני כחודשיים וחצי נרצחה הדר בוכריס בפיגוע בצומת גוש עציון. "המוות מכה בנו במקומות רבים ופוגש אותנו שוב ושוב", אומר הירשברג. "אבל אנחנו נחושים. זה לא ישבור אותנו".

ביום ראשון הקרוב יקיימו בבני עקיבא יום נטיעות שבו ייקחו חלק 30 אלף חניכים מכל הארץ. "נזכיר את שתי הקומונריות שלנו שנרצחו. נזכיר את הדברים שהן האמינו בהם, ונמשיך לחנך על אהבה, אחווה ודבקות בארץ", מצהיר הירשברג. "אנחנו מקיימים את יום הנטיעות הזה כדי להראות שאנחנו נוטעים ומכים שורשים ומניפים את הדגל הכי גבוה שאפשר".

"היה חשוב לה שהחניכים יספגו אהבה אמיתית לארץ ישראל, לתורה ולעם", אומרת בכאב חברתה עינת דרמר. "האכפתיות הזאת שלה אף פעם לא נגמרה. היא אף פעם לא שכחה יום הולדת של חבר, תמיד דאגה לחברים שלה ווידאה שכולם בסדר, פינקה את כולם. הייתה מלאת אהבה לכל מי שמסביבה, ובעיקר לחבר שלה, נועם שאותו הכירה בזמן לימודיהם באוניברסיטה. הם היו ממש זוג משמיים.

"כל מה שאגיד עכשיו לא יתאר את האדם ששלומית הייתה. היא הסתובבה עם חיוניות, חוכמה ויופי שכל כך מיוחד לה. זה יהיה מאוד קשה עכשיו לחזור לשבתות ביישוב בלעדיה. למרות מה שבני העוולה מנסים לעשות, לסחוב אותנו למטה, אנחנו נמשיך לצמוח. פשוט נהיה אנשים טובים, ונלמד ממנה".

בין תקווה לייאוש

ביומה האחרון עבדה קריגמן בחנות הספרים ותכננה לחזור לביתה עם סיום העבודה, בשעה שמונה בערב. "כשהתחזית דיברה על שלג שאלנו אותה מה היא תעשה אם היא תיתקע בירושלים", משחזר הסבא. "שלומית צחקה ואמרה שהיא תסתדר".

אבל בהמשך היום, כשהודיעו שכביש 443 - שסמוך לו ממוקם היישוב - ייסגר בחמש אחר הצהריים ואיתו ייסגרו גם שערי היישוב, התקשר הסב לנכדתו וביקש שתקדים את יציאתה מהעבודה כדי שתספיק להגיע בזמן הביתה. אחותה תמר, שאף היא מתגוררת אצל סבה וסבתה, קבעה להיפגש עם קריגמן בכניסה ליישוב, אבל כשנכנסה דרך השער התקשרה לשלומית והודיעה לה "אני לא מחכה לך והולכת ישר הביתה. הרגליים שלי קופאות".

"רצינו לאסוף את שלומית מהכניסה, אבל כשהתקשרנו היא לא ענתה", מספר הסבא. "תמר הרגיעה אותי ואמרה שהיא בדיוק דיברה איתה. ואז התחילו טלפונים. לא דאגתי, כי אמרו שזה קרה במכולת, ושלומית אף פעם לא הלכה למכולת. אחר כך דיברו על מישהי מבוגרת, אז בכלל לא דאגנו לה".

רק שעות לאחר מכן הצליח קריגמן להרכיב את התמונה של מה שאירע לנכדתו באותן דקות איומות. "המחבלים נכנסו דרך הגדר שליד המכולת. שלומית הלכה בשביל והייתה הראשונה שהם ראו. הם התקיפו אותה מאחור. אחד התושבים ניסה לדרוס את המחבלים וכשלא הצליח נסע לש"ג להודיע שיש פיגוע. בינתיים המחבלים רצו למכולת, תקפו באבנים ובסכינים עוד אישה וברחו. במשך כל הזמן הזה שלומית שכבה על המדרכה, מדממת למוות".

כונן מד"א שהגיע לטפל בשלומית הפצועה, שכן של משפחת קריגמן, לא הצליח לספר לסבה וסבתה על הפציעה החמורה של נכדתם, והחליט לעדכן את דודתה, נילי. "באותו רגע הייתי תקועה בכניסה ליישוב ולא הצלחתי להיכנס", מספרת נילי. "פחדתי שההורים שלי יגלו בוואטסאפ ששלומית נפצעה, אז החלטתי לספר להם בטלפון".

בינתיים הובהלה קריגמן להר הצופים בלי דופק, בלי נשימה ובמצב של היפותרמיה. היא הגיעה לבית החולים כמעט בלי דם, ושם הצליחו לייצב את מצבה. "כל הזמן התנדנדנו בין תקווה לייאוש", מספרת נילי בכאב, "ב־11 בלילה הרופאים עדכנו אותנו שהיא מיוצבת, אבל עדיין לא יצאה מכלל סכנה. אחרי כמה שעות אמרו לנו שהריאות לא מצליחות לתפקד, ומכאן זה התדרדר. לפנות בוקר הרופא קרא להורים ולאחים שלה להיכנס, להיפרד ממנה ולהגיד 'שמע ישראל'".

ברגעים האחרונים שלה שהו ליד מיטתה של קריגמן שלושת אחיה הגדולים: נתנאל שהובהל מהצבא, תמר שהגיעה מבית חורון ודרור, שהיה על המטוס בדרך לטיול של לפני הצבא.

כשהיה עם הוריו בנסיעה לשדה התעופה, הגיעה אליהם ההודעה ששלומית נפצעה באורח קל. ההורים סיפרו לדרור את שאירע ואיחלו לו דרך צלחה. אך כשהגיעו לבית החולים לבקר את בתם, התגלתה לעיניהם תמונה שונה בתכלית. כשדרור היה בשער העלייה למטוס הגיעה אליו שיחת הטלפון שבו בישרו לו הוריו כי אחותו נמצאת במצב קריטי והוא מיד נסע לבית החולים.

"היינו שם כל הלילה", הוא מספר בקול רועד, "המשפחה, החברה והחבר שלה. כולנו חיכינו אבל לא חשבתי בכלל שיכול לקרות לה משהו, הרופאים נלחמו עליה והייתי בטוח שהיא יוצאת מזה. לפנות בוקר אמרו לנו שזה נגמר, ונכנסנו להיפרד ממנה. אחר כך נסענו לישון בבית של סבא וסבתא ואני זוכר שנרדמתי מיד, עוד לא ממש עיכלתי. יחסרו לי השיחות שלנו מאוחר בלילה, כשהיינו נפגשים כאן בשבת. שלומית הבינה בכל, ועל הכל היא ידעה, והיה אפשר לדבר איתה על הכל".

זה יכול לקרות לי

"לכל בן אדם יש את ההרגשה שזה יכול לקרות גם לו, אבל אף פעם לא חשבנו שזה יקרה פה, בבית חורון", מודה נילי. "אנחנו מרגישים מאוד מוגנים ביישוב, צמודים לבסיס מג"ב ולכביש 443. כמובן שזאת תחושת ביטחון מזויפת, כי זה יכול לקרות לכל אחד בכל מקום בארץ ואף אחד לא חסין".

בדרכם ליישוב היו צריכים המחבלים לעבור את הבטונדות הגדולות של גדר ההפרדה. נילי מספרת שאחת ההערכות היא שכשיורד הרבה גשם, הצבא מרים את הבטונדות כדי למנוע הצפות, והמחבלים ניצלו את היעדר המכשול והגיעו ישירות ליישוב. את גדר היישוב ממש אין בעיה לעבור. "הגדרות האלה לא שוות הרבה", היא אומרת בתסכול. "ככל שיש יותר גדרות ימצאו יותר פרצות".

משה ונילי קריגמן מסכימים שהפיגוע הזה היה מתוכנן ומחושב הרבה יותר מהחדירות האחרונות ליישובים. "קודם כל מדובר בשני אנשים, וזה כשלעצמו מצריך תכנון", אומר הסב. "על פי ההערכות של הצבא, הם הלכו שמונה קילומטר ברגל וסחבו איתם סכינים וחומרי נפץ בשביל המטענים שהניחו. זה לא היה ספונטני".

אם יש משהו שאפשר להיאנח לרווחה בגינו בתוך הכאב העצום, זו העובדה שבאותה עת גן הילדים הסמוך למקום הדקירה היה ריק מאדם. "חצי שעה לפני ששלומית נרצחה הגיעו ההורים לאסוף את הילדים מהגן שבו לא מוצב שומר", אומרת נילי. "אחרת הנזק היה יכול להיות הרבה יותר חמור".

הלוויה של שלומית נערכה ביום למחרת בירושלים. בצירוף מקרים מצמרר היא נקברה לצד דפנה מאיר, הנרצחת מעתניאל. "כשהיינו מדברים בצחוק על המוות, שלומית הייתה אומרת שהיא רוצה להיקבר דווקא בירושלים", מספר הסבא. "ככה היא החליטה".

"הדמות שלה כל הזמן נמצאת מול העיניים שלי", נשבר הסבא. "הצורה הזאת של הרצח שלה, שני גברים אלימים שמתנפלים על בחורה מאחור ודוקרים אותה - זה מוציא מן הדעת. אלו דברים שלא יכולים להיות. מה שיציל אותנו זה שנהיה מאוחדים, רק ככה נצליח לעבור את זה".

"אנחנו חווים את המשמעות של המוות שלה מרגע לרגע", מודה נילי. "מצד אחד, אנחנו עסוקים בלאסוף את ההורים שלא יתפרקו, ומצד שני - את הילדים שלנו, שממש חיו איתה. כולם היו קשורים אליה מאוד. אבא שלי מאוד אהב את הכנות של שלומית בעיקר בגלל העובדה שגם הוא כזה. בלי חוכמות, בלי פוזות. מה שהוא חושב הוא אומר. זאת הייתה שלומית. דומה לו ומאוד דומה לאבא שלה. בגלל זה הם לא הסכימו שיגיעו להלוויה עיתונאים או פוליטיקאים".

בזמן הלוויה ספד לשלומית החבר שלה, נועם. "אם רק היית מחכה לי עוד שבוע", הוא אמר והיה מי שפירש זאת כהצעת נישואים שהוא תכנן עבורה. "אני מאמין שהחתונה הייתה מגיעה", אומר אחיה, דרור. "שלומית דיברה איתי על ההתלבטויות שלה בקשר שבין דתייה לחילוני. הייתה ביניהם אהבה גדולה. היא מאוד אהבה אותו וכך גם המשפחה שלנו.

"אנחנו משפחה חזקה", מוסיף דרור. "ברור לי שההורים שלנו יחזרו לעבודה, אני אתגייס, אבל תמיד נזכור את החיוכים שלה, את הכישרון המדהים שלה, את השקט השמח שלה. היא הייתה האחות הגדולה שלי"