עלינו לפתח מאבק אסטרטגי בהשפעה הפסיכולוגית של הטרור

הטרור המודרני שונה במהותו מהפשע הפלילי בכך שהוא מונע על ידי מטרות פוליטיות. הפעולה המבוצעת על ידי הטרוריסט – רצח, חבלה, סחיטה, הצתה וכו’ - עשויה להיות זהה לפעולה הפלילית, אולם פעולות אלה משמשות את הטרוריסט לשם השגת מטרות פוליטיות - אידיאולוגיות, חברתיות, כלכליות, לאומיות או דתיות. הדרך להשגת המטרה הפוליטית האולטימטיבית של הטרוריסטים עוברת בשלב ביניים הכרחי, והוא יצירת תחושה משתקת של חרדה בקרב קהל המטרה. לפיכך, הטרור המודרני הוא סוג של מלחמה מוראלית, ופיגועי הטרור הם לא יותר מאשר אמצעי ליצירת תחושת חרדה בקרב האוכלוסייה הנפגעת. ההרג הוא האמצעי, והחרדה היא ההישג הנדרש. באמצעות הפגיעה בתחושת הביטחון האישי של הפרטים בחברה שואפים הטרוריסטים לשבש את חיי השגרה ולעורר לחץ של דעת הקהל על מקבלי ההחלטות.
 

בבואו להעריך את מידת החשיבות שיש להשפעה המוראלית של הטרור על הציבור אמר ראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק שמיר ז”ל בראיון לכותב המאמר בנובמבר 1996: “לטרור יכולה להיות השפעה מוראלית מזיקה מאוד. כשהוא נוטל מהאנשים את הביטחון העצמי, הוא מכניס הרגשה של תבוסתנות, של: מי אנחנו? מה כוחנו? איננו יכולים לעמוד נגד אויבים. צריך להיכנע, צריך להשלים עם כל מיני דרישות. זה דבר גרוע וצריך להילחם בזה”.

 

בהתמקדותם בפגיעה באזרחים כיעד לפיגועיהם מפרים הטרוריסטים כל נורמה בינלאומית של חוקי מלחמה, פוגעים בבטן הרכה של החברה המערבית והופכים את העורף לחזית. הרנדומליות של הפיגוע ובחירת הקורבנות ללא הבחנה תורמות לתחושת החרדה מהטרור. המסר המועבר באמצעות הפיגועים לציבור הוא כי כל אחד, בכל רגע נתון, בכל מקום, עלול להיות היעד הבא לפיגוע הטרור. כל פעולה שגרתית - יציאה לעבודה, לבילוי, תכנון פעילות עם הילדים וניהול החיים בסביבה הביתית – נתפסים כמסוכנים, ושגרת היומיום נמהלת במידה רבה של חרדה.
 

ארגון הטרור שהבין את אסטרטגיית הטרור כמלחמה מוראלית ושכלל את השיטה עד לרמה של אמנות היה חיזבאללה. ארגון זה השקיע משאבים רבים בתכנון של המערכה הפסיכולוגית נגד ישראל ובהוצאתה אל הפועל. במסגרת זו דאג חיזבאללה ללוות כל חוליה מבצעית שלו בצוות הסרטה שהנציח ולעתים אף ביים התקפות על צה”ל. הארגון העביר את הסרט המצולם במהירות רבה לכל סוכנויות הידיעות הבינלאומית, וחלקם אף שודרו בטלוויזיה במהדורות החדשות של הטלוויזיה הישראלית. חיזבאללה השתמש לצורך הלוחמה הפסיכולוגית גם באמצעים רבים אחרים שעמדו לרשותו, כגון תחנות רדיו, טלוויזיה, עיתונים, אתרי אינטרנט וכו’ ושידר בהם תעמולה; לאוכלוסיית המוצא שלו - בערבית, לדעת הקהל הבינלאומית - באנגלית, ולדעת הקהל בישראל - בעברית.

כחלק מהלחימה הפסיכולוגית, דאג חיזבאללה להעביר מסרים ישירים ואיומים לאוכלוסיות יעד שונות בתוך ישראל: איומים על חייהם של קצינים בכירים בגבול הצפון ומסרים מאיימים שכוונו כלפי חיילים ששירתו בזירה זו, כמו גם אזהרות ואיומים למשפחות החיילים ומסרים מאיימים לאוכלוסיית יישובי גבול הצפון. המודל של חיזבאללה נלמד ואף שופר על ידי ארגוני טרור אחרים כגון חמאס, אל־קאעידה ודאעש, שהשכילו לנצל את הפלטפורמות האינטרנטיות החדשות ובמיוחד את הרשתות החברתיות לצורך הפצת מסרים מאיימים ויצירת חרדה. בהקשר זה יש לציין כי חלק ניכר מההישגים הצבאיים של דאע”ש בעיראק ובסוריה הוא תוצאה ישירה של מסע הפחדה מתוכנן ומתוחכם שכלל בין השאר הפקה של סרטי וידיאו שהנציחו הוצאות להורג, עינויים ומסעות הרג, אשר נועדו להפחיד את אויבי הארגון ולשתק את מוטיבציית הלחימה שלהם.

 

בניסיון למקסם את אפקט החרדה משקיעים ארגוני הטרור מאמצים ומשאבים רבים. לשם כך מנהלים הארגונים מעקב שוטף אחר הדיווחים בכלי התקשורת של מדינת היעד המותקפת בניסיון לאתר את נקודות החולשה של החברה, לזהות את השסעים החברתיים והמאבקים הפנימיים ולרתום את אלה להשגת היעדים המוראליים של ארגון הטרור. אחת התופעות המעצימות את החרדה מהטרור היא הפרסונליזציה של הפיגוע. תופעה זו באה לידי ביטוי כאשר מיד לאחר התרחשות פיגוע רב נפגעים במקום כלשהו, המחשבה החולפת בראשם של רוב אזרחי המדינה היא “רק לאחרונה הייתי שם”, “תכננתי להגיע לשם מחר” או “אשתי עובדת ברחוב הסמוך” וכו’. באמצעות הפרסונליזציה של הפיגוע מועבר לתושבי המדינה הנפגעת מסר בלתי מודע, שלפיו “רק במקרה אני או מישהו היקר ללבי לא נפגע הפעם בפיגוע, ואולי המזל לא ישחק שוב לטובתנו בפיגוע הבא”. לתחושות אלה אין כמובן אחיזה במציאות, בהתחשב בסיכויים הסטטיסטיים של ההיפגעות מטרור בהשוואה לגורמים מחוללי תמותה אחרים. גם בתקופות של גלי טרור הסיכוי להיפגע ממכונית נוסעת במהלך חציית רחוב מרכזי בכל עיר בעולם גדול פי כמה מהסיכוי להיפגע מפיגוע טרור באותו רחוב. למרות זאת, הפחד הנובע מהפרסונליזציה של הפיגוע מוחשי מאוד בקרב קהל המטרה של ארגוני הטרור ומשרת את המטרה האסטרטגית של ארגונים אלה ביצירת חרדה.

 

הפיגוע שהתרחש לפני חודש ברחוב דיזנגוף בתל אביב יכול לשמש כמודל מובהק לאפקט הפסיכולוגי של הטרור ולתיאוריית הפרסונליזציה של הפיגוע. מקום הפיגוע – מרכז תל אביב, המועד – יום שישי בצהריים, הירי הרנדומלי בפיגוע, ולא פחות מכך התנהלות כוחות הביטחון בשעות ובימים שלאחר הפיגוע - רק העצימו את אפקט החרדה הנובע מהטרור. הדרך שבה התנהלו כוחות הביטחון בשעות ובימים שלאחר הפיגוע מעלה את השאלה: האם גורמים אלה מבינים את תפקידם בצמצום הנזק המוראלי של הטרור?

 ראשי מערכת הביטחון החליטו משיקולים מבצעיים להטיל איפול על החקירה, אולם האם הם שקלו גם את ההשלכות המוראליות של החלטתם? האם במקביל לאיפול התקשורתי לא היה ניתן לקיים אינטראקציה שוטפת עם הציבור כדי למנוע התפשטות פחד? 
 

צמצום הנזק המוראלי של הטרור הוא משימה שאינה נופלת בחשיבותה מהצורך לתפוס מחבל לאחר ביצוע הפיגוע ואולי אף עולה עליו. למדינת ישראל ולחברה הישראלית יצא שם של מדינה בעלת ניסיון רב בצמצום נזקי פיגועים וחזרה מהירה לשגרה לאחר התרחשותם. די אם נזכיר בהקשר זה את התנהלותם של תושבי תל אביב מיד לאחר התרחשות פיגועי התאבדות רבי נפגעים לפני כעשור. בתוך שעות לאחר הפיגועים נוקה אזור הפיגוע, הנזקים תוקנו והחיים חזרו למסלולם. לעומת זאת, הפעם תושבי תל אביב היו שרויים בחרדה במשך ימים עד שהגיעה ההודעה המרגיעה של מפכ”ל המשטרה שלפיה “אפשר להוריד משמעותית את המתח בגוש דן”. האם לא ניתן היה להעביר מסרים מרגיעים לציבור במרכז תל אביב כבר ימים ארוכים לפני כן, אפילו שעות לאחר הפיגוע, עת שנמצאה גופתו של נהג המונית, והיה ברור לגורמי הביטחון שהסכנה במרכז העיר הוסרה? האם לא היה זה מחובתה של משטרת ישראל להרגיע את הציבור בתל אביב ולהביא לנורמליזציה בעיר?
 

בעוד השב”כ אמון על ניהול החקירה ואיתור המפגע, תפקידה המרכזי של המשטרה לאחר הפיגוע הוא להשיב את הסדר על כנו, ואת הביטחון ושגרת החיים לרחובות. על המשטרה לעשות כל מה שניתן כדי לחזק את תחושת הביטחון של הציבור פן תמצא המדינה את עצמה מנצחת בקרב ומפסידה את המערכה נגד הטרור באותו זמן. ההתנהלות החרדתית של הציבור בתל אביב עלולה לעודד טרוריסטים נוספים לפגוע במה שנתפס בעיניהם כבטן הרכה ולעודד פיגועים נוספים בתל אביב. על מקבלי ההחלטות בישראל ככלל ומשטרת ישראל בפרט לפתח דוקטרינה של מאבק אסטרטגי באפקט המוראלי של הטרור. דוקטרינה המחייבת אינטראקציה שוטפת עם הציבור, מסכת מסרים ופעולות הרגעה, ומעל לכל מציאת האיזון הנכון שבין הצרכים המבצעיים והמטרות המוראליות.

 

דילמה אחרת המביאה לידי ביטוי את המתח שבין התנהלותם של גורמי הביטחון וההשלכות המוראליות והפסיכולוגיות של הטרור כרוכה בשאלת פרסום התרעות מודיעיניות לפיגועי טרור. השאלה הנשאלת היא אם וכאשר יש בידי גורמי הביטחון במדינה מידע על כוונות פיגוע של ארגוני טרור, האם עליהם לשתף את הציבור במידע זה? מחד גיסא, יש הגורסים כי מחובתם הציבורית של מקבלי ההחלטות ליידע את האזרחים באשר לסכנות האורבות לפתחם. פרסום ההתרעה מתחייב מהצורך להגביר את הערנות של הציבור ולהסתייע בו בסיכול פיגועי הטרור. אחרים טוענים כי מקבלי ההחלטות מעוניינים לפרסם התרעות מודיעיניות לפיגוע על מנת להסיר מעצמם את האחריות לאפשרות התרחשות הפיגוע. לעומתם יש המדגישים כי פרסום התרעה מודיעינית עלול לחשוף את מקור המודיעין שממנו התקבל המידע הרגיש. מעבר לכך, מודעותם של מבצעי הפיגועים לכך שבידי גורמי הביטחון מצויה התרעה המזהירה מפני הפיגוע המתוכנן עלולה לגרום להם לקבל החלטה לדחות את מועד הפיגוע או להסיט את הפיגוע ליעד אחר.
 

אולם בפרסום התרעה לפיגוע יש גם נזק פסיכולוגי כבד. הפרסום עלול לגרום לחרדה אף ללא התרחשות הפיגוע עצמו. איזו מדיניות יש אם כן לאמץ בסוגיה זו? הכלל שיש לאמץ הוא: התרעה תפורסם רק כאשר ניתן יהיה ללוות אותה בהנחיות קונקרטיות לציבור, כגון הנחיה להימנע מפעילות מסוימת, להימנע מהתקהלות או מהגעה לאזור מסוים, או שישנה אפשרות להתמגן בדרך ספציפית.
 

כאמור, ההתמודדות עם הטרור מחייבת פיתוח של דוקטרינה הלוקחת בחשבון את הממד הפסיכולוגי של התופעה. דוקטרינה זו צריכה לכלול שלושה נדבכים מרכזיים: אמנה תקשורתית, אמנה פוליטית והתנהלות תבונית של מקבלי ההחלטות וראשי מערכות הביטחון.
 

לגבי אמנה תקשורתית, יש לקבוע עקרונות וכללים אחידים לסיקור של פיגועי טרור שיהיו מוסכמים על אמצעי התקשורת במדינה. יש להנחות את הצלמים המגיעים לזירת פיגוע להימנע משידור ישיר של צילומי תקריב של נפגעים, להימנע משידורי תמונות זוועה המעצימות את החרדה, להימנע משידור ביטויי פאניקה ולצמצם ככל שניתן שידורים חוזרים מזירת הפיגוע.
 

כמו כן, יש לחתור להשגת אמנה בין חברי הכנסת והמפלגות שתקבע כללי התנהגות של פוליטיקאים בזמן התרחשותם של גלי טרור. אף שהעברת ביקורת על מדיניות הממשלה בכל הנוגע למדיניותה ביחס לסיכול פיגועים היא לגיטימית, על האופוזיציה להחיל על עצמה מספר מגבלות שימחישו לציבור כי בהתמודדות עם הטרור יש חזית פוליטית מאוחדת. כך למשל ניתן לקבוע כי פוליטיקאי לא יבקר בזירת האירוע על מנת שלא להלהיט את הרוחות או שחברי הפרלמנט יימנעו מלהתראיין בנושא הפיגוע עד לאחר מועד הלוויות.
 

שלישית, על מקבלי ההחלטות וראשי מערכת הביטחון להבין כי בעת התרחשות פיגועי טרור עיני הציבור מופנות אליהם, ולכן עליהם להכיר בחשיבות האינטראקציה שלהם עם הציבור בעת התרחשותם של פיגועי טרור ולהסתייע במומחים הרלוונטיים לשם גיבוש המסרים ולצורך קביעת אופן העברתם לציבור. מעל לכל, על ראשי מערכת הביטחון למצוא את האיזון הנכון בין הצרכים המבצעיים והצרכים הפסיכולוגיים של הציבור.