"המאבקים היו חלק מחייו": סיפורו של דב ירמיה שנפטר בגיל 101

 

 

לפני חמש שנים השלים הבמאי אבי דבאח סרט תיעודי על חייו של ירמיה, שנקרא "הציוני האחרון". דבאח נתקל בשמו של ירמיה במהלך תחקיר לסרט אחר. אחד המרואיינים הפנה אותו לקשיש המתגורר בצפון. "חשבתי שהוא יהיה מבוגר מדי, אם הוא בכלל חי", מספר דבאח. "התקשרתי והסתבר שהוא חי ובועט. נסעתי אליו לנהריה והחלטתי לעשות את הסרט עליו, כי הוא טיפוס כובש. הפן האישי, הפוליטי והמשפחתי שלו מדהים. דב היה טיפוס אחר, שובר מסגרות. כזה שאתה שלא מצפה מגיבור תש"ח או משמאלני. הוא הכיל בתוכו איזו סתירה בין השאיפות הציוניות לבין היחס שלו למציאות ולשאיפה לנורמות אחרות".

 

ירמיה היה איש של מאבקים חסרי פשרות. כשהציעו לו פרס מטעם ההתיישבות סירב לקבלו. בשנים האחרונות הרבה לכתוב מכתבים ביקורתיים למערכות העיתונים, ועוד לפני שהיו טוקבקים היה זוכה למכתבי שטנה מאלה שנחשפו לדעותיו. אבל זה לא הפריע לו.

 

הוא ידע את השפה הערבית על בוריה ובמשך שנים נהג להסתובב עם אקורדיון באמתחתו בכפרים ערביים, במיוחד באלו שאינם מוכרים. על הקיר בביתו מתנוססים מגני הוקרה וגביעים מהמקומות הללו, כאות על תרומתו.

 

"אבא תמיד ניגן באקורדיון", מספרת הבת רוני. "הוא הופיע בגני ילדים בכפרים ערביים. היה אוסף שירים, מכין חוברות ומחלק בין הגננות, כדי שהילדים יראו סבא יהודי טוב דרך המוזיקה. זה לא היה הפן הקיצוני שלו במקרה הזה, אלא המעשים הטובים שאפיינו אותו. הוא עשה את זה עד שאמר שהאקורדיון נעשה כבד מדי".

 

ירמיה היה פעיל עד גיל 95 בערך. הוא נהג עד גיל מבוגר, וכשהיה בשנות ה־80 לחייו עוד רכב על אופניים מביתו עד לקיבוץ אילון, כדי לבקר את בנותיו. בשנת 2003 תועד מאבקו בעיריית נהריה - עוד אחד מהקרבות שניהל - על גידול הרדופים בחצר. בעירייה טענו שהצמחים פולשים לרחוב והוא הגיע איתם עד לבית משפט.

 

"הוא אהב להיאבק, זה היה חלק מחייו", אומרת רוני. "גם כשהתלונן על מה שקורה במדינה זה לא היה מתוך ייאוש, אלא מתוך הבנה שאם כך הדבר אז צריך לכתוב על כך ולמחות בקול. הוא היה מנהיג, אנשים הלכו אחריו".

 

אחד האחרונים שביקר אותו וגם כתב על כך היה אליהו הכהן, חתן פרס ישראל וחוקר הזמר הישראלי, שכינה את ירמיה "זקן המוזיקאים החיים עמנו בארץ". "דב עסק במוזיקה כל השנים, גם כמלחין", מספר הכהן. "עוד לפני 80 שנה הוא השתתף בקורס הראשון של מנצחי מקהלות של התנועה הקיבוצית. דב היה אדם שחווה על בשרו את המאורעות והיה לו זיכרון מדהים לספר על כך. לי זה היה טוב, כי הוא פגש הרבה מלחינים ויכול היה לספר על כל אחד מהם. ממש אנציקלופדיה".

 

בפעם האחרונה שהכהן ביקר את ירמיה, היה זה אחרי שהאחרון חזר להתגורר בקיבוץ אילון ליד בנותיו. הוא היה מטופל ותפקד רק עם עזרה. גם אצלו הגיל עשה את שלו. "כשצילומי הסרט הסתיימו נשארנו בקשר, ניסיתי לבקר אותו כמה שיכולתי ומבחינתי הוא היה הסבא המאומץ", מספר דבאח. "בשנים האחרונות הוא לא היה במצב הכי טוב, אבל יכול היה ללכת לשמוע קונצרטים, אחד הדברים שהכי אהב לעשות. בניגוד לכמה מחבריו דב לא שאף לעמדת כוח או ממון. הוא רצה לעשות דברים, מעבר לתובנות הפוליטיות והמוסריות. הוא היה איש מקסים".