היום (שלישי) בצהריים נערכה בקיבוץ אילון שבגליל המערבי הלווייתו של דב ירמיה, ממקימי היישוב, שהלך לעולמו בגיל 101. לא רק בגלל גילו המופלג ראוי האיש שיספרו את קורותיו, אלא במיוחד בשל חייו המדהימים ואישיותו הססגונית, ששווים ספר עבה. מצד אחד איש ביטחון רב מעללים, מצד אחר נציגו הקיצוני של השמאל.
"אף פעם לא היה משעמם", אומר עליו חברו העיתונאי, ההיסטוריון והפעיל הפוליטי ד"ר יוסף אלגזי. "הכרתי אותו לא מעט שנים, וכשהייתי מגיע לצפון נהגתי לבקרו".
מככב במדורי הרכילות
ירמיה נולד ב־1914 במושבה בית גן, שכיום היא חלק מיבנאל. בגיל 6 עבר עם הוריו לנהלל שבעמק יזרעאל. "הוא אהב מוזיקה", מספרת בתו, רוני אשל, שמתגוררת בקיבוץ אילון. "בגיל 18 התחיל ללמוד בקונסרבטוריון בתל אביב, עד שהחלוציות קראה לו. אבל הוא לא הפסיק לנצח על מקהלות וכתב שירי תנועות נוער".
כשהיה נער הלחין שיר לט"ו בשבט, שכתב חברו מילדות משה דיין. אבל עם השנים, היחסים בין שני אנשי הצבא זלגו למדורי הרכילות. דיין לא התאפק, ובין שלל הרומנים שלו ניהל גם קשר רומנטי עם הדסה מור, שהייתה אשתו השנייה של ירמיה. ירמיה הנבגד לא שמר את הכביסה המלוכלכת בבית וכתב מכתב ארוך לדיין, לאשתו רות ולראש הממשלה דאז דוד בן־גוריון.
"נואף שפל וארור שכמותך", כתב ירמיה לדיין והוסיף, "הדסה הודתה בפני ובפני עדים על כל אשר עשית לה. נבל מנוול שכמותך. השתמשת בחולשתה של אישה אומללה ומשכת אותה לתהום שלא תצא ממנה. גירשתי אותה היום מביתי בגללך. ואתה, גבר זנונים שכמוך, חייב כעת לעזור לה אם יש בך עוד שמץ של ניצוץ אנושי נוסף לתאוותיך הפרוצות ויומרתך להנהיג את הארץ הזו לייעודיה הנעלים, תוך ניאוף פרוץ וניצול מעמדך ואפשרויותיך הבלתי מוגבלות לגבי צעירות חסרות מגן. ארור תהיה עד עולם".
הצפי היה שירמיה ימשיך כמו דיין בתחום הביטחוני. אחרי שהיה בין מקימי קיבוץ אילון, בסוף שנות ה־30, הוא בחר להתנדב לצבא הבריטי והשתתף במלחמת העולם השנייה, בקרבות באפריקה ובמזרח התיכון.
ב־1948 התגייס לצבא הישראלי, שירת כמפקד פלוגה והשתתף בקרבות בגליל המערבי והמזרחי ובכיבוש נצרת. סימנים לדעותיו הפוליטיות הופיעו כבר אז, כששמע שבאחד הקרבות בכפר הלבנוני חולא נרצחו עשרות שבויים. כשנודע לירמיה שהטבח בוצע על ידי שני קצינים, הגיש נגדם תלונה ונלחם נגד קידומו של המ"פ שמואל להיס בשל השתתפותו באירוע.
"הוא נולד להורים מחלוצי העלייה השנייה וינק מהם ערכים שונים, אבל יותר מכל את האנושיות", משוכנעת בתו רוני. "הוא היה לוחם, אבל קודם כל אדם. כמה שהיה קיצוני וקנאי במידה רבה, היה אנושי ואמפתי. הוא לא הבדיל בין סוגי האנשים במלוא מובן המילה".
ירמיה, איש השומר הצעיר, הגיע לדרגת סגן אלוף, אבל בדעותיו הלך יותר ויותר שמאלה. כבר לפני שנים עזב את קיבוץ אילון לטובת העיר נהריה, מאחר שהיה רחוק ממנו בהשקפות העולם.
לפני שמונה שנים ראיינו אותו שתי פעילות מעמותת "זוכרות", שפועלת למימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. השתיים עימתו אותו עם העובדה שהיה אגדה כאיש צבא והיום מחזיק בדעות הדומות לשלהן. "אם היו מחזירים אותך ל־1948, היית כובש כפרים?" שאלו, וירמיה ענה, "בוודאי. כשלחמתי ב־48' ידעתי שאם לא נצליח לנצח בהתקפות עלינו, ישחטו אותנו כפי ששחטו אותנו בשואה".
הן המשיכו ושאלו על הפליטים שחיים בלבנון ומה הוא חושב על רצונם לחזור לכפריהם, וגם כאן הייתה לירמיה תשובה ברורה: "זאת בעיה לאומית שצריכה להיפתר על ידי הקמת מדינה פלסטינית שתקלוט את הפליטים, רובם ככולם. ואלה שנמצאים בארץ צריך לבנות להם יישובים במסגרת המדינה, צריך לתת להם לבנות כפרים חדשים, אך לא במקום שיש בו התיישבות יהודית".
"הוא היה קיצוני מבחינת תפיסת העולם וראה דברים בשחור לבן", מודה בתו. "היו שנים שהזדהיתי עם דעותיו, אולם אחר כך ראיתי אותן כקיצוניות מדי. אני חושבת שבגללו הפכתי למתונה. לא אהבתי את הקיצוניות הפוליטית לעומת דברים אחרים שהיו בו, כמו האהבה לטיולים והסקרנות".
השוני בדעות והוויכוחים הפוליטיים שהתנהלו בין האב לבתו לא השפיעו על האהבה ששררה ביניהם. "אפשר היה לדבר איתו", אומרת רוני. "יש לנו משפחה מאוד ימנית בנהלל ותמיד היחסים היו טובים. הם אהבו זה את זה, פשוט לא נכנסו לנושא".
אלגזי דווקא הבין את השינויים שחלו בחברו. "אנשים משתנים", הוא מסביר. "אני לא רואה בזה משהו מפתיע. אתה מסתכל על המפה הפוליטית של ישראל ושל ארצות אחרות ורואה איך אנשים שעמדו בעמדה מסוימת שינו את דרכם. לא ביקשתי ממנו שיסביר את השינוי. הוא חי הרבה שנים וראה במהלכן דברים, ואני משער שהמציאות הביאה אותו לשנות את דעותיו ולא להסתיר אותן. לכן הרבה אנשים העריכו אותו. הוא לא עבד עליך בעיניים. איש אמיתי".
מכתבים למערכת
מכתבים למערכת
לפני חמש שנים השלים הבמאי אבי דבאח סרט תיעודי על חייו של ירמיה, שנקרא "הציוני האחרון". דבאח נתקל בשמו של ירמיה במהלך תחקיר לסרט אחר. אחד המרואיינים הפנה אותו לקשיש המתגורר בצפון. "חשבתי שהוא יהיה מבוגר מדי, אם הוא בכלל חי", מספר דבאח. "התקשרתי והסתבר שהוא חי ובועט. נסעתי אליו לנהריה והחלטתי לעשות את הסרט עליו, כי הוא טיפוס כובש. הפן האישי, הפוליטי והמשפחתי שלו מדהים. דב היה טיפוס אחר, שובר מסגרות. כזה שאתה שלא מצפה מגיבור תש"ח או משמאלני. הוא הכיל בתוכו איזו סתירה בין השאיפות הציוניות לבין היחס שלו למציאות ולשאיפה לנורמות אחרות".
ירמיה היה איש של מאבקים חסרי פשרות. כשהציעו לו פרס מטעם ההתיישבות סירב לקבלו. בשנים האחרונות הרבה לכתוב מכתבים ביקורתיים למערכות העיתונים, ועוד לפני שהיו טוקבקים היה זוכה למכתבי שטנה מאלה שנחשפו לדעותיו. אבל זה לא הפריע לו.
הוא ידע את השפה הערבית על בוריה ובמשך שנים נהג להסתובב עם אקורדיון באמתחתו בכפרים ערביים, במיוחד באלו שאינם מוכרים. על הקיר בביתו מתנוססים מגני הוקרה וגביעים מהמקומות הללו, כאות על תרומתו.
"אבא תמיד ניגן באקורדיון", מספרת הבת רוני. "הוא הופיע בגני ילדים בכפרים ערביים. היה אוסף שירים, מכין חוברות ומחלק בין הגננות, כדי שהילדים יראו סבא יהודי טוב דרך המוזיקה. זה לא היה הפן הקיצוני שלו במקרה הזה, אלא המעשים הטובים שאפיינו אותו. הוא עשה את זה עד שאמר שהאקורדיון נעשה כבד מדי".
ירמיה היה פעיל עד גיל 95 בערך. הוא נהג עד גיל מבוגר, וכשהיה בשנות ה־80 לחייו עוד רכב על אופניים מביתו עד לקיבוץ אילון, כדי לבקר את בנותיו. בשנת 2003 תועד מאבקו בעיריית נהריה - עוד אחד מהקרבות שניהל - על גידול הרדופים בחצר. בעירייה טענו שהצמחים פולשים לרחוב והוא הגיע איתם עד לבית משפט.
"הוא אהב להיאבק, זה היה חלק מחייו", אומרת רוני. "גם כשהתלונן על מה שקורה במדינה זה לא היה מתוך ייאוש, אלא מתוך הבנה שאם כך הדבר אז צריך לכתוב על כך ולמחות בקול. הוא היה מנהיג, אנשים הלכו אחריו".
אחד האחרונים שביקר אותו וגם כתב על כך היה אליהו הכהן, חתן פרס ישראל וחוקר הזמר הישראלי, שכינה את ירמיה "זקן המוזיקאים החיים עמנו בארץ". "דב עסק במוזיקה כל השנים, גם כמלחין", מספר הכהן. "עוד לפני 80 שנה הוא השתתף בקורס הראשון של מנצחי מקהלות של התנועה הקיבוצית. דב היה אדם שחווה על בשרו את המאורעות והיה לו זיכרון מדהים לספר על כך. לי זה היה טוב, כי הוא פגש הרבה מלחינים ויכול היה לספר על כל אחד מהם. ממש אנציקלופדיה".
בפעם האחרונה שהכהן ביקר את ירמיה, היה זה אחרי שהאחרון חזר להתגורר בקיבוץ אילון ליד בנותיו. הוא היה מטופל ותפקד רק עם עזרה. גם אצלו הגיל עשה את שלו. "כשצילומי הסרט הסתיימו נשארנו בקשר, ניסיתי לבקר אותו כמה שיכולתי ומבחינתי הוא היה הסבא המאומץ", מספר דבאח. "בשנים האחרונות הוא לא היה במצב הכי טוב, אבל יכול היה ללכת לשמוע קונצרטים, אחד הדברים שהכי אהב לעשות. בניגוד לכמה מחבריו דב לא שאף לעמדת כוח או ממון. הוא רצה לעשות דברים, מעבר לתובנות הפוליטיות והמוסריות. הוא היה איש מקסים".