ח"כ לפיד בטור מיוחד: רוצים לתת לנו 40 מיליארד דולר, ואנחנו מסרבים

הכוונה כמובן להסכם הסיוע הצבאי החדש בין ארה"ב לישראל. לאחר חתימת הסכם הגרעין עם איראן ביקש ראש הממשלה בנימין נתניהו 50 מיליארד דולר שיחולקו על פני עשר שנים. לבקש מותר. 50 מיליארד דולר הוא כמובן מספר שרירותי. הוא עגול, הוא יפה, קל לשווק אותו. כדי להגיע למספר הזה נתניהו דחף לתוכו כמה תקציבים "מיוחדים" שבעבר לא נכנסו לרשומות, העיקר שיוכל לטעון, שהנה, בניגוד לדברי המלעיזים אין שום משבר עם האמריקאים.

כשהוא אמר לממשל מה הוא רוצה, בביקורו האחרון בבית הלבן, האינסטינקט הראשוני של הנשיא וצוותו היה לזרוק אותו מכל המדרגות. כמות העלבונות שספג הנשיא ברק אובמה בשנים האחרונות מנתניהו היא חסרת תקדים לפי כל קנה מידה בינלאומי. הטפת המוסר המתנשאת בביקור בבית הלבן ב־2011, ההתגייסות הבוטה לטובת מיט רומני בבחירות ב־2012, הקמפיין המתמשך שנועד לצייר את הנשיא כשונא ישראל, ומעל לכל - הנאום בקונגרס ב־2015. אנחנו אולי שכחנו כבר את הנאום הזה, אבל האמריקאים לא שוכחים כלום. כהגדרת סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי, זה היה רגע "הרסני למארג היחסים בין שתי המדינות".

ולמרות כל זאת, האמריקאים נכנסו איתנו למו"מ רציני, פרטני וממושך. שר הביטחון והרמטכ"ל נסעו לארה"ב מספר פעמים, ולטובת הבקשות הישראליות גויסו שני גורמים רבי עוצמה: הלובי היהודי בוושינגטון והתעשייה הביטחונית האמריקאית. ליהודים אכפת, לתעשייה הביטחונית האמריקאית זה כדאי - הסיוע הרי מתרגם את עצמו לחוזים ולמקומות עבודה. בסופו של דבר, האמריקאים הניחו נייר על השולחן.

בלי להיכנס למספרים מדויקים, מדובר בחבילת סיוע החוץ הגדולה בתולדות ארה"ב. רוב הגורמים המוסמכים במערכת הביטחון הישראלי לא האמינו שנקבל אפילו את זה, בייחוד בהתחשב בעובדה שיש קולות רבים באמריקה - דמוקרטים ורפובליקנים כאחד - שטוענים שהגיע הזמן להפחית באופן דרמטי את רמות סיוע החוץ לטובת בעיות פנימיות דחופות יותר.

ונתניהו אמר לא.

הוא אפילו לא אמר את זה בשקט, בחדרים סגורים, כמקובל במו"מ. זה היה "לא" פומבי, בוטה ומעליב, שנאמר בעת סקירה ביטחונית שנערכה בישיבת הממשלה. "אולי נצטרך להגיע להסכם כבר עם הממשל הבא", אמר נתניהו מול חדר מלא אנשים מפה לפה. אף אחד מהם לא החמיץ את המשמעות. מלבד העניין האישי (שגובל לעתים באובססיה) יש פה גם עניין פוליטי: נתניהו - בפעם השלישית - מהמר על כך שהנשיא הבא יהיה רפובליקני.

בפעמיים הקודמות הוא טעה. מקיין לא נבחר ב־2008; רומני הפסיד ב־2012. לנתניהו יש הערכה מופרזת מאוד לגבי מידת היכרותו את ארה"ב. אמריקה שהוא מכיר וזוכר משנות ה־80 נעלמה מזמן. אפילו אם ייבחר נשיא רפובליקני, הסבירות שהוא יסכים לשפר את העסקה היא קלושה. לפחות שניים מהמועמדים המובילים - טראמפ וקרוז - הם בדלנים מובהקים בהשקפתם. בזמן מערכת הבחירות הם יגידו את כל הדברים הנכונים על ישראל, אבל בחיים האמיתיים הם יעדיפו שהכסף הזה יושקע בכלכלה האמריקאית. מועמד שלישי, ג'ון קייסיק, היה ידוע בידו הקפוצה בעת ששימש יו"ר ועדת התקציב בבית הנבחרים.

מהצד השני של המפה המועמדת הדמוקרטית המובילה, הילרי קלינטון, לא תוכל לשפר את העסקה אחרי עלבון מהדהד כל כך לנשיא ממפלגתה. "יש גבול למה שאנחנו מוכנים לספוג אפילו מכם", אמר לי השבוע חבר קונגרס דמוקרטי זועם. 

במערכת הביטחון הישראלית - וגם במשרד ההגנה האמריקאי - יש לא מעט אנשים שחושבים שההימור של נתניהו חסר אחריות במקרה הטוב, ומסוכן ממש במקרה הרע. הנשיא (או הנשיאה) הבא של ארה"ב ייכנס לתפקידו בינואר 2017, כך שהוא יוכל להתחיל לטפל בנושא רק בעוד שנה וחצי מעכשיו. הכל יכול לקרות בזמן הזה: מיתון עולמי, הסתבכות נוספת בסוריה או במזרח אירופה, החלטה אנטי־ישראלית במועצת הביטחון שתגרור סנקציות.

כל אחד מוזמן להוריד ממדף האסונות את התחזית הקודרת החביבה עליו, אבל כל אחד מהתסריטים האלה יוביל להצעה גרועה יותר מזו שמונחת כרגע על השולחן. בענייני סיוע יש חוק אחד, ואחד בלבד: אפשר ואפילו רצוי לנהל מו"מ עקשני, אבל אסור בשום אופן לקום מהשולחן וללכת. אם תעשה את זה, הכסף עלול ללכת למקומות אחרים. 

במקום לפעול לפי העיקרון הבסיסי הזה, דחק ראש הממשלה את עצמו לפינה הגורמת נזק ממשי לביטחון הלאומי. אם נתניהו לא יחזור בו בקרוב ויסכם עסקה עם הבית הלבן, אנחנו ניכנס לאזור אסון: צה"ל לא יוכל לבנות תוכנית עבודה רב־שנתית, יחסי ישראל־ארה"ב ימשיכו להידרדר בקצב מואץ, היתרון האיכותי של ישראל יישחק, אזרחי ישראל לא יזכו להגנה שהם זכאים לה.

עוד לא מאוחר מדי לעשות את הדבר הנכון: על ממשלת ישראל לסגור את העסקה עם הממשל הנוכחי, מפני שיש רק דבר אחד בטוח בסיפור הזה - העסקה הבאה שתוצע לנו תהיה גרועה בהרבה.