בני נקווה היה חייב להראות לנו איזה ראש סלרי יצא לו השנה מהאדמה. משהו נדיר. הוא ניווט את ההאמר השחור לא רחוק מבתיה המרווחים של רמת השרון לתוך העיסה הבוצית ואז נכנס ברגל לשטח. שם, מתוך השדה, שלף ראש סלרי מרשים. ישר לתצוגה. "אתם חייבים להריח", ביקש. "אני חולה על הריח הזה".
בני הוא מאחרוני החקלאים בגבול רמת השרון־תל אביב. פעם השדות שלו היו ממש בתל אביב, בשכונת קריית שאול, אבל תנופת הבנייה דחקה אותו צפונה. עכשיו הוא יודע שהוא נמצא על זמן שאול, הרי בסוף ירימו מגדלים לשמיים גם כאן ויצבעו את האדמה הטובה בבטון ובדשא מלאכותי.
"כל רגע מזיזים אותי, שיגעו אותנו", הוא מספר. "לא רוצים חקלאות באזור תל אביב. זהו, נגמר. רוצים בתים. האוכלוסייה צמאה ליחידות דיור. הרי ברגע שזורקים את האנשים רחוק מהמרכז צריך לדאוג להם לעבודה, ופה יש עבודה. מה נעשה? נזוז, אני מקווה מאוד לא להישבר בדרך".
חסה במוצאי כיפור
כל חייו עבד נקווה (38) בחקלאות באזור. סבא שלו, בנימין, הביא את הענף עוד ממרוקו וגידל חסות למאכל בהמות. אביו, יוסף, המשיך את הדרך. "אבא שלי אמר שהאדם עובד בשביל לחיות ולא חי בשביל לעבוד", נזכר נקווה. "לא היה לנו עסק, היינו מגדלים ומוכרים לחנויות. קוטפים בלילה ומשווקים מוקדם בבוקר. הייתי קוטף בידיים אפילו 15 אלף ראשי חסה ביום. היו חורפים שהייתי רוצה לבכות. הידיים היו חורקות מקור".
כבן הבכור במשפחה, הרגיש נקווה חובה מגיל צעיר לעזור לאב, שסבל מדיכאון. תאונה טרגית שבה נהרגו באימון כמה מחבריו השפיעה עמוקות על יוסף, והיו ימים שהוא התקשה לצאת לעבודה. לכן מגיל 14 כבר היה בנו לצדו בשדות.
"לא ראיתי את עצמי ממשיך בחקלאות ועובד כל החיים מחמש בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות. גם בסופות, בגשם, בברד", הוא משתף. "אמרתי שאבא וסבא שייכים לדור של פעם, אבל אז קרה המקרה שלא הותיר לי ברירה".
הוא היה אז רק בן 21, נשוי טרי עם אישה בהריון, כשיצא עם אביו במוצאי יום כיפור לקטוף חסה. "בשעה חמש וחצי בבוקר הוא אמר לי: 'אני לא מרגיש טוב, תביא לי מים'", משחזר הבן בכאב. "הבאתי בקבוק. הוא הסתכל עלי. היה גבר יפה, חזק, גדול. הידיים שלו היו של חקלאי אמיתי. הוא חייך ונעלם לי. תוך דקה וחצי נפטר מדום לב. ומי הראשון שראה אותו? סבא שלי, שהיה בא בבוקר לשדות. הוא ראה אותי מנשים את הבן שלו. זה לקח שמונה שנים, אבל בסוף הצער הרג את סבא".
אתה לא נשברת?
"לא הייתה לי ברירה. היה לי אז אח בקורס טיס, אחות בת 17, אח בן 15 ואחות בת שנתיים. אבי לא דגל בלעשות כסף, לא האמין בזה. הוא רצה להביא פרנסה הביתה".
"הכל בידיים שלי"
נקווה לא נשבר – והצליח. כיום הוא נחשב לאימפריה בתחומו. מעבד 250 דונם של שדות, מגדל תשעה סוגים של חסות וצמחי תבלין, יש לו מפעל לירקות שטופים ומפעל לקילוף שום ובצל. הוא עובד רק עם מסעדות. 400 מסעדות, בהן המובילות בארץ, כש־12 משאיות מובילות את הסחורה שלו לכל הארץ, מנהריה ועד באר שבע.
"אחד הלקוחות הראשונים שלי היה מבעלי מסעדת טורקיז", הוא מספר. "הירקן שעבד איתו היה מבקש ממני לזרוק אצלו את הסחורה, אז אבא ואני היינו עוברים אצלו עם הטנדר. הוא היה קורא לי 'וואחש', כי הייתי מוריד אצלו את הסחורה יחף. מהר הבנתי שהמסעדן קונה במחיר גבוה פי ארבעה מהמחיר שאנחנו מוכרים לירקן. אז כשלקחתי עלי את העסק התחלתי לעבוד עם רפי כהן, שבדיוק פתח את גיליס בנמל תל אביב".
מלבד החיסכון בפערי תיווך, לנקווה יש רק דברים טובים לומר על השפים שאיתם הוא עובד. "הם יודעים להעריך סחורה, מבינים ולא אוכלים לוקשים", הוא מסביר את הרעיון. "מה שהם יכולים לקחת ישר מהשדה, הם לוקחים. אני עובד עם רפי כהן מהימים שהוא התחיל. הוא תמיד חיפש איך לחדש, להביא סחורה מהשטח. הבנתי מהר שאני לא צריך את הירקנים. חשבתי שאם אעבוד ישר עם המסעדה, ארוויח יותר וגם אתן סחורה יותר טובה וטרייה".
עם השנים העבודה שינתה את פניה, ונקווה והמסעדנים פיתחו יחד ירקות שונים. "אני הראשון שגידל בארץ את עלי המיקרו", הוא מתגאה, "ואת הירקות המיניאטוריים אבי קונפורטי ביקש. כל אחד והשיגעונות שלו".
נקווה קילף לנו את אחד הסלקים המדוגמים שלו. "מפה הסלק מגיע ישר למסעדת 'טוטו', ירון שלו מת על זה", הוא מתגאה. "אורגינל, לא שמים אותו בקירור, לא כלום. קוטף וישר מביא להם".
עכשיו החלום של בני הוא לעשות מהפכה ולהילחם בפערי התיווך, שלדבריו מפרקים את משק הבית הישראלי. "בסוף אביא לעקרת הבית את הדבר הכי יפה בשיווק ישיר ובמחיר יותר טוב", הוא משוכנע. "אני שומע שהיום מוכרים את החסה בשישה או שבעה שקלים לקילו, כשאנחנו מוכרים בשני שקלים. פערי התיווך מטורפים. הציבור קונה סלק שקטפו באוקטובר, הכניסו עם הבוץ לקירור וכל פעם מוציאים קצת, שוטפים ושולחים לשוק. זה לא סלק שהוציאו אותו אתמול מהאדמה".
למה אין עוד חקלאים רבים שמבקשים להילחם כמוך?
"נשארתי בעבודה הזאת כי יש לי ראש מסחרי. ראיתי פוטנציאל בשיווק עצמו, ואמרתי 'וואלה, אתן ישר למסעדה'. אז למסעדה זה שווה ולי זה שווה, כי אני מרוויח מאה אחוז. כיום החקלאים שמים את הסחורה אצל הסיטונאים שקורעים להם את הצורה, ולא נשאר להם כלום. החקלאים לא רוצים לעבוד מול השוק, נמאס להם. אז אני עוזר לחלק מהם לשווק".
אתה לא מפחד שהמשווקים יראו בך יריב ויצאו למלחמה נגדך?
"מי רואה אותם? אני מעצמה בפני עצמי. אני עובד מהבוקר עד הלילה, 12 שעות ביום. הכל בידיים שלי".
נקווה ומשפחתו גרים בבית קומות שרכשו בקריית שלום בתל אביב יחד עם אחיו, אחיותיו ואמו. הגשימו חלום של האב שכולם יחיו ביחד. מכאן הוא יוצא לשדות השכם בבוקר, עוד לפני שהתאילנדים מתעוררים. "אני בן אדם שאם הוא לא אוהב לעשות משהו, הוא לא עושה אותו", הבהיר. "בימי שישי אני יוצא מהשדה רגע לפני כניסת השבת, וגם בשבתות עובד. זו עבודה שצורכת המון אנרגיות. החסה לא תגדל אם לא תטפל בה. מזג האוויר בשבוע שעבר טמטם את הצורה לצמחים. הם רגילים שקר בפברואר ופתאום 30 מעלות במשך ארבעה ימים. חשבו שאביב, התחילו לפרוח. אבל זו חקלאות, צריך קשר ורגש".
מה הקשר של הילדים שלך לאדמה?
"הם לומדים בבית ספר חקלאי במקווה ישראל. אני רואה את הבן שלי, בן ה־13, עולה על טרקטור כמו שאני הייתי. הוא אוהב את זה, יש לו תשוקה".
לא מתאים לך חיי מושב או קיבוץ?
"ניסיתי לגור במושב בחבל הבשור כשפינו אותנו מהאדמות בקריית שאול. חבר הציע לי לעשות שם שותפות, ורפי כהן ביקש שנשתול לו שם גינה. אבל נכנסתי לדיכאון. עזוב, זה לא בשבילי. המרחקים, השינוע, חוסר התקשורת עם הלקוח. האישה רוצה לצאת מהבית, חולת קניונים, אנחנו מתים על מסעדות, אבל שם אין כלום. אחרי שנה וחודשיים חזרנו. אני חולה על העיר וקורא משוגעים לכל מי שבורח מתל אביב לכפר".
אחד מאחיו של נקווה עובד איתו בשיווק ואחר הוא ד"ר, מהנדס כימיה. שאלתי אותו אם הוא לא מקנא באלה שיושבים במשרד עירוני מחומם ועושים את הונם בהייטק במקום לפלס את הדרך בשלוליות ובבוץ, בגשם ובחום. "העולם של ההייטק לא מושך אותי", הוא צוחק. "כל הכבוד למי שעושה כסף מלשבת במשרד. אני, תן לי את ראש הסלרי הזה, את ריח האדמה. יש יותר מזה?".