בני הזוג שבנו חווה אקולוגית נלחמים על ביתם: "אם נלך השטח יישרף"

בחוות יערן, המוגדרת כחוות צאן, יש 130 עזים, אבל יש בה גם גן ירק מגוון, עצי פרי ותרנגולות. זה משק כמעט אוטרקי, כלומר כזה המזין את עצמו ואינו צורך דבר מן החוץ. בעלי החווה, בר ואבשלום יערן, רועים עזים ומשתמשים בחלב שלהן לייצור גבינות שהם מוכרים בחנות קטנה בחווה; מגדלים את רוב מזונם בשטחי החווה; מייצרים את החשמל בעזרת פאנלים סולריים; אוגרים מי גשמים מהגגות ומשתמשים בהם לשתייה והשקיה; ומייצרים גז מתאן מהפסולת של העזים ונעזרים בו לבישול ואפייה.
 

בעבר האמינו כי העזים מכלות את החורש, ולכן מזיקות לו. אלא שמחקרים שנערכו בשנים האחרונות מעלים שההפך הוא הנכון: רעייה נכונה ומבוקרת מגדילה את העושר של החי והצומח בשטח. היא גורמת לכך שהעזים “גוזמות" את החורש, ובכך מאפשרות לאור לחדור ולמינים רבים של עשבים ושיחים נמוכים להתפתח. בעקבות כך, המגוון בחורש גדל, וחרקים ויונקים קטנים, שמספקים מזון ליונקים טורפים גדולים יותר, מקבלים הזדמנות לחיות בסביבה. 
 

למרות ייחודה של החווה האקולוגית, זה שנים שבעליה נלחמים על קיומה, וכעת היא עומדת בפני איום ממשי בעקבות צו שדורש את פינויה. “במשך השנים מנענו עשרות שרפות יער, אספנו טונות רבות של אשפה, אנו פותחים שבילים למטיילים ומחלצים מטיילים שהלכו לאיבוד", כותבים בני הזוג יערן באתר SAVEYAARAN שמבקש כעת את עזרת ההמונים במימון מאבקם המשפטי. "אנו, בפועל, מי שדואגים לאינטרס הציבורי של שמירת היער והטיפול בו... בעידן הזה, כשאנשים הולכים ומתרחקים ומתנתקים מיסודות קיומם ומהסביבה הטבעית, מקום כמו שבנינו מקשר ומהווה השראה".

 

חוות יערן הוקמה בקיץ 1995 על ידי בני הזוג יערן, שחיפשו מקום להגשים את החזון שלהם. “לבר היה רעיון, כמו להרבה נערות חולמניות, שהיא רוצה לחיות בטבע, ואני רציתי חקלאות", מספר אבשלום (אבשי), לוחם סיירת מטכ"ל והראשון שחתך את גדר המערכת ב־1982 ונכנס ללבנון. בני הזוג ביקשו למצוא מקום שבו יוכלו לחיות קרוב לאדמה, להיות חקלאים ובה בעת להועיל לסביבה. “רצינו להקים מערכת עצמאית לגמרי, שתוציא לפועל את כל הכישורים שלנו", מסביר אבשי.

 

בחיפושיהם הגיעו השניים אפילו לאוסטרליה, שם הציעה בר לאבשי לתקוע יתד, אך הוא רצה לחזור ארצה בשל חיבורו למדינה. אז הוא עוד האמין שרעיונותיהם ימצאו בנקל אוזן קשבת אצל הרשויות.
 

עד מהרה הגיעו בני הזוג לשטח שבו ממוקמת החווה כיום. הם נתקלו בשטח בעל תוואי קרקע קשה ותלול, שלא שימש אף גורם אחר לרעייה. יתרה מכך, לפני שמשפחת יערן הגיעה לשטח, הוא סבל משרפות רבות שפרצו במקום. בינתיים, מאז שהם יישבו אותו, פסקו השרפות בזכות העובדה שהעזים אכלו את העשבייה הדליקה. לדבריהם, פעילותם שונה מזו של חוות בודדים באזור משום שהחווה אינה מגודרת, והם לא מפעילים בשטחה צימרים או בתי קפה. הם רק גרים ליד העדר ומוכרים את הגבינות האורגניות שהם מייצרים.
 

התיישבותם של בני הזוג באזור זכתה לאורך השנים לתמיכתם של הגופים הירוקים, שבדרך כלל מתנגדים להתיישבות בשטחים פתוחים, מאחר שהם הכירו בסיועה לשמירה על ערכי הסביבה, בין היתר על ידי דילול הצומח ומניעת השרפות כאמור. “הירוקים מבינים שאם לא נהיה פה, יהיו פה מזבלות ומשחטות רכב והרבה שרפות", אומרת בר. “אנחנו משמשים כפקחים וכמכבי אש. יש לנו כבאית קטנה שבנינו, ואיתה אנחנו עוברים בחגים ומכבים את שאריות המנגלים שנותרו בוערות".
 

אבל בניגוד לארגונים הירוקים, נאבק מנהל מקרקעי ישראל בבעלי החווה ומנסה לפנותם. לדברי בני הזוג יערן, זה לא תמיד היה כך. לטענתו של אבשי, כשסיירו עם הגופים הרלוונטיים בשטח לפני שהתיישבו בו, פקח של המנהל לקח אותו לצד ואמר לו: “תעשו את זה בשיטת ההתיישבות הזוחלת. נסתדר. נעלים עין. אתה נראה כמו בן אדם רציני. שים רגל בדלת". וזה מה שהם עשו. “איך הייתי יכול לדעת ששם מאחור יש איזה נדל"ניסט שיהיה מנהל?", שואל אבשי.
 

בני הזוג קיבלו אישור רעייה ל־11 חודשים, אבל לא קיבלו אישור לגור לצד העדר. הם פעלו כפי שאמר להם אותו נציג של המנהל ו"שמו רגל בדלת" בתקווה שמישהו במנהל יתעשת, יבין שאין אפשרות לגדל עדר בלי לגור לידו ויסיר את התנגדותו. בינתיים, נולדו לזוג ילדיהם: ים, ציפור, שמש, אי ואנוש. כל הילדים הפכו חלק פעיל מהחווה: הוציאו את הצאן למרעה, חלבו אותו וטיפלו בו, אספו ביצים, ניקו ובנו.
 

“הרעיון בתחילה היה שהחווה תהיה מנוהלת על ידי קק"ל, אבל ברגע שהתחילה ההתנגשות עם מנהל מקרקעי ישראל, קק"ל התקפלו", טוענת בר. “רשות הטבע והגנים רצו להיכנס במקום קק"ל, אבל ממנהל מקרקעי ישראל גלגלו אותם מכל המדרגות".
 

כדי לרצות את מנהל מקרקעי ישראל ולהבהיר שאין למשפחה דרישה לבעלות על הקרקע, לא עכשיו ולא בעתיד, הם חתמו על מסמך המוותר על תביעות עתידיות על השטח. “המקסימום שציפינו שיקרה זה שיגידו לנו שהבית שלנו גדול מדי", מוסיפה בר, “אבל העמדה שנקט המנהל מלכתחילה הייתה ‘תעופו מפה’. למה? כי אתם עבריינים. לגור בצמוד לעדר – זו עבריינות?".
 

במאי 2013 קיבל בית משפט השלום בירושלים את תביעתה של רשות מקרקעי ישראל נגד בני הזוג יערן בטענה שהקימו את המבנים במקום ללא אישור חוקי, ופסק שעליהם לפנות את החווה. אלא שלמרות קביעתו בדבר הצורך בפינוי, השופטת מרים ליפשיץ־פריבס ציינה כי “יש אינטרס ציבורי לקיום החווה למניעת שרפות ביערות". כמו כן, היא קבעה שעל הפינוי להיעשות בתוך 18 חודשים ממתן פסק הדין.
 

השופטת התייחסה גם לנוסח ההחלטה שגיבש משרד החקלאות ופיתוח הכפר עם הקרן הקיימת לישראל, שלפיו ניתן יהיה להפעיל חוות רועים שבהן יש אפשרות למגורים של המפעילים, וכתבה בפסק הדין: “מצופה מהתובע כי ישכיל לקדם את הטיפול בהצעות של משרד החקלאות והקרן הקיימת האמונים על הבטחת המשך רעייה ושמירה על היערות לטובת הציבור".
 

במקביל, הורה שר השיכון דאז, אורי אריאל, על הקמת ועדה להסדרת מעמדן החוקי של חוות המרעה בארץ. עקב הקדמת הבחירות לא התכנסה הוועדה מעולם.
 

בהיעדר החלטה שלפיה ניתן להפעיל חוות רועים שבהן ניתן לגור ליד העדר, ועם תום 18 החודשים עד לפינוי, נכנס צו ההריסה של חוות יערן לתוקף. המנהל הורה לבני הזוג להתפנות מהמקום או לעבור לגור בביתן שומר קטן. לכן הם הרסו את הבית שבנו במו ידיהם, וכעת הם גרים בקרוואן יביל בגודל של 23 מטר מרובע. במקביל, יצאו בני הזוג למאבק נגד פינוים מהשטח. “עברנו כמה עורכי דין שלא ראו סיכוי במאבק שלנו", מספרת בר. “הם אמרו שאנחנו נלחמים בטחנות רוח. רק לאחרונה הגענו למשרד עורכי דין שאמר שיש מה לעשות".
 

על מנת שיוכלו להגיש עתירה לבג"ץ, שמטרתה להסיר את חרב הפינוי מעל ראשם ולהביא להסדרתה של פעילות חוות המרעה בארץ, פנו בני הזוג לעזרת הציבור, ובעזרת קמפיין למימון המונים הם כאמור מנסים לגייס את הכסף הנדרש למאבקם המשפטי. “בעבר מנענו לחם מהפה של הילדים שלנו בשביל לממן את הוצאות המשפט", אומרת בר. “סירבנו להאמין שבשביל לגור פה אנחנו צריכים פרוטקציה. כל הזמן הלכנו בקו של אמונה בבני אדם".
 

העתירה שהגישו בני הזוג יערן לבג"ץ מבהירה את האבסורד שבמצבם ואת הצורך בהגדרה מסודרת של מעמדם. “בעיני עצמם הם רועי עזים, אקולוגים, שומרי היער", נכתב בעתירה. “בעיני רשות מקרקעי ישראל העותרים הם פולשים, עברייני בנייה. בעיני קק"ל, בעלי הקרקע, העותרים הם שליחי ציבור האמונים על שמירת הקרקע, שמירת היער וההגנה עליו. בעיני משרד החקלאות העותרים הם מובילי דרך בענף רעיית העזים, ומי שפעילותם קריטית לצורך השמירה על היער. בעיני הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים, העותרים הם מי שראוי היה לאשר את התוכנית שהגישו להפקדה. בעיני המועצה האזורית מטה יהודה, העותרים הם מי שמבצעים פעילות ברוכה מבחינה בטיחותית ומניעת שרפות ביישובי המועצה. בעיני רשות הטבע והגנים, העותרים הם חלק בלתי נפרד ותנאי הכרחי לקיומה של שמורת נחל שורק".
 

“אמרתי פעם לאיש המנהל שהגיע הנה שאם נלך, השטח יישרף", מסכם אבשי. "הוא אמר לי שהשטח שווה לו אותו דבר, שרוף או לא שרוף. אלו האנשים שאיתם אנחנו מתמודדים".
 

מרשות מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: "יערן מעולם לא היו בעלי זכויות בקרקע הזו, ובית המשפט הורה להם להתפנות היות ולא ניתן להשלים עם מצב של איש הישר בעיניו יעשה".