ברוח התקופה: רצח הילי סובול הוא המשך ישיר של גל אלימות הנוער

אף שהמקרה הטרגי הצליח לתפוס את תשומת הלב הציבורית, בחודשים האחרונים מתפרסמות מעת לעת ידיעות על מעורבות של בני נוער וצעירים באירועי אלימות דומים. באוקטובר האחרון נדקר למוות מאור אלמקייס מקריית גת, רק בן 15, על ידי בן גילו; מספר שבועות קודם לכן נדקרו ארבעה נערים בקטטה המונית שפרצה בקריית חיים; בדצמבר נפצע נער בן 14 מבית שמש באורח קשה לאחר שנדקר על ידי בן כיתתו; בינואר נדקר תלמיד תיכון באשקלון, ובקריות ילד בבית ספר יסודי איים על חברו בסכין יפנית. וזו רק רשימה חלקית ביותר.
 

"בחמשת החודשים האחרונים, בעקבות גל טרור הסכינים, אלימות בני הנוער עולה", אומרת ד"ר (נצ"מ בדימוס) סוזי בן ברוך, מרצה באוניברסיטה העברית ובבית ברל, לשעבר קצינת הנוער הארצית במשטרת ישראל. "זה אותו דפוס שאנחנו עדים לו גם במלחמות למשל, או אז יש ירידה בעבירות הקלות ועלייה באלימות הקיצונית בחברה בכלל ובין בני נוער בפרט. הסכין שבה משתמשים הצעירים הפלסטינים היא מודל לחיקוי והופכת לכלי שרת בקרב בני נוער, וגם ילדים בני 11 משתמשים בה".

"ועדיין, הסכין היא כלי הרצח הכי קשה לשימוש, הן מבחינה פיזית והן בשל המפגש הבלתי אמצעי עם האובייקט. זה כלי אקטיבי שבשימוש בו התוקף רואה את הקורבן, את התחנונים, את הפחד בעיניים". 

מעבר לכך מדובר בסוג פשיעה שמפוענח מיד.  

"הנער שמעורב לכאורה ברצח של הילי סובול יכול היה לברוח, להעלים ראיות, אבל הוא בחר להסתתר בבית כשהמשטרה הייתה בדרך. בגיל ההתבגרות ישנם נערים שסובלים מעיוות המציאות. ברגע שהוא מפנטז ומאמין במשהו, הוא לא חושב על ההשלכות הנוספות. כעת נטל ההוכחה הוא עליו, ובית המשפט ידרוש ממנו הסבר".   

"האלימות המקוונת היא בהחלט בעיה, והסכין יכולה לצאת גם משם. הדור הצעיר לא עושה הבחנה בין המסך לבין המציאות, בעיניהם זה אותו דבר. הרגש עובר לאצבעות, והחמלה נעלמה. הם לא רואים את הפנים ואת שפת הגוף, והדרך מכאן לנקיטת אלימות מחוץ למסך קצרה. זה מעכשיו לעכשיו, והנערים נגררים אחרי הפוגע, מפחד שיהיו הקורבן הבא או מהרצון להצטרף לחבר'ה, ואפילו מצלמים את מעשה האלימות ומעלים את הסרטון לרשת. לאחרונה עברה הצעת חוק שלפיה הפצת סרטון היא עבירה בפני עצמה שתוביל לחקירה משטרתית, ואני מאמינה שיש בכך מן ההרתעה". 

המעורבות של בני נוער באירועים אלימים תואמת את עקומת הפשיעה הקיצונית, שמתחילה בגיל 12 לערך ועולה עד שמגיעה לשיאה בסביבות גיל 18, ומשם יורדת ופוחתת כמעט לחלוטין בגיל 40. "אפשר להגיד שטווח הגילים 14־18 הוא הקריטי מבחינת הפוטנציאל לעוצמה של האלימות ולחומרה של המעשים", אומר ד"ר יעקב ראובן, קרימינולוג קליני מהחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית כנרת ובמכללה האקדמית גליל מערבי. 

"זה קשור בגיל ההתבגרות, שהוא סיכוני בכל מקרה ולכל מתבגר. המון מתבגרים בגילים האלה עושים תהליכים של מרד ותהליכים אנטי־סוציאליים כדי לבחון את הגבולות. זה תהליך נורמטיבי. מרביתם יודעים להבדיל בין טוב לרע ורובם מועילים לחברה, אבל יש קבוצת סיכון שבנוסף לגיל ההתבגרות קיימים בה גורמי סיכון - כמו למשל היותם מהגרים או בני מהגרים או כאלה שחוו טראומות בילדות, ואז גיל ההתבגרות עובר עליהם בעוצמות גדולות יותר, ועלול להגביר את הקצב והנפח של העבריינות. זה סיכון על סיכון".

אנחנו יכולים לסמן את קבוצת הסיכון הזו מראש? 

"אלו בני נוער בעלי מאפיינים בולטים: נטייה לזלזל בזכויות הזולת; חוסר רגישות או חמלה לאחר, ולא משנה אם מדובר באמא או בשכן או בסתם אדם; אין אצלם חרטה, הם יכולים לעשות משהו שיש לו תוצאות לא פשוטות כמו פתיחת תיק במשטרה או גרימת נזק רצינית לאדם אחר, והדבר היחיד שיפריע להם הוא הנזק שנגרם להם. עוד תכונה סיכונית חשובה שצריכה להדליק אור אדום היא הקושי של בני הנוער הללו לפרש את הזולת ואת ההתנהגות שלו. זה תחום שנקרא טעויות בחשיבה. ויש עוד דבר בולט: חוסר מובחנות של רגש. אין להם מנעד של רגשות. כל רגש שהוא לא נעים, הם לא יודעים לקרוא לו בשם - אכזבה או תסכול, למשל, יתפרשו אצלם כמשהו שמתקיף אותם. הכעס הוא הרגש היחיד שהם מכירים, ולכן הם יהיו מהירי חמה".  

"מבוגרים לא שונים מהם, רק שניסיון החיים שלהם מוביל אותם לעשות יותר חשבון ולהיות מעודנים יותר בתגובות שלהם. המובדלות של הנערים מהם היא באימפולסיביות. הרבה פעמים הם מגיבים לאירועים בצורה לא נשלטת. אין להם את היכולת לקחת נשימה או לספור עד שלוש לפני שהם מגיבים. אימפולסיביות היא לאו דווקא באלימות".

"אנחנו יודעים מהנתונים שאין עלייה בפשיעה של בני נוער בשנים האחרונות, המצב יחסית סטטי. אבל יש החמרה בעבירות, בעיקר בעבירות מין. יש דפוס מאוד אלים ואלימות ברחוב ובמועדונים שנגמרת במקרים רבים בהרג או בפציעה קשה". 
 

לא רק סיבות סביבתיות או אישיותיות מובילות את בני הנוער לנקוט אלימות קשה. בשנים האחרונות העוסקים במדעי המוח יודעים להבחין בשינויים המבניים שעובר מוחו של המתבגר, ומחקרים חדשים מצביעים כי שינויים שבעבר חשבו שמסתיימים בילדות, נמשכים אל תוך תקופת ההתבגרות המאוחרת, עד אמצע שנות ה־20. "היכולות הקוגניטיביות והרגשיות המורכבות של בני אדם לא מגיעות לבשלות מלאה עד לבגרות הצעירה, וזה אחד הדברים שבהם משתמשים על מנת להסביר התנהגות של מתבגרים שאינה מכוונת מטרה בטווח הארוך", מסביר ד"ר אלכס בכר־פוקס, נוירופסיכולוג קליני מהמרכז לחקר המוח בתל השומר. 
 

לפני חמש שנים, בעקבות מחקר שתוצאותיו עוררו הדים ברחבי העולם, הובחן כי החל בגיל 12 ועד גיל 20 חלה ירידה בחומר האפור במוח - שאחראי על התפקודים הגבוהים, השליטה על הדחפים, יכולות השיפוט וההתנהגויות הסוציאליות המורכבות. "מתבגרים ממוקדים בעתיד המיידי, וחלק מזה נגרם מחוסר הבשלות של כל אותן הפונקציות שמגולמות על ידי האונות הקדמיות של המוח", מבהיר בכר־פוקס. "זו הסיבה לכך שהם לא מסוגלים לווסת את עצמם, לתכנן, להציב מטרות, להבין את הצרכים והרצונות של הזולת או ליצור רגולציה של ההתנהגות. אולם זה כשלעצמו לא יכול להסביר התנהגות אלימה קיצונית". 
 

בכר־פוקס מבקש להבהיר שאי אפשר להמעיט בחשיבות של ההיבטים הפסיכולוגיים והסביבה של המתבגר. "זה הולך יד ביד", הוא אומר. "אנחנו שואלים כמה מהם רכשו כלים להתמודדות עם האתגרים הרגשיים שהם חווים. בני נוער שלהם בעיות פסיכולוגיות בשל חוויות החיים שלהם, ושלא ניתנו להם כלים אפקטיביים להסתגל ולהתמודד, הם קורבנות גדולים של המוח הלא מפותח שלהם".  

גם מערכת המשפט מבינה את ההבדל המדעי בין המתבגר למבוגר - ואת השינויים הפיזיולוגיים שהוא עובר ושרלוונטיים לביצוע פשע - ולכן הורכבה מערכת ענישה פלילית שמותאמת לגילאים השונים. נערות יכולות להגיע, כמו הילי סובול, ל"מעון צופיה", אחרות מגיעות ל"מסילה", שם הן עוברות תהליך טיפולי ושיקומי. גם לנערים יש מסגרות שיקומיות ורק במקרים קיצוניים הם מגיעים לכלא אופק, המיועד לבני נוער ולצעירים עד גיל 21.  

 

"אלימות היא אלימות", קובע רן תגר, עו"ד פלילי. "כשהסכין נכנסת לבטן לא משנה אם הדוקר הוא קטין או בגיר. ההבדל הוא בגישת המערכת למהות העבריין. באופן כללי לענישה יש כמה מטרות: גמול, הרתעת היחיד, הרתעת הרבים והגנה על הציבור. כי אם העבריין מסתובב ודוקר אנשים, צריך להגן על הציבור מפניו. אלמנט אחרון, שעליו מערכת המשפט שמה את הדגש בעיקר בבני נוער, הוא השיקום. כשמדברים על קטינים, המערכת נוטה לשיקום ולעונש פחות חמור. המערכת אומרת שהאישיות של הקטין לא התעצבה ושהוא עושה דברים בלי לחשוב ולכן לא רוצים להרוס לו את המשך החיים". 

"המערכת נוהגת בפחות סלחנות כשמדובר באלימות לצורך אלימות. הדקירות הן מכת מדינה והשופט מיכאל חשין קרא לכך כבר לפני כמה שנים 'תת־תרבות הסכין'. אבל ככל שהקטין קרוב לגיל 12, סף האחריות הפלילית, המערכת נוטה להתחשב ובעיקר כשמדובר במישהו שהוא בר תקנה. לאותם בני נוער שאין להם תקנה, ושלא השכילו לנצל את הצ'אנס שניתן להם, יש את כלא אופק". 

"ברגע שהנער עבר את גיל 18, והוא מספיק גדול כדי לקבל רישיון ולהילחם בצבא, כל הגישה המקילה שנוקטים כלפי קטינים מסתיימת. ועדיין מדובר במעבר הדרגתי, תחנת ביניים. מגיל 18 עד 21 הוא נחשב בעגה המשפטית 'בגיר־צעיר'. בגילים האלה יש חובה לשלוח אותך לקצין מבחן, עובד סוציאלי ששייך למשרד הרווחה שאמון על העניין השיקומי. הוא יעניק לבית המשפט המלצה, והשופט ישקול את האינטרס הציבורי. אבל אם עברת את העבירה החמורה, שזה רצח או שותפות לרצח, אתה עומד לדין כמו כל אדם ותוכל לקבל מאסר עולם, אין חוכמות". 
 

בהתחשב בנסיבות החיצוניות, ועם הימשכות גל הטרור, ד"ר בן ברוך מאמינה שרמת האלימות רק תלך ותעלה. "המשטרה והצבא מעודדים נשיאת נשק כדי להתמודד עם המחבלים", היא מסבירה. "נערים נושאים עליהם סכין, המשטרה לא מחפשת בכליהם את כלי הנשק כמו פעם, ואם כבר היא מצאה סכין בקרבם הם יכולים לטעון שהם נושאים אותה להגנה עצמית. הפחד מהמחבל גורם לנו ללכת אחורה. ככל שהטרור יימשך ורמת הזמינות של הנשק תהיה גבוהה, האלימות לא תדעך". 
 

ואם הציבור שואל מה המערכת יכולה לעשות כדי למנוע את הרצח הבא, לד"ר יעקב ראובן יש הצעה. "צריך להבין שמדובר בקבוצות קצה, בילדים מנותקים. האלימות הקיצונית לא מגיעה ביום אחד, אלו תהליכים שניתן לראות אותם כבר בתקופה מוקדמת בחיים. הם נערים ונערות שעברו כישלונות ואכזבות, ולא נמצאים למשל במערכת חינוך סדירה, לכן מערכת החינוך פחות יכולה להשפיע.
 

"מי שיכול להיות משמעותי וקריטי אלו שירותי הרווחה ברשויות המקומיות שיחשפו את הילדים האלה. שלא יחכו שהאדם יבוא לטיפול אלא יצאו לפארקים ולאזורים שבני נוער מתקהלים בהם ויציעו להם טיפול. זה תהליך של חיזור של גורמי הטיפול אחרי האוכלוסייה הזאת".