עכשיו תורם: תנועת "תור הזהב" בועטת בכל ההגדרות שלכם לפריפריה

"אנחנו אנשים שמאסו בשיח הציבורי הישן על ענייני דת ומדינה, ענייני כלכלה וחברה והסכסוך הישראלי־פלסטיני", נכתב באתר התנועה. "השיח הפוליטי הקיים, המיוצג על ידי פוליטיקה מנותקת ואליטיסטית מימין, ממרכז ומשמאל, איבד תקווה וסיכוי להגיע לפתרונות בשאלות הגדולות של חיינו. אנחנו מאמינים כי בכוחה של האג'נדה המזרחית־מסורתית לרפא ולתקן את החברה הישראלית בשל היותה דרך מכילה, מתונה ופרגמטית".
 

“מבחינתנו, פוליטיקה זה דבר רחב”, מסביר אופיר טובול, ממייסדי התנועה ומי שעומד גם מאחורי האתר “קפה גיברלטר” והוצאת הספרים טנג’יר, רגע לפני פתיחת האירוע. “מקום בכנסת הוא לא משאת נפשנו ולא המטרה היחידה, אבל ברגע שיוכרזו בחירות נחליט לפי המפה. אנחנו עושים השקות בכל הארץ ונקיים חוגי בית, ואם נחשוב שדרך הכנסת תעזור לנו, אז נהיה שם”.

 

בין 60 הפעילים שעומדים מאחורי התנועה החדשה נמצאים, בין היתר, גם הפעילה החברתית כרמן אלמקייס־עמוס, ממקימות הארגון “לא נחמדים, לא נחמדות”, המשורר רועי חסן והפעיל החברתי חגי אוזן, שהוא גם עיתונאי, מפיק מוזיקלי ויועץ אמנותי.
 

“אנחנו לא מתנצלים להיות מזרחים”, אומר בפתיחת האירוע חתן פרס ישראל המשורר ארז ביטון, שהוזמן כאורח הכבוד. “הכאב הגדול הוא על כך ש־40 שנה לא השתנה כמעט כלום. השתנה אולי דבר אחד: שהצעירים שלנו, אופיר וכרמן ורועי חסן ושלומי חתוכה וכל השאור שבעיסה קמים מחדש כמו עוף החול ואומרים: ‘אנחנו מעורים, חלק מהארץ הזאת, בשר מבשרה ואיבר מאיבריה’. במשך עשרות שנים היינו מודרים בכלכלה, בשירה. אמרו עלינו פולקלור. הדור הצעיר נותן לנו תקווה גדולה להרגיש שייכים. הגיע הזמן להפסיק להגיד פריפריה. צריך להפוך את הפריפריה למרכז. מה זה אופקים? זה הכל יהודים מזרחים ואולי גם קצת אתיופים וקצת רוסים, אבל ברובם אלה מרוקאים. תסלחו לי שאני אומר את האמת בפרצוף”.
 

אלא שהמציאות קצת אחרת: 25% מתושבי אופקים הם דווקא עולים מאתיופיה ומדינות חבר העמים, 45% הם חרדים ורק 30% הם העולים הוותיקים מעדות המזרח שאליהם מתייחס ביטון. 
 

לנוכח דבריו של ביטון, עולה השאלה: האם מה שהפריפריה זקוקה לו היא דווקא תנועה חדשה שעלולה לפלג את הציבור? “זה מתבקש”, מבהיר טובול. “בבחירות הלפני אחרונות התעוררתי. אתה קם לבוקר עם בנט ולפיד ואומר: אלה שתי הפיגורות החדשות שנולדו לחיינו. באותו רגע אתה קולט שהאליטה משכפלת את עצמה”.
 

“אז כחלון הוא סיפור חיובי, שר אוצר לא רע בעיני, אבל לא יודע אם בבחירות הבאות הוא ישמור על מעמדו. מבחינתי, הסיפור של בנט ולפיד היה סמל לאנשים כמוני”.
 

“עוצרות אותנו שאלות כאלה: ‘למה בכלל יש לכם מקום?’. בגדול חלק מהמייסדים של התנועה היו פעילים במחאת 2011 ונשארו גם אחריה, אבל המחאה לא הצליחה להצמיח כוחות מרעננים וחדשים בפוליטיקה הישראלית”.
 

“זה מור אוף דה סיים”.
 

“בסדר, אבל דובר שם על ססמאות גדולות כאילו משהו הולך להשתנות, ומבחינתי זה בערך אותו דבר. חוץ מזה סתיו שפיר לא אומרת לי כלום, ואיציק שמולי זה לא שינוי מהותי. יחסי הפריפריה והמרכז לא השתנו באמת”.

 

אלמקייס־עמוס: “לא מעניין אותי, אני לא חיה בלונדון. אני יכולה לצמצם ולבטל את המושג פריפריה. אם אני אתאמץ מספיק ויצטרפו מספיק אנשים, נצליח”.

 

למרבה ההפתעה, מתברר כי למרות הדאגה לפריפריה, כמה ממובילי התנועה דווקא בוחרים לגור בתל אביב. כאשר אני מעמת אותם מול העובדה הזאת, הם מתרעמים. “אני אגור איפה שמתאים לי”, אומרת אלמקייס־עמוס, מאשקלון במקור. “אם אני מזרחית, זה לא אומר שאני צריכה לגור בפריפריה. אני אחזק אותה גם מפה וגם מאשקלון. ההורים שלי עדיין שם, וסביר להניח שמתישהו אני אחזור לגור בעיר. כרגע בגלל שאין שם חינוך טוב ובגלל שאין המון דברים, אז אני פה. אתה יודע מה הדבר הכי טוב שהממשלה נתנה לפריפריה? רכבת למרכז. זה הסיפור”.
 

אך האם אכן אין השקעה בחינוך באשקלון? לפי נתוני עיריית אשקלון, בעיר יש כיום 165 גני ילדים, 31 בתי ספר יסודיים, 16 חטיבות ביניים וחטיבות עליונות, ו־5,800 סטודנטים במכללת אשקלון שבה אפשר ללמוד לשלל תארים.
 

גם טובול, יליד אשדוד, לא חזר לעיר הולדתו, אלא חי היום בתל אביב. “זה סיפור ארוך ועצוב ואני גר בדרום תל אביב שזה הכי פריפריה”, הוא אומר. “תל אביב היא שתי מדינות לשני עמים. אתה לא יכול להתייחס לצפון תל אביב כמו לדרומה, ואני דוגמה לכישלון של המערכת. חוץ מזה אחד כמוני, שמתעסק בתקשורת, בפוליטיקה, בחברה ובתרבות, אין לו עבודה באשדוד. היום פגשנו מישהו שאמר: ‘יש גרעין תורני שגר בירוחם וכל הכבוד לו’. יש אנשים שגרים שם 60 שנה ולא מצאתם מקום לציין את זה. אז פתאום מגיע איזה אשכנזי ומגיעה לו תעודת הוקרה?”.
 

“הפריפריה קיימת גם בתל אביב, זו לא רק גיאוגרפיה”, טוען מצדו גם אוזן. “הילדים שלך לא יודעים מה זה מזרחי וזו בעיה גדולה, כי לפעמים מקבלים את זה כאגרוף. הם לא יבינו מאיפה זה בא. אני מכיר חבר מזרחי שהגיע להישגים, ויום אחד הוא רצה לשכור דירה ושמע את בעלת הבית אומרת: ‘אל תדאג, פה לא שומעים מוזיקה מזרחית’. הוא קיבל את זה כאגרוף. התרבות המוזיקלית שלי התרחשה בתחנה המרכזית של תל אביב. מבחינת הגדרה זה הכי מיינסטרים, אבל זה מרכז הפריפריה. פריפריה היא תודעתית, בשפה, בז’רגון. הפריפריה היא לא אשקלון, היא בשכונת התקווה. הגיע הזמן לצעוק שהגדר קיימת ובאתי לשבור את האמא שלה לחתיכות”.
 

“הראיון שלך כולל בתוכו את כל הססמאות”, מתרעמת אלמקייס־עמוס. “אתה צריך להתקדם. אנחנו דור שהססמאות האלה מבוטלות מבחינתו. אל תדבר איתי על שמאל וימין. תעשה ריסטארט, תשחרר את כל ההגדרות הישנות ותצטרף לחבר’ה שרוצים לעשות פה מהפכה. עשית לאחרונה סיבוב בבתי הספר המקצועיים בפריפריה? שלחו אותי למגמת מטפלות ולא הבנתי מה רוצים ממני. לך תעשה סיבוב ותספור כמה מזרחים יש בהם וכמה אשכנזים. זו אפליה”.

אני למדתי בבית ספר מקצועי בצפון תל אביב במגמת חשמל.
“גם לי יש תואר ואת אחי שלחו ללמוד חשמל והיום הוא עורך דין בעל משרד. מה הקשר? הסיפור שלך לא רלוונטי. איפה עוד 100 אלף ילדים שלא עברו את תקרת הזכוכית? בגלל הצלחה של מישהו אתה לא יכול לבטל דיכוי שלם. אם יש אתיופי שלא קיבל מכות מהמשטרה, אז אף אתיופי לא קיבל?”.

 

למרות המחלוקות, היו גם דברים שמובילי התנועה ואני הסכמנו עליהם, למשל ההיעדר הבולט של התרבות וההיסטוריה של יהודי עדות המזרח מחומר הלימוד או היעדר דמויות ממוצא מזרחי על גבי שטרות הכסף.
 

“קיבלתי על עצמי, משר החינוך, להקים ועדה להטמעת חומרים יהודיים מזרחיים בתוך תוכניות הלימודים וגם מחוצה להן”, התייחס לכך ביטון בדבריו. “אני לא מתכוון ליישר קו או ללכת בתלם של פקידים שמעדיפים להמשיך את הקיים. ראינו מיידית שאין משוררים שחובה ללמד אותם. אין סוף למה שיהדות המזרח יכולה להציע לכלל עם ישראל בהגות, במחשבה, בכל התחומים. בואו נלך על פורמולה פשוטה של שוויון. מחצית משופטי ישראל ומחצית מהשטרות יהיו מזרחיים. בכל מקום צריך לדרוש נוכחות ובלי פחד”.
 

“איך נשמעת לך הסימפוניה החמישית של בוזגלו, נכון שמצחיק?” שואל אוזן, “אבל בשבילי בוזגלו היה משורר ענק”. “אתה צריך ללמוד עליו”, ממשיכה אלמקייס־עמוס. 
 

“אז תלמד מה שאתה רוצה, אבל אתה לא יכול לבטל דברים אחרים. אני רוצה שבבית הספר הילדים שלי ילמדו על רבי דוד בוזגלו, אני דורשת את זה”. 

“אתה מכיר את רחמים עמר?” תוהה אוזן. “לא אכפת לך שהילדים שלך מפסידים עולם? סגרתי לך את הסופרמרקט ולא סיפרתי לך על ים של אפשרויות. הילדים שלך לא יודעים מה זה מוזיקה מזרחית. עצם הטייטל לוקח אותך לעממיות, לשוק, לחפלה, ואתה לא יודע שיש עולם שלם שמחכה לך”.
 

“יש גזענות במדינת ישראל 2016, חד וחלק”, מוסיפה אלמקייס־עמוס. “לא קיפוח ולא ‘בכו לי’ שאתם כל כך אוהבים בעיתונות. אנחנו לא רוצים שתהיה גזענות, אז מה כל כך מפחיד אותך בעובדה שאנחנו תנועה מזרחית ציונית?”
 

“כרגע יש פלג אחד ששולט. שתי אליטות שרבות עם עצמן. למה אתה לא שואל את בנט מדוע צריך את הבית היהודי אם יש כבר את הליכוד?”.
 

“צריך עוד הרבה כמוך”, אומר לאלמקייס־עמוס אחד מבאי הכנס, דוד עג’מי, בשנות ה־60 לחייו. “יש לך את הידע והשפה הנכונה. כל מה שאמרת חצוב בסלע. אל תרפי, אל תוותרי. הבטחתי שאני אגייס אנשי הון מזרחים שיתמכו בתנועה הזו. צריך להיות שוויון הזדמנויות מלא ואין היום. פעם הליכוד משך לכיוון, אבל כשדוד לוי ניסה, עשו ממנו קרקס. אין אף אחד שמייצג נאמנה את הצד המזרחי".