בנות של מלך: המקלטים שמצילים דתיות וחרדיות מאימת הבעל המכה

לג' (32) יש שני תאריכי יום הולדת: האחד מצוין בתעודת הזהות שלה והאחר הוא היום שבו החליטה לקחת את גורלה ואת גורל ששת ילדיה בידיה: היום שבו הגיעה למקלט לנשים נפגעות אלימות המיועד לציבור הדתי והחרדי. "אני מתחילה להבין שאני זכאית לחירות, שמגיע לי להיות מאושרת", היא אומרת. "יותר מדי שנים חייתי בטרור. פתאום אני מוצאת את עצמי באירועים, בימי כיף של מתנדבים. מחייכת, שמחה, רוקדת. חזרתי להיות מי שאני ובקרוב מאוד אני מאמינה שאצא מהמקלט לחיים עצמאיים. לייצר לעצמי ולילדי תא משפחתי בטוח וחם. כיום יש לי שליחות גדולה - לספר את סיפורי. שאם רק אישה אחת שנמצאת במצבי תשמע שיש אפשרות אחרת, מבחינתי זה המון".

לא כך תיארה לעצמה שיתגלגלו חייה. היא גדלה בבית נורמטיבי בקהילה דתית במרכז הארץ, למדה באולפנה וסיימה בגרות בציונים גבוהים. תמיד עטופה בחברות. כשהתחתנה קיוותה להקים בית נאמן בישראל, לבנות זוגיות משמעותית. "לחנך את ילדינו על אהבת התורה ואהבת הזולת", היא מונה. "רציתי משפחה גדולה ואוהבת".

עכשיו היא במקלט לנשים נפגעות אלימות וילדיהן של עמותת "בת מלך", אחד מבין שניים שהוקמו בירושלים ובמרכז מתוך הצורך הדחוף במתן מחסה פיזי, הגנה, סיוע נפשי וסיוע משפטי לנשים דתיות וחרדיות הסובלות מהתעללות פיזית ונפשית מידי בעליהן ונמצאות בסכנת חיים. העמותה מפעילה את המקלטים בשיתוף משרד הרווחה, ואלו משמשים מחסה עבור נשים שאינן יכולות לשהות במקלט אחר בשל בעיות כשרות, צניעות, שמירת שבת ועוד. במהלך השנים שהו במקלטים למעלה מ־1,000 נשים וכ־4,500 ילדים, שהשתקמו והשתלבו בחזרה בחברה.

מנכ"ל עמותת "בת מלך" הוא עו"ד נח קורמן, אשר נחשף למצוקה הגדולה של נשים מוכות דתיות בעת עבודתו כטוען רבני וכעורך דין צעיר. יו"ר העמותה, עו"ד צילית יעקבסון, החלה את דרכה בעמותה כמתנדבת במחלקה לסיוע משפטי. "יש לנו אמונה שזה יכול להיות גם אחרת ומגיע לנו אחרת, שאנחנו חייבים לחולל שינוי", היא אומרת. "אם נישאר רק עם הכאב ונשאיר אותן במקום של הקורבן - מה עשינו? צריך לנפץ את המיתוס ואת החשיבה הרווחת, כי כשאני רואה את הנשים ואת הילדים, אני מבינה שזה לא נמצא אי שם, אלא אצלנו בחצר האחורית והקדמית. לאלימות אין כיפה כזאת או אחרת. כשנכנסים פנימה, ברור שיש צורך בהבנת הקודים החברתיים וברגישות לניואנסים אחרים שנמצאים בחברה הדתית, שבה לקהילה יש מקום מאוד משמעותי ככוח מחבק וחיובי. אבל הקהילה לא תמיד מודעת, כי האישה לא תבוא ותספר ולא תפרק את הגרעין המשפחתי כל כך מהר".

ועדיין, עו"ד יעקבסון רואה את ניצני השינוי: "אם בעבר באו למקלטים נשים מבוגרות יותר, כיום את רואה יותר ילדים קטנים ונשים צעירות, כי יש להן יותר ביטחון לבוא ולבקש עזרה. זו עבודה שצריכה להתבצע ברגישות ובאטיות כדי שזה יחלחל. הדרך עוד ארוכה ולצערי הרב המקלטים עוד מלאים".

הביטחון מתחיל במטבח

ההגדרה "מקלט" לא מתיישבת עם המראות. גדר מטופחת מסתירה את מצלמות האבטחה. במקום שתי חצרות רחבות ידיים, אחת מהן מובילה לבית ילדים מגיל לידה ועד שלוש. בדרך הם חולפים על פני כלוב ציפורים, עצי פרי וקיר טיפוס. בבית הילדים הם מבלים מדי יום בין שמונה בבוקר לאחת בצהריים, בהדרכתה של גננת ובנות שירות לאומי. זהו גן ילדים לכל דבר, עם 40 ילדים בגילים שונים שזקוקים למענה גם בשגרת היומיום וגם ברמה הטיפולית. כולם חוו אלימות.

בבית עצמו פינת אוכל גדולה, פינת הדלקת נרות שבת ופינת נטילת ידיים. המטבח מחולק לבשרי וחלבי. כאשר מגיעים משלוחי המזון, החיתולים והפורמולות, המטבח מלא עד אפס מקום. חלק גדול מהטיפול נסוב סביב המטבח, מאחר שחלק גדול מהאלימות שחוו היה סביב השולחן. הן היו שם כשהגבר השליך עליהן את הצלחת, העיף את מפת השולחן החגיגית. זה אולי לא פמיניסטי במיוחד, אבל כאן, במטבח, נבנה הביטחון העצמי שלהן. הנה א', ששמעה כל חייה מבעלה שהיא מבשלת גרוע ולעולם לא יצא תחת ידיה מאפה סביר. בהיותה במקלט היא חלמה לפתוח קונדיטוריה שבה תעסיק נשים שחיו במעגל האלימות. עם צאתה מהמקלט זה קרה.

הן מגיעות למקלט עם ילדיהן כשרק הבגדים לגופן. זהו הרגע שבו הן יודעות שחייהן לא יהיו אותם חיים. מאותו רגע ועד תום תהליך השיקום, זה ביתם ובית ילדיהן.

במגזר הכללי, כאשר ילדים מגיעים למקלט, הם נשלחים לבית הספר הקרוב. כאן הנשים מגיעות מהציבור הדתי לאומי ועד החרדי אדוק. הדקויות מהותיות, ולכן הוצאות החינוך גבוהות בהרבה ביחס למקלטים אחרים. לכל מגזר ומוסד חינוכי ניואנסים משלו, וההתאמה לבית הספר צריכה להיות כמה שיותר גבוהה, כך שגם אם הילד צריך מונית מיוחדת שתסיע אותו למוסד החינוכי, זה יקרה.

מספר הילדים כמובן גדול מבמקלטים הכלליים. כ־60 נשים בשנה במקלטים ועוד כ־250 ילדים. מדובר בנתון עצום. במגזר הכללי הממוצע עומד על ילד-שניים לאישה. כאן כבר עברו אמהות ל־11 ילדים. לכל אישה וילדיה מוקצה חדר, כדי לשחזר את התחושה של תא משפחתי. הנשים עצמן הן מנהלות הבית, כדי להחזיר את תחושת הכוח, המסוגלות לנהל בית והסמכות ההורית. על ארוחת הבוקר מופקדת כל אישה, ואילו ארוחות הצהריים והערב וארוחות השבת, תורנויות הניקיון ועוד, נעשות בסבב.

חמישה סשנים טיפוליים בשבוע עוברת כל אישה במשך ששת החודשים שבהן תשהה במקלט, בממוצע. פרט לחוגים כמו טיפול באמצעות בעלי חיים, הילדים נפגשים עם עובדת סוציאלית. בשני המקלטים ישנם כ־45 אנשי צוות, ובהם נשות הנהלה, אמהות בית, גננות וכמובן מתנדבים - עורכי דין, בנות שירות לאומי, סטודנטיות ועוד. העלויות כמובן גבוהות מאוד, ומשולמות בין היתר על ידי אנשים טובים ועל ידי הקרן לידידות בראשותו של הרב יחיאל אקשטיין, שעד כה תרמה לפעילות 542 אלף דולר לשיפוץ המקלט, לקורסי הכשרה ולפעילות השוטפת.

"הקרן לידידות הגדירה לעצמה כמטרה לחזק את האוכלוסיות הרגישות ביותר בחברה הישראלית ולתת להן תמיכה סוציאלית ולעיתים גם הגנה של ממש", אמר הרב אקשטיין והוסיף, "אנו רואים כי בקרב נשים, רמות הסיכון והחשיפה למצוקות בחיים גבוהות יותר. הנשים חשופות יותר לאלימות פיזית ולאפליה כלכלית המשפחה ותלויות בבעליהן, במיוחד בקהילות סגורות ומסורתיות מביאה אותן לא פעם להקריב את עצמו לטובת המשפחה והילדים, לכן אנחנו מעניקים סיוע למסגרות תומכות לנשים ותומכים בתכניות העצמה שמובילות אותן לעצמאות כלכלית. חיי המשפחה הם חשובים ומעצימים, כל עוד הם לא פוגעים בזכויותיה של האישה לחיות חיים מוגנים, מאושרים ומשמעותיים. אם החברה והמדינה ידעו לתת לנשים את ההגנה והיכולת להבטיח את קיומה העצמאי, החוסן של המשפחות בישראל ושל החברה כולה רק יגבר בהתאמה".

"הוא שלט במוחי ובנפשי"

בחזרה לסיפורה של ג', שבמונולוג ארוך מגוללת את מה שעבר עליה: "הכרתי את בעלי בשידוך. הכל נראה נכון. אדם ירא שמיים, סיפרו עליו כי מידותיו טובות, למד מחשבים והחל לעבוד בתחום. מה יכול להיות רע? כמה שבועות אחרי החתונה נתקלתי ביחס מצדו שלא חשבתי שמי שאבנה עמו את עתידי יעז לדבר אלי כך. מבחינתי זה היה הסימן הראשון לכך שהוא מסוגל לרמוס את כבודי ואת חיי. זה קרה כשסידרתי תמונה שתלינו בדירתנו החדשה. הוא קלט את זה בזווית עינו וצרח עלי 'מה את עושה, סתומה?' עד לאותו רגע אף אחד לא דיבר אלי כך. לא הבנתי מה כבר עשיתי שאני זכאית להתייחסות כזאת.

"במשך תקופה ארוכה הרגשתי שהוא מנסה לנתק אותי ממשפחתי ומחברותי. הוא לא הרשה לי להיפגש עמם ואסר עלי לשוחח עם חברות. ואם לא עשיתי משהו כרצונו, העניש אותי שלא אוכל לשוחח עם אמי בטלפון. המקרה הראשון של אלימות פיזית היה אחרי שהילד הבכור נולד. היינו בשבת באירוע משפחתי במלון, והוא החליט שאינו רוצה שנרד ללובי אחרי הארוחה עם כל משפחתי. ניסיתי להסביר שאם הוא מתעקש לא להצטרף אליהם, לפחות אני ארד עם התינוק. אז הוא כבר איבד את עשתונותיו. הוא דחף אותי לקיר, הלם בי באגרופים ובעט בי בלי רחמים.

"בכיתי. צעקתי. נבהלתי. ואין לי מושג איך היה לי אומץ, אבל תפסתי את התינוק וברחתי מהחדר רועדת ובוכה. במדרגות פגשתי את אחי וסיפרתי לו מה קרה. הוא רצה ללכת להרביץ לבעלי ולסגור את הסיפור, אבל התחננתי שיוותר, שלא יפגע לי בשלום בית. משפחתי ניסתה להתערב והוא הבטיח שלא יפגע בי יותר, ושנלך לטיפול. התחלנו טיפול והעניינים החלו לחזור למצב תקין, באופן יחסי. אבל לאט־לאט האלימות חזרה לביתנו. הוא עזב את הטיפול כשהבן השני נולד ואני התביישתי לספר להורים שלי שהטיפול הופסק, שהאלימות חזרה לשכון בביתנו ושאני הולכת וקמלה. סבלתי ממנו בכל תחום אפשרי. כלכלי. מיני. מצטערת, אני לא יכולה לספר מה עברתי, אבל הטראומה בגופי לנצח. כולל בתקופת נידתי. פיזית. רוחנית. נפשית.

"הוא שלט בנפשי ובמוחי. כל דבר שמשמח אותי נאסר עלי. כל קבלת החלטות שלי לא הייתה מתוכי אלא מתוך 'מה הוא יחשוב והאם אני מסתבכת?'. הוא הכריח אותי ללכת ללמוד תחום שאני לא מתחברת אליו כלל, ומה שרציתי והכי השתוקקתי אליו – נאסר עלי. כיום במקלט, פתאום אני יודעת להעריך את העובדה שכשאני רוצה לאכול משהו אני אוכלת אותו, וכשאני רוצה לעשות משהו אני עושה אותו. שהבחירה היא באמת שלי.

"הדוגמאות לחיים הבלתי אפשריים שהיו לי בבית הן רבות, אבל אני חושבת שהדוגמה שתדגיש את היחס הנורא כלפי היא שהוא לא אפשר לי ללכת לשירותים. הוא החליט שאני צריכה לאמן את הגוף שלי ולשלוט על עצמי וללכת לשירותים בטווח שעות קצר במהלך היום, כפי שהוא החליט. כשהוא היה נרדם הייתי מנצלת את ההזדמנות לרוץ לשירותים. לפעמים הייתי עושה את צרכי באמבטיה, ולפעמים מצאתי את עצמי עושה את צרכי בחיתול של התינוק. זה היה מצב כזה בזוי שלא העזתי במשך תקופה ארוכה, גם כשכבר יצאתי למקלט, לספר עליו לאנשים סביבי".

ג' מספרת על הרגע שבו הבינה שכך זה לא יכול להימשך: "סחבתי וסבלתי שנים רבות מדי, אבל הלילה שגרם לי להבין שאני לא מוכנה יותר להישאר בתוך הסיוט המתמשך הזה היה כשהחלו לי צירים בהריון החמישי. אמרתי לו שאני רוצה ללכת לנוח שיירגע הלחץ, ואז להחליט אם לנסוע לבית החולים. הוא אמר שאין סיכוי ושאני צריכה עכשיו לנקות את הבית ואני לא אנוח עד שהוא יחליט.

"כשרציתי לשבת הוא משך לי את הכיסא. נפלתי על הרצפה והוא צחק. אני עם צירים ועם דמעות מהכאב ומההשפלה. רציתי ללכת לספה והוא אמר שאם רק אעז להתיישב שם הוא יזרוק את הספה מהמרפסת, ופשוט עמד והסתכל שאני לא יושבת אלא מתחילה לנקות. עם דמעות וכאבים זה מה שהתחלתי לעשות. בכיתי ולא הבנתי איך הוא יכול להתנהג אלי ככה. ואז הוא בעט לי בבטן. זה היה הרגע. אמרתי לעצמי שלא ייתכן שיצור חסר ישע יסבול בגלל הטירוף שלו והבנתי שאני לא יכולה להישאר שם.

"למחרת עם התחזקות הצירים לקחתי את הילדים לקרובת משפחתי, ואחרי שיחה עם הרווחה והפנייה ל'בת מלך' הוחלט שאגיע לחדר לידה עם אבטחה ושמירה על חסיון. בעזרת השם ילדתי את בתי החמישית והשמחה הייתה גדולה, אך גם מהולה בחשש רב ובפחד מפני הלא נודע. ידעתי שאני פה כדי להציל את ילדי והבנתי שהם לא צריכים לחיות בעולם כזה. אחרי יומיים של התאוששות במחלקת יולדות, משפחתי סייעה לי לאסוף את ילדי ועם הצמיד מבית החולים על היד הגעתי למקלט. הגעתי חיוורת ומבוהלת. אם הבית, מנהלת המקלט והנשים האחרות קיבלו אותי בזרועות פתוחות, עם יכולת להכיל, לסייע ולתת לי את הזמן להבין ולהתאושש.

"המקלט הציל את החיים שלי. דאגו לתינוקת שלי לחיתולים, לבגדים ולמוצצים. מיד התחלתי להרגיש שהגעתי הביתה. החום והאהבה במקום אפשרו לי ולילדי לאט־לאט להתחיל לעבור תהליך שאותו עברנו יד ביד עם העובדת הסוציאלית, המטפלות והצוות המקצועי. התהליך אפשר לי לבחון את חיי עם בעלי ואת ההתמודדות שלי עם המצב וגרם לי להבין שאני לא צריכה לחיות יותר בטרור כזה. התהליך גרם לי לרצות לפתוח בחיים עצמאיים חדשים בשביל ילדי, אבל גם בשבילי".

פסק זמן משמעותי

ועדת השרים למאבק באלימות אישרה בשבוע שעבר את הצעתו של שר הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ להקמת צוות מנכ"לים לאומי בהובלת מנכ"ל משרד הרווחה אליעזר יבלון. הצוות ירכז את הטיפול בנושא האלימות במשפחה בתחומי המניעה, האיתור, הטיפול, האכיפה, הענישה והשיקום של המעורבים, לצורך תיאום והתוויית מדיניות אחידה ומובנית למיגור האלימות במשפחה.

עד שיהיו תוצאות, מלבד הקמת ועדות גבוהות מצח, בכל יום נפתחים בממוצע 46 תיקים בעקבות אלימות במשפחה. השירות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד הרווחה הוא השירות העיקרי המטפל בתופעת האלימות. בשנת 2015 טופלו ב־90 מרכזים למניעה וטיפול באלימות במשפחה ברחבי הארץ 10,342 איש. מתוכם 6,723 נשים, 2,642 גברים ו־977 ילדים החשופים לאלימות במשפחתם. בשנה זו ב־14 מקלטים ברחבי הארץ קיבלו הגנה וטיפול 738 נשים ו־989 ילדים. מלבד שני המקלטים הייעודיים למגזר הדתי־חרדי, ישנם שני מקלטים ייעודיים לחברה הערבית, שניים מעורבים לאוכלוסייה יהודית וערבית ועוד שניים שמטפלים בנשים עם צרכים מיוחדים מתחום בריאות הנפש.

"צריך לזכור שכל המקלטים מקבלים נשים דתיות, וצריך לעשות הפרדה בין מסורתי, דתי וחרדי", מדגישה מיכל חנוך אחדות, מפקחת ארצית בנושא אלימות במשפחה ואחראית מקלטים ודירות מעבר לנשים נפגעות אלימות וילדיהן במשרד הרווחה.

מה בעצם ההבדלים בין מקלט דתי לכללי?
"כל אישה היא סיפור בפני עצמו, ויחד עם זאת יש דברים שמאפיינים את כל הנשים נפגעות האלימות. אחד הדברים שתמצאי במגזר החרדי הוא התהליך שהחברה הדתית־חרדית עוברת והמוכנות לדבר ולהכיר בעובדה שיש בתוכה אלימות. כשהתחלנו עם המקלטים האלו היו מעט מאוד חרדיות, אך מספרן עולה משנה לשנה. יש שאלות רבות בנושא: האם הפנייה למקלט לגיטימית, האם היא מקלקלת את השידוך של אחיותיה, איך מתייחסים אליה כשהיא יוצאת ועוד. על כל הדברים האלה אנחנו עובדים בהסברה ובהעלאת מודעות. בשנים האחרונות הוקמו יחידות סיוע לצד בתי הדין הרבניים, שעובדות מול בתי המשפט בגישור ובסיוע. אישה מופנית באמצעות המחלקות לשירותים חרדיים ומגיעה למקלט על פי הערכת סיכון. המקלט הוא בהחלט פסק זמן משמעותי שמסייע לנשים לבחור את עתידן. נושא הבחירה לא מוכר לנשים שחוו אלימות בחייהן, ולכן הוא משמעותי מאוד לעתידן". 

הקו החם של "בת מלך" למקרי חירום ולתרומות: 1-800-292-333