הנשים המשפיעות 2016: "מירי רגב מניפה את דגל האישה החדשה"

אני זוכרת שמתישהו בנעורי, עוד לפני שנופפה באיזה כנס בדגל המדינה וצעקה אל המיקרופון, ראיתי אותה באחת מתוכניות הטלוויזיה לבושה במדי צה"ל. סקרנותי בערה בי. שאלתי את אחותי הגדולה מי זו ועל מי היא מפקדת. "זו דוברת צה"ל", ענתה לי אחותי המעורה עשרות מונים יותר ממני בפוליטיקה. "היא טובה?" שאלתי אותה. "תקשיבי בעצמך", הורתה לי, והקשבתי. לא באמת הבנתי מה היא אמרה.

אני זוכרת שראיתי אישה במדים, עטורת דרגות, מביטה בעיניו של מראיין ועונה בביטחון ובחדות על שאלות ארוכות ומפולפלות. ראיתי אישה חזקה, עוצמתית ואמיצה. ראיתי אישה שונה, שלא קיימת כל כך בנוף התקשורתי עד אותה העת (ועל כן, ברבות הימים, כשקיבלה חשיפה גדולה יותר, גמלה לה התקשורת ברעל עטוף בצלופן).
 

מאז התחלתי לעקוב אחריה. לא פעם הייתה לי גם ביקורת, דעותיה לפעמים היו קיצוניות מדי עבורי, אבל הנוכחות שלה, הו אלוהים, היא נתנה לי השראה ורצון לשבור תקרות זכוכית. כשמישהו מפורסם מאוד קרא לה "בהמה" ו"החורבן הגדול ביותר שקרה לתרבות הישראלית" חיכיתי שתשיב לו באותו המטבע, אבל היא שתקה. כשאמרו שהיא מעולם לא קראה את טולסטוי וברכט, היא שתקה. כשגדעו את ידיה בתוכניות בוקר, עוד לפני שנתנו לה להגיב, שתקה. וכששברה שיא, והביאה תקציב תרבות של מעל למיליארד שקל, פתאום שתקו הם, פתאום נדם קולם.
 

ואולי, למרות הספקנות, בנשיות כזאת יש להתפאר. בנשיות עושה, נוקבת ומפרה המותירה חותם. באותה הפגישה, אז בלשכתה, כשדיברה על אמה, על ערכי ותורת ישראל, כשדיברה על מולדתה, על התרבות ועל אהבת הארץ, ראיתי בה משהו אחר, נקי יותר מכל אמירה אירעית או פוליטיקה זולה.
 

מירי רגב לא פחדה ואינה פוחדת מאותם גברי ההון, האון והשלטון. היא מניפה לא רק את דגל ישראל, כי גם את דגלה של האישה החדשה. ועל כך יעידו הישגיה וכמובן אמה מרסל.