שמאלנית מתנשאת? קובי אריאלי מסביר למה הוא רגוע כשמרב מיכאלי בכנסת

לסדרה הגיעה מיכאלי כשהיא שולטת במכמני החברה החסידית כמו בשבילי ביתה. לפעמים זה היה אפילו מביך. "די", אמרתי לה. "את כוכבת מוכחת. וגם כולה טלוויזיה. ערוץ נישה. תירגעי". אז גיליתי את מה שעתיד לשרת נאמנה אותה ואת הקריירה שלה גם כעבור עשור: האישה הזאת לא עושה שום דבר בלי שהיא שוקעת בו עד הסוף, מבינה אותו ושולטת בו טוטאלית.
 

מרב מיכאלי היא מהנשים המשפיעות בישראל לא רק מפני שהיא ביצעה את המעבר מהעיתונות לפוליטיקה בצורה מושלמת, ולא רק מפני שהיא מהעמודים האידיאולוגיים של השמאל והמחנה הציוני, אלא בעיקר בשל הסיבות שהביאו אותה לכך. מפני שהציבור, שבניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא לא טיפש בכלל, יודע להבחין בין מי שבא לפוליטיקה כי זה היה השלב הבא בקריירת הסלב שלו ובין מי שבא לעבוד ברצינות. אני עוקב אחרי העבודה הפרלמנטרית של מיכאלי, בחקיקה, במליאה ובוועדות, ואין תחום שהיא לא הטביעה בו חותם. נקודת הכובד של הפעילות שלה היא בתחומי החברה והמגדר, אבל המעורבות שלה בדיוני ועדת חוץ וביטחון, למשל, היא בלתי ניתנת לערעור, ותמיד במלוא הרצינות וההשקעה.
 

מיכאלי היא מהסמנים הבולטים של המרכז־שמאל התל אביבי שאותי מוציא רוב הזמן מדעתי, ובכל זאת, היא חפה מהמחלות הבולטות של המחנה שלה. אין בה שמץ מההתנשאות ומהאטימות הבועתית. היא כתובת קבועה ליוזמות חקיקה משותפות של חברי כנסת מהקואליציה, היא פרטנרית מועדפת ליוזמות של פשרה ושיתופי פעולה של הנציגות הדתית והחרדית, היא מישהי שאפשר לדבר איתה ולקדם דברים.

וכך, כשמרב מיכאלי מרימה דגל בוועדה, עולה על בריקדות, מקדמת אג'נדה או נאבקת על עמדה, הרבה אנשים מסביב רואים אולי חברת כנסת חרוצה ולוחמנית, שכמותה יש גם אחרות ואחרים; אני, לעומתם, חוזר לוואן המיטלטל שמוליך אותנו מלוקיישן ללוקיישן ב"החצר האחורית" ויודע היטב שאם לפני כל הצעת חוק היא השקיעה אפילו חלק ממה שהיא השקיעה לפני הראיון עם הרשל קליין על ההיסטוריה של חסידות בעלז בפרק 2 של הסדרה, אני כאזרח יכול להיות רגוע. רגוע לחלוטין.