לוסי היא, לכאורה, יצור אנומלי. לכאורה, אישה מאזוכיסטית. מה שכן, היא אישיות מאותגרת. עושה רושם שאהריש הפגינה במהלך חייה מוטיבציית יתר כדי למצב את שונותה ואת מורכבותה במרכז חייה. צעירה ערבית, המעמידה את עצמה במופגן ואף במפגיע בציר הקונטרוברסיאלי, בין לאומיותה ובין אזרחותה.
שם, בציר הזה, היא גמרה אומר, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאזרחותה קודמת לשייכותה האתנית. מעולם לא תתכחש למוצאה, אך לעולם תדבוק בזכותה לבחור את מסלול חייה מאותו ציר, שמבחינתה וברציונל שלה אינו נתון לשום מחלוקת בסביבה רוויית מחלוקות. אך הבריות לא ייתנו לאדם לבחור את דרכו. לא יניחו לו, הדחף הציבורי מעמיד אחת כזו בלחץ ציבורי בלתי פוסק, מתיש, ובעיקר מחייב הסברים ופירושים פעם אחר פעם.
אינני בטוח שלוסי בחרה לעצמה להיות פורצת דרך. נדמה שהיא פעלה מתוך הנעה אמונתית טבעית, חירותית להיות כפי שהיא. משוחררת מסייגים, בת חורין לקבוע כלפי עצמה ולשייט במרחבי ארץ הפרדוקסים ללא מחויבות לנדבכים כבדי המשקל הקרויים דעת קהל והליכה עם התלם הלאומי־אתני. משמע, ריצוי רצונות הקהילה או העם שממנו באת ואותו אתה מייצג.
הכי קל ללוסי היה להתייצב בזקיפות קומה ולהעמיד את עצמה לרשות המיינסטרים. זהו מיינסטרים המחייב כל אחד ואחת מאיתנו לשעות אל קודי ההתנהגות המוכתבים, כמה אכזר, לרחשי לבו, אם מיעוט הוא ואם רוב. אהריש היא אשת ליהוקים בקריירה שלה, כעיתונאית, שחקנית, מגישת טלוויזיה ודוגמנית. היא קבעה את ליהוקה המקצועי־אזרחי בעצמה, נתנה לדחף התוך־עורקי לנצח, לקבוע את הבון טון.
בחרה בחירות על פני העבדות
הפסיכואנליטיקה גורסת שאדם חופשי, הנותן דרור לעצמו, מוריד את מפלס הקונפליקטים שבקרבו ודוהר לחיים בריאים יותר. לא בטוח שזה ממש נכון לגבי מקרה הבוחן הזה, מכיוון שעימות המיעוט אל מול הרוב מורט את נימיה של לוסי, גודע את גידיה, כך לפחות בתחילת הדרך, עד שהגיעה לשלב השלווה וההסכמה הפנימית. 'אומץ' זו מילה שאני נזהר מלעשות בה שימוש זילותי. דרכו של אדם אינה בהכרח אומץ, זוהי השקפת עולם, תפיסה תודעתית פנימית שבילתה, היא עושק פנימי מרצון, משהו עבדותי.
לוסי בחרה בחירות על פני העבדות. בחירה זו מתפרשת לעתים מתוך הפריזמה של מיעוט, ככפירה, או שמא רחמנא ליצלן, בגידה! מתוקף צעידת החתחתים הזו, לוסי עושה עבור עצמה עבודה טובה. היא בחרה בשחרור על פני הכבילה הטיפוסית האופיינית, והעדיפה את עצמה על פני ההקרבה הכפייתית. בלא משים, מצאה את עצמה כסמל המאבק למען חירותו של האדם על עצמו ומכאן על החלטותיו. לוסי הצטיידה במעמקיה, במאגרי כוחות שאפשרו לה לנוע מכוח הסמל המטפורי הזה שהפך עם הזמן בוהק, מואר ובעיקר משפיע.
לוסי, שאף על פי שנפשה בשלבי ההתהוות הייתה מרוטה ומתוחה, היא אישה המגלמת את הרצון לעצמאות פנימית. אישיות שהופכת, באופן ברור לחלוטין, למודל דפוס לאחרים ובעיקר לאחרות. נא לא לשכוח שמדובר לא רק באזרחית, באישה או במצליחנית. מדובר באישה ערבית קודם לכל, לפני היותה שאר סעיפי הזהות שלה. לוסי התגברה על המהמורות הזהותיות המעיקות לעתים והערכיות לעתים אחרות, למען יושר אישי שהפך למודל של העצמה אישית נדירה. הדיקציה שלה וההופעה האינטליגנטית על סף האינטלקטואלית המאתגרת שלה העניקו לה ולדרכה משקל סגולי מאין כמותו.
ושוב, למרות הקונטרוברסיאליות ובשל שונות הפריזמה של שני הצדדים, אפשר בהחלט לומר שלוסי הדיסוננטית לכאורה הפכה בנעוריה למעין מודל אנושי אמנותי שאפשר להתווכח עליו ועל איכויותיו, אך ממש לא ניתן להתעלם ממנו. מאבקה של לוסי חצה כאמור מזמן את גבולות המגזר. זהו מאבק קיומי נחוש של כל מיעוט על זכות לא רק לקיום שוויוני, אלא לקידום מקדם חיים מתוקף ראיה אוניברסלית, לא כיתתית וסקטוריאלית. דרך חיים שכזו מעניקה לבעליה הזדמנות פז לשנות תפיסות מושרשות של רוב כלפי מיעוט ויוצרת זרז לשינוי מציאות מאובנת קלה לבריות, אך קשה וכמעט בלתי אפשרית להסתפק באבולוציה. דרך שכזו מאיצה את ההתפתחות הזו, ובכך לוסי אינה נותנת למציאות להכפיף עצמה עליה. להפך, היא משנה סדרי עולם.