"בקילומטר ה־20 מתחילים להרגיש את הקושי ואת הכאב. אז גם עולות השאלות: למה בכלל אני צריכה את זה? אולי כדאי לעצור? אבל באותו זמן אני מבינה למה אני רצה: כי הריצה גורמת לי להרגיש כמו ציפור שעפה ונהנית מהטבע". אם חיפשתם תשובה לשאלה מדוע אנשים דוחקים את עצמם לקצה ורצים למרחקים בלתי נתפסים, התשובה נעוצה בדברים אלה, שאומרת לנו רחלי לוגסי (36), גננת במקצועה ומי שכבר הפסיקה לספור את המרתונים שבהם השתתפה בחייה. “בקילומטר ה־38 הנפש הופכת נקייה יותר, ואת אפילו נהנית מהסבל, כי יש סבל", היא ממשיכה ומתפלספת: "אני אוהבת חופש, וריצה עבורי היא הביטוי הכי מדויק לחופש. הפעילות הזו היא מה שגורם לי להיות אדם משוחרר יותר".
ביום שישי הקרוב (ה־18.3) תשתתף לוגסי, יחד עם עוד אלפי רצים אחרים, ספורטאים וחובבים, במרתון ירושלים השישי. "עד היום פחדתי מאוד
מהמרתון הזה", אומרת מי שהשתתפה גם באולטרה מרתונים שאורכם 80 קילומטרים. "היה לי מין מחסום פסיכולוגי שגם אחרי שמאוד ניסיתי, לא הצלחתי להסביר אותו לעצמי. אבל בשבוע שעבר, ביום ההולדת שלי, חברה אמרה לי שבמקום מתנה היא רשמה אותי כאחת הרצות של עמותת 'גישה לחיים'. כשהבנתי במה מדובר, ידעתי שאת המרתון הזה אני אסיים".
עמותת "גישה לחיים" מסייעת לרווחתם הרוחנית, הנפשית והחברתית של חולים ואנשים הנמצאים בסוף חייהם. "לצערי הצעירים של היום שכחו מי הקים עבורם את המדינה ודאג שיהיה להם טוב", אומרת לוגסי. "כל אדם, גם ברגעיו האחרונים, צריך את הכבוד ואת השמחה. העמותה הזו נותנת לאנשים את החיוך האחרון שלהם, והלוואי שאצליח להשיג כמה שיותר תרומות כדי לסייע להם".
“רחלי לוגסי היא אישה מעוררת השראה, בין אם אלה האתגרים הפיזיים והספורטיביים שהיא מציבה לעצמה ובין אם ההתגייסות שלה לריצה למען עמותת 'גישה לחיים' במרתון הקרוב", מפרגן גם ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. "רחל תהיה אחת מתוך כ־6,000 רצים שירוצו למען מטרות חברתיות חשובות. מדובר באחד מהיעדים והמאפיינים החשובים של המרתון שלנו כמרתון חברתי, ואני מאחל לכל הרצים הצלחה גדולה”.
היעד: מרוקו
מרתון ירושלים השישי לא יהיה מכשול עבור לוגסי, שלפני כשנה וחצי השתתפה באולטרה מרתון אתגרי במיוחד על הר האוורסט. בזמנו היא הייתה חלק ממשלחת שמנתה 15 משתתפים שהתמודדו עם האוויר הדליל בגובה 4,500 מטרים ועם קשיים פיזיים שנלווים לטיפוס לגובה רב. "כשחברה הציעה לי להשתתף במרתון הזה אפילו לא רציתי לשמוע את הפרטים. מיד אמרתי לה שאני בפנים", מצהירה לוגסי. "התחלנו באימונים ובהכנות בחדר היפוקסי מיוחד במכון וינגייט וגם בחוץ, בטיפוס על הרי ירושלים. אבל שום דבר באמת לא הכין אותנו למה שהיה שם".
במשך שבועיים טיפסה המשלחת מכפר לכפר, כשבכל נקודה שהתה כמה ימים כדי להסתגל לאוויר הדליל בחמצן ולתנאי האקלים. "מה שטיפסנו בכמה ימים ירדנו בשבע שעות", היא אומרת. "זה היה בתנאים מאוד מסוכנים של שלג ומפולות. זה היה קשה, אבל מדהים ושווה. עכשיו אני מתאמנת לאולטרה מרתון במרוקו שיתקיים בחודש מאי – 285 קילומטרים בשישה ימים".
הרגליים הקלות של לוגסי לא תמיד היו קלות כל כך. למעשה, עד לפני חמש שנים – אז כבר הייתה בת 31 – לא עסקה מימיה בפעילות גופנית כלשהי. "למרות שכולם חשבו שאני בטח אצנית, בגלל הגנים האתיופיים שלי", היא צוחקת ומסבירה שחברה גררה אותה לאימון ניסיון, והיא בקושי הצליחה לרוץ – אבל מיד התאהבה. "התחלתי מקילומטר אחד ובקושי סחבתי אותו. כשעברתי לחמישה קילומטרים, לא האמנתי שאסיים אותם. לא חשבתי שאתחבר לתחום, כי אני מאוד מפונקת, אבל הכושר שלי הלך והשתפר".
השתפר, עד שלאחר ארבעה חודשים גילתה במקרה שהיא בהריון, "לא מתוכנן" כהגדרתה. אבל חיידק הריצה לא הרפה ועם הבטן שהלכה ותפחה לוגסי המשיכה לרוץ, עד חודש שמיני, אז הורידה הילוך ועברה להליכות בעצת הרופא. שלושה חודשים לחופשת הלידה ושוב היא חזרה לנעלי ההתעמלות ואל מסלולי הריצה. תוך שנה כבר עשתה חצי מרתון וכמה חודשים אחר כך מרתון שלם. גם בהריון השני לא ויתרה על האהבה וגמאה קילומטרים במרתונים עם בטן של חודש שביעי.
“זו האהבה שלי, התרופה שלי, הריטלין היומי שלי", היא מודה. "יכול להיות שאחזור מהעבודה בגן הילדים עם כאב ראש היסטרי, אבל אז בסוף היום אצא לריצה של עשרה קילומטרים ואחזור הביתה רעננה עם שמחה בלב ואהיה אמא פחות עצבנית".
מהסיפור שלך נראה שכל אחד יכול להפוך למרתוניסט. זה נכון?
“בטח לא מהיום למחר. אם עושים את זה נכון ובהדרגתיות, תוך הקשבה לגוף ואכילה נכונה, אפשר לבנות את הגוף למרתון. ועדיין, זה לא מתאים לכולם. יש מי שהגנטיקה שלו טובה ומאפשרת להשתתף בריצות ארוכות, וכמובן צריך גם לחשוב על הנפש".
קבוצת "השרוטים"
מי שעוזר לה ברגעי השבירה – וכן, יש כאלה – הם חבריה לקבוצת הריצה, שהתחילה עם שישה אנשים ומונה כיום 30 איש ואישה, שמכנים את עצמם קבוצת "השרוטים". "הם המשפחה השנייה שלי", אומרת לוגסי ועיניה נוצצות. "הם איתי ברגעים הקשים והטובים, בשמחה ובעצב. אנחנו לא לוקחים מאמן קבוע, אלא מאמנים אחד את השני. כשיש בעיה תמיד יהיה מי שיעשה הכל כדי לפתור אותה. אחרי חופשת הלידה השנייה הם היו שם בשבילי ולא ויתרו לי, גם כשהיה לי קשה".
אבל לא רק החברים עוזרים ללוגסי; זה גם אופייה הבלתי מתפשר. בלעדיו, היא עצמה יודעת, לא הייתה מסוגלת לרוץ ולרוץ. "אני אדם שיודע להילחם וקשה לי להפסיד. זו לא תכונה מי יודע מה טובה, אבל אני אוהבת ללכת על כל הקופה, ותמיד חשוב לי לסיים כמו שהתחלתי – עם חיוך", היא אומרת בנחישות. האופי הזה סייע לה לעבור את הקליטה שלה בארץ בצורה חלקה. בשנת 1991, כשהייתה בת 13, לוגסי – אז טמסה – עלתה לארץ עם אמה ואביה מגונדר שבאתיופיה, והיא לא זוכרת קשיים מיוחדים. "האחים הגדולים שלי היו כבר בארץ, הם היו מלומדים ועזרו לי להתאקלם. מהר מאוד רכשנו בית ועברנו ממרכז הקליטה לנס ציונה. היינו האתיופים היחידים בשכונה ומאז כולם בטוחים שנולדתי בארץ".
בגונדר הייתה אמה, טגה, עקרת בית ואביה, גנטו, היה עובד חברת החשמל המקומית ופעיל של ארגון ה"ג'וינט", שסייע בהעלאת יהודים ארצה. הוא השתתף במבצע שלמה ומבצע משה ואף ישב בכלא האתיופי במשך שנתיים כאסיר ציון. "ביום שנולדתי הוא שוחרר מהכלא", מספרת לוגסי.
היא בת הזקונים לאביה ולאמה, אבל מנישואיו הקודמים של אביה יש לה עוד מספר לא ידוע של אחים ואחיות, "בין 17 ל־20", היא מנחשת. "אל תתפסי אותי במילה". כשאמה הייתה רק בת 14, אביה המבוגר ממנה ב־20 שנה "חטף" אותה מבית הוריה. "הם מספרים שזו הייתה אהבה ממבט ראשון", היא אומרת, "ושההורים של אמא לא נתנו לה להתחתן. אחרי שאבא חטף אותה הם הסכימו לנישואים. לא הייתה להם ברירה".
מרתון ירושלים. צילום: אורי לנץ, פלאש 90
כיום אביה בן 95 ועדיין פעיל. "ירשתי ממנו את הכוחות", היא אומרת. "לפעמים, כשקצת קשה לי, אני חושבת איך הוא עדיין בגילו יורד במדרגות ועושה הליכות מסביב לבניין ומחייך. האופטימיות שלו מחזיקה את המשפחה".
לוגסי התגייסה למג"ב והייתה החיילת יוצאת אתיופיה היחידה בפלוגה. לפני עשר שנים הכירה את בעלה "חצי מרוקאי, חצי אשכנזי", כדבריה. "ההורים שלו אוהבים אותי ולרגע לא הרגשתי שהם לא מקבלים אותי בגלל צבע העור שלי. בכלל, כל החברים שלי היו ישראלים, ולא הייתי במערכת יחסים עם בחור אתיופי, כנראה כי הייתי בסביבה כזו שכולם היו ישראלים וככה ההתאקלמות הייתה יותר פשוטה".
חווית גילויי גזענות כלפייך?
"מעולם לא נתקלתי בגזענות ולא הרגשתי בגזענות, אולי כי אני אדם שיודע לעמוד על שלו, ולצערי צריך לפעמים להרים את הטונים כדי לקבל את מה שמגיע לך. אני רואה את עצמי כישראלית שצבע עורה כהה, וכאתיופית גאה".
את מבינה את הכעס של יוצאי אתיופיה ואת הטענות על אפליה?
“אני יודעת שהדעות שלי מכעיסות אנשים, אבל בעיני אי אפשר לשבת ולבכות ולצעוק 'אכלו לי שתו לי'. יש דרכים להשיג את מה שאנחנו רוצים, גם אם יש אפליה מסוימת. אף פעם לא ראיתי את עצמי כשונה, ולכן קשה לי לקבל את התחושה של שונה. לא מזמן הבן הגדול שלי שאל אותי: 'אמא, למה את חומה ואבא לבן?' אמרתי לו שיש אנשים בכל הצבעים, אבל הדם שלנו דומה ומה שבאמת חשוב זו האישיות של האדם".
