עדיין מחכים שתחזרו: 40 שנה אחרי ההפיכה בארגנטינה, המשפחות מחפשות את יקיריהן

אלחנדרה חיימוביץ' נראית מחייכת בתמונה ישנה, בשחור–לבן. היא הייתה בת 17 כשנחטפה על ידי אנשי החונטה הצבאית. כמעט חודש שרדה את העינויים הקשים, ואז הוצאה להורג. אחיה, אוסקר חיימוביץ', בטוח, גם היום, שמצבו טוב משל עשרות אלפי משפחות אחרות. הוא לפחות יודע מה עלה בגורל יקירתו. 40 שנה אחרי, והפצע עדיין פתוח. המשפטים נגד אלה שהורו על ביצוע הפשעים עדיין מתקיימים. הקרובים עדיין מתגעגעים. שבע השנים הרעות, האפלות, בהיסטוריה של ארגנטינה, עדיין רודפות אותה.

ב–24 במרץ 1976 תפס צבא ארגנטינה את השלטון מידי איסבל פרון באמצעות הפיכה צבאית. בשבע השנים הבאות נעלמו מבתיהם, לפי הערכות, כ–30 אלף בני אדם שנחשדו כאויבי השלטון החדש. הם נכלאו או הוצאו להורג או גם וגם בידי כוחותיו של הגנרל חורחה וידלה. ביניהם היו גם 3,000–2,500 יהודים, שנחטפו בעיקר מהערים בואנוס איירס, קורדובה וטוקומאן.

הקהילה היהודית בארגנטינה מנתה באותה תקופה כרבע מיליון איש. כ–12% מכלל החטופים והנרצחים בשנים ההן היו יהודים, לעומת 0.8% מחלקם באוכלוסייה. חלק מהחטופים היו חברים בארגונים פוליטיים, לרוב ארגוני שמאל שהוצאו מחוץ לחוק עם עליית המשטר הצבאי. אחרים היו בני משפחה או סתם מכרים שהואשמו בחברות בארגונים פוליטיים או בתנועות נוער, צעירים בני 17 עד 20. אלה הצטרפו לאנשי אקדמיה, אנשי רוח, ארגוני עובדים ועיתונאים, שהיו בעלי אוריינטציה פוליטית ונרדפו על ידי המשטר במה שכונה "המלחמה המלוכלכת".

במחנות שהקים הצבא, "הטרוריסטים" הושפלו ועונו קשות. חלק קטן שוחרר. הרוב נרצח. הגופות נשרפו או הושלכו לים או נקברו ללא זיהוי. גורלם של אלפים לא נודע עד היום. המשפחות פנו לבית המשפט בדרישה להחזיר את היקירים, אך לרוב החונטה טענה שהחטופים אינם ברשותה. במהלך השנים אותרו קברי אחים בבואנוס איירס ובקורדובה.

ד"ר אפרים זדוף עמד בראש ועדת חקירה שהוקמה בארץ בשנת 2000 בעקבות פניות של קרובי הנרצחים והנעדרים, "הדספרסידוס", לממשלת ישראל. המשפחות דרשו לפעול מול שלטונות ארגנטינה כדי לחפש שרידים, מידע, ולהביא למשפט את האחראים לפשעים. הוא חוזר לימים ההם ומסביר שהשקט היחסי שבו פעלה ישראל באותה תקופה אפשר לה למלט יהודים שהיו בסכנה, וגם כ–70 איש שכבר הוחזקו בבתי הכלא.

"מדינת ישראל והסוכנות הצליחו להוציא מארגנטינה ולהביא לישראל, לעתים בדרכים לא חוקיות, למעלה מ–300 יהודים שהיו תחת איום חטיפה", זדוף מסביר. "אליהם יש להוסיף עשרות ששוחררו מהכלא באופן חוקי, על יסוד החוק הארגנטינאי ופנייה דיפלומטית ישירה של אנשי שגרירות ישראל. העיקרון לקבלת טיפול כזה היה שהאנשים רשאים לעלות על פי חוק השבות. ככה גם הוצאו מארגנטינה קרובי משפחה שלא היו יהודים".

רבים מהניצולים שהגיעו לישראל בפעולות החילוץ השונות עזבו אותה ושבו לביתם בתום שלטון החונטות. אחרים התיישבו במדינות אחרות. ויש שחיים בינינו היום, בישראל.

דפיקה בדלת

רובן גורבט היה בן 20 כשנעצר על ידי המשטר. הוא עונה בכל דרך שאפשר להעלות אותה על הדעת. ב–1972 הוא הצטרף ל–PRT ול–ERP, שם פעל בתנועות הנוער של ארגוני השמאל, שתמכו בפועלים ודגלו במהפכות. טיפס עד דרגת ראש תא, ונעצר כעבור שלוש שנים, עוד לפני שמשטר הצבאי עלה. גורבט ישב בכלא יומיים בלבד. כחודש לאחר עליית הצבא, ב–29 באפריל 1976, נעצר שוב.

"ירדתי למחתרת, עברתי בין בתים בבואנוס איירס", משחזר גורבט, היום בן 60. "הייתה איתי בחורה, חברה בתנועה, ופתאום דפיקה בדלת. יכולנו לברוח מאחור, אבל לא עשינו את זה, לא יודע למה, אולי חשבתי שהבית כבר מוקף. פתחתי את הדלת. הם נכנסו, עשרה שוטרים. הייתה אלימות קשה כלפי, וגם כלפי הבחורה. אחרי מכות, בעיטות ואיומים שיאנסו אותי, הם גלגלו אותי בשטיח והכניסו אותי לרכב. אותה הם זרקו עלי. הייתי עצור כמה ימים בתחנת משטרה, עם ברדס על הראש. עברתי עינויים קשים. מכות חשמל, מכות רצח.

"אחר כך הייתי במעצר מינהלי 20 חודשים. גם שם עברתי עינויים. אני זוכר פעם אחת שבה רצו לחשמל אותי. השכיבו אותי על המיטה, עירום, חיברו אותי לכבלים, שפכו עלי מים, ואז החשמל לא עבד. היו רגעים שבכיתי, התחננתי שיפסיקו, אבל ברגע הזה ידעתי שאני יותר חזק מהם".

המשפחה ידעה איפה אתה?
"כמה ימים אחרי שלקחו אותי, הצליחה המשפחה לגלות מה קרה לי, ואמא הייתה מגיעה לביקורים במעצר. היא חוותה השפלות קשות בכל ביקור, אבל התעקשה לראות אותי. במקביל ביקשתי לצאת למדינה אחרת, כפי שמגיע על פי חוק לעצירים מינהליים. בסוף הגיעה התשובה, בגלל חוק השבות יכולתי לעזוב רק לישראל. אני זוכר את הלילה לפני השחרור. זה היה בראש השנה האזרחית וסגל בית המעצר השתכר. הם עברו תא אחר תא והכו את האסירים מכות רצח. אתה שומע מה קורה ויודע שהם עוד מעט מגיעים אליך. ואז שמעתי אותם אומרים שבתא שלנו יש כאלה שאמורים להשתחרר ולכן הם לא ייגעו בנו. שוחררתי ב–2 בינואר 1978. אחרי כמה חודשים הגיע האישור ויצאתי לישראל. בגיל 22 הייתי כאן".

גורבט הגיע מבית ציוני, אבל מודה שלא היה כזה. "היגרתי לישראל, לא עליתי", הוא אומר בחיוך. במשך שנים חשב להסתנן חזרה למולדתו, לחבור לארגוני המחתרת ולהילחם בחונטות, אבל החיים השאירו אותו כאן. "כשנולדה בתי הבכורה, אחרי שבע שנים בישראל, הרגשתי שזה הבית שלי. רוב החברים שהיו איתי בתנועה כבר לא בחיים".

המשטר קרא לכם טרוריסטים. חלק מהארגנטינאים שראיינתי אמרו "חשבנו שזה מגיע להם, אם עצרו אותם אז הם עשו משהו".
"תמכתי תמיכה מלאה בפעילות הצבאית שלנו, לא חשבתי שזה טרור, וגם היום אני לא חושב כך. יחד עם זאת, לא אהבתי חלק מהפעולות שנעשו בסוף 1975 ובתחילת 1976, שבהן נפגעו שוטרים ואזרחים. לא היינו טרוריסטים, היינו אנשים צעירים וחשבנו שנצליח לשנות את העולם".

אונס בתחנת המשטרה

אוסקר חיימוביץ', בן למשפחה יהודית מוכרת בקורדובה, עלה ארצה ב–1970 עם אחותו רותי. ההורים, עורכי דין, נשארו בארגנטינה, יחד עם אלחנדרה, האחות בת ה–11. כעבור שש שנים היא נחטפה. אלחנדרה הייתה פעילה בתנועת נוער קומוניסטית. היא עונתה ואחרי כחודש נרצחה. במשך ארבע שנים לא ידעה המשפחה מה עלה בגורלה. היום, כאמור, מתנחם אוסקר בכך שאחותו לא סבלה הרבה. "לפחות אנחנו יודעים שזה היה קצר", הוא אומר. כן, גיהינום קצר הוא גם סוג של נחמה בתוך הזוועה. "אלחנדרה הוחזקה חמישה ימים בתחנת המשטרה בקורדובה", אומר אוסקר. "היא עברה שם עינויים ואונס. משם לקחו אותה ללה פרלה, מחנה הריכוז והעינויים הידוע לשמצה. כחודש אחרי כן הוציאו אותה להורג".

40 שנה חלפו, ואוסקר (66) עדיין מתגעגע. "אלחנדרה הייתה נערה נהדרת", הוא נזכר, "חכמה, יפה, מיוחדת. היא הייתה ראש תא בתנועת נוער ציונית, לא השתתפה בשום פעילות שיכולה להיות מוגדרת טרוריסטית. אף אחד לא חשב שדבר כזה יכול לקרות בארגנטינה. עם הזמן היא עברה לתנועת שמאל, שהוכרזה כלא חוקית אחרי עליית הצבא. ב–1 ביוני 1976 היא נעצרה כשהסתתרה אצל חברה. אנחנו יודעים בדיוק מה עבר עליה. מצבנו טוב בהשוואה למשפחות שעד היום לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן".

אבל במשך ארבע שנים המשפחה לא ידעה מה קרה לאלחנדרה. גם ההורים המקושרים לא הצליחו להגיע אל האמת. "הם נתלו בכל מכר או איש קשר שהבטיח להשיג מידע", אוסקר אומר, "שילמו כסף רב עבור הבטחות שהתבררו כריקות מתוכן. ב–1978, אחרי שנתיים של חיפושים, הם עלו לארץ, אבל כבר לא היו אותם האנשים. בהתחלה אמא סירבה לעזוב את ארגנטינה, כדי שאם אלחנדרה תופיע היא תמצא אותה בבית. גם בישראל היא הייתה קופצת לשמע כל דפיקה בדלת, כל רכב שנעצר ליד הבית".

איך התבררה לכם האמת?
"בשנת 1980 הגיע מכתב מארגון אמנסטי על בחורה שהייתה כלואה בלה פרלה. 40 בני אדם בלבד, אולי קצת יותר, שרדו את המחנה, מתוך 3,000 שהוחזקו ועונו שם (32 שוחררו במונדיאל 1978 וככל הנראה עוד 17 שוחררו). היא העידה בפני אמנסטי בשווייץ, סיפרה שאלחנדרה הוצאה להורג, והגיעו עוד עדויות שאימתו את הסיפור. אלחנדרה נרצחה לקראת סוף יוני".

אתה חושב על מה שעבר עליה בימים האלה?
"הרבה. על דברים קטנים. היא הרכיבה משקפיים, אני חושב אם הם נשברו לה בעינויים ואיך הצליחה להסתדר בלעדיהם. דברים כאלה. הנכדה שלי בת שבעה חודשים. קוראים לה רוני אלחנדרה".

הבריחה מהמולדת

מוניקה ברד היא אישה יפה. בת 58, נשואה בשנית ואם לשלושה ילדים. לפני 40 שנה, כחודש לאחר עליית המשטר הצבאי, בהיותה בת 18 ובחודש התשיעי להריונה, נכנסו 12 אנשי משטרה לביתה בשלוש לפנות בוקר. הם עצרו את בעלה, הוגו דוננברג, ונעלמו. עד היום היא מנסה להתחקות אחר גורלו.

את מחייכת.
"אני חייבת. אני רוצה לדבר על הוגו, על מה שקרה, וחייבת להיות חזקה, לא להתפרק".

איפה הכרתם?
"בקיבוץ רמות מנשה, ב–1974. הוגו התנדב שם חצי שנה ואני באתי עם המשפחה, בגיל 16, לחופשה. שנינו היינו ציונים, אבל כשחזרנו לארגנטינה רצינו לעשות משהו למען המדינה שלנו. פעלנו כדי לשנות את המשטר, היינו חברים ב–ERP, הלכנו להפגנות, הוצאנו עיתון, היינו נאיבים. וגם אם אנשים חשבו שעשינו משהו רע, לא הגיע לנו. יכלו לעצור אותנו, להביא למשפט. לא עינויים ורצח ולזרוק ממטוס ולחטוף לנו את התינוקות".

תחזרי ללילה ההוא.
"29 באפריל 1976, חודש אחרי שהם עלו לשלטון. היינו נשואים שנה וחצי. מאז ההפיכה ידענו שאנחנו בסכנה וישנו כל לילה בבית אחר. באותו לילה כבר לא היה לנו איפה לישון והחלטנו בכל זאת לחזור לדירה. בחוץ היה רעש נורא ואמרתי את זה להוגו. הוא אמר שאני רגישה בגלל ההריון. בשלוש בבוקר הם נכנסו, ראו שאני בהריון ואמרו לי לחזור למיטה. הם כיסו אותי שלא אראה, אמרו להוגו להתלבש ולהשאיר לי את השעון ואת טבעת הנישואים. קשרו אותי בידיים, הוא בא לתת לי נשיקה ולחש לי את השם של מי שחשב שהלשין עלינו. וזהו. מאז לא ראיתי אותו".

למה לא לקחו גם אותך?
"עד היום אני לא יודעת. הם הרי לקחו נשים בהריון ואחר כך נתנו את הילדים שלהן לאימוץ למקורבים לשלטון. אולי משום שזה היה בהתחלה והם לא היו מתואמים לגמרי. אי אפשר לדעת מה עבר להם בראש. מיד אחרי שלקחו את הוגו יצאתי להורים שלי. הם התחילו לחפש דרך להבריח אותי מארגנטינה. מצאנו רופא שאשתו והבת שלו נהרגו זמן קצר קודם לכן בתאונת דרכים. הוא אמר שלא אכפת לו לסכן את החיים שלו וחתם שאני רק בתחילת ההריון, כדי שאוכל לעלות למטוס. הצלחנו להוציא לי דרכון בשם נעורי, וכך ברחתי. בישראל כבר היו שלוש אחיות שלי. היינו בית מאוד ציוני. אנשים התרחקו מההורים שלי. פחדו. אפילו ב–1984, כשחזרתי לארגנטינה בפעם הראשונה, היו כאלה שפחדו לדבר איתי. רק בשנים האחרונות מתקרבים אלי, פתאום אני נחשבת אטרקציה כי שרדתי".

הדחף של מוניקה לברוח מיד הוכיח את עצמו. בנה עידו נולד בארץ שבוע לאחר הנחיתה, ב–14 במאי. "הם ידעו מתי אני אמורה ללדת. שאלו אותי באותו ערב שבו חטפו את הוגו, ואמרתי שעד 19 במאי. ב–20 במאי הם הגיעו לבית הורי וחיפשו אותי, כנראה כדי לקחת אותי ואת הילד, אבל כבר הייתי בישראל. הם לא עשו דבר להורים שלי, כנראה משום שבאמת לא היו עדיין מתואמים". 

הוועדה הבין–משרדית לבירור גורל הנעלמים היהודים בארגנטינה פעלה בישראל עד שנת 2003. היא הגיעה למסקנה כי 21 תינוקות יהודים שנולדו בשבי נלקחו מהוריהם ונמסרו למקורבים לשלטון. בין 1976 ל–1983 נחטפו בארגנטינה בסך הכל כ–500 תינוקות של אסירים פוליטיים. הנשים ההרות, שחלק גדול מהן נכנס להריון כתוצאה מאונס, נעלמו לאחר שילדו. בוועדה היו חברים, בין השאר: פיני אביבי (יו"ר) ויועד מגן ממשרד החוץ; עו"ד עירית קאהן ועו"ד יעל פרסמן ממשרד משפטים; ד"ר אדי קאופמן כנציג הציבור; אוסקר חיימוביץ' וד"ר אפרים זדוף כמשקיפים.

וידלה עצמו הודח ב־1981 על ידי רמטכ"ל הצבא. ב–2012 הרודן, שכיהן כנשיאה ה–43 של ארגנטינה, נידון ל–50 שנות מאסר בגין חטיפת תינוקות של אסירים פוליטיים. הוא הכחיש בעדותו כי הייתה ברשותו תוכנית סדורה לחטוף תינוקות. יחד איתו הואשמו תשעה בני אדם בחטיפת 34 תינוקות. שבעה הורשעו, שניים זוכו. וידלה מת בכלא ב–2013.

בארגנטינה פועלים עד היום ארגונים כמו "סבתות כיכר מאי" ו"אמהות כיכר מאי" שמטרתם איתור התינוקות החטופים. עד כה הם הצליחו לתעד 256 תינוקות ולאחד 56 מהם עם המשפחות המקוריות. הארגונים פועלים משנת 1977. שלוש מהמייסדות הועלמו גם הן, כמובן. מדי יום חמישי מקיימות הנשים מצעד זיכרון בכיכר המרכזית, שם החלה המחאה בשנות ה–70.

מוניקה, היום את כבר יודעת מה עלה בגורלו של הוגו?
"הייתה עדות של מישהי ששוחררה ב–1978 מלה פרלה. בארגנטינה התקיימה אז אליפות העולם בכדורגל, השלטון רצה להציג נאורות ושחרר 32 אסירות. היא זכרה את הפנים שלו. אני מנחשת מה קרה לו. הם נהגו להרוג אנשים בתלייה על צלב, עד שהם מתו. המשפחות שלנו לא קיבלו שום תשובה לגבי גורלו. חזרתי מאז כמה פעמים לארגנטינה, העדתי במשפטים נגד מי שהיו אז בשלטון, וגם בפני הוועדה בארץ. אני רוצה צדק. אני רוצה לדעת מה קרה להוגו".

סיפרת לעידו הכל?
"התייעצתי עם מומחה וסיפרתי לו בהדרגה. התחתנתי בשנית, יש לי עוד שתי בנות. עידו גר היום בארצות הברית ויש לו שלוש בנות. הוא קופי של הוגו. המשפחה של הוגו עדיין חיה בארגנטינה ועידו מבקר אותם באופן קבוע. זה כל מה שנשאר להם ממנו".

ד"ר זדוף זוכר היטב את העדות של מוניקה. במהלך הראיון עיניו דומעות. 13 שנה אחרי שעמד בראש הוועדה שחקרה את נושא הנעדרים והנרצחים, הוא עדיין מתקשה להכיל את העדויות ששמע. "הם היו ילדים, לא הגיע להם למות כך", הוא אומר. זדוף ושותפו לוועדה, פרופ' אדי קאופמן, קבעו במסקנות החקירה שביצעו כי יהודים שהוכנסו לבתי הכלא סבלו הרבה יותר מעצורים אחרים. הסיכוי שלהם לשרוד את הכלא היה אפסי. אחת הסיבות לכך, לפי גורמים שחקרו את הנושא, היא שנאת יהודים ואידיאולוגיה נאצית שאומצה על ידי החונטות השולטות - כ–30 שנה אחרי שפושעי מלחמה נאצים מצאו בארגנטינה מקלט.

א' עלתה לישראל ב–1980. גם היא בוכה במהלך הראיון. למרות השנים שחלפו, היא מתביישת להתראיין בשמה וטוענת שהיא לא היחידה מקרב מי שחי בארגנטינה באותה התקופה. "כשהתחילו החטיפות לא הגבנו", היא מסבירה, "התרחקנו ממשפחות החטופים. אמרנו ‘בטח הגיע להם, עשו משהו לא בסדר'".

לא ראיתם את כמות הנעלמים?
"כל כך רצינו לחיות, לחיות בשקט, להאמין שאם לא נתקרב אז לנו זה לא יקרה. אני חושבת על כל המחנות האלה, כמו לה פרלה, שאנשים עברו לידו ולא ידעו ולא חשבו ולא רצו לדעת. זה היה כמעט נורמלי בשבילנו לחיות ככה. והעולם לא דיבר, אפילו היה מונדיאל בארגנטינה ב–1978. רק ב–1983 הוקמה בארגנטינה הוועדה לגילוי גורל הנעלמים. כעבור שנה היא ניפקה דוח, NUNCA MAS, ‘לעולם לא עוד'. ואז הבנו כמה זה היה נורא".

NUNCA MAS, שתורגם לשפות רבות, גם לעברית, כולל עדויות על כ–9,800 חטופים. ההערכה היא כי משפחות רבות חששו להעיד, כי אולי יום אחד החונטות ישובו לשלטון. התמונה העולה מן הדוח מזעזעת: רצח, אונס בפומבי, עינויים, השלכת אנשים ממטוסים לים. מהעדויות עולה גם גישה אנטישמית ואימוץ סמלים ושיטות עינויים נאציות.

ראול אלפונסין, הנשיא הדמוקרט שעלה לשלטון ב–1983, פתח במשפטים נגד האחראים לאירועים, אבל ב–1987 עברו בארגנטינה חוקי חנינה, שלא אפשרו לשפוט קציני צבא. ב–2005 ביטל הנשיא דאז נסטור קירשנר את החוקים, והמשפטים חודשו. רוב הנאשמים היו כבר בשנות ה–70 וה–80 לחייהם. חלקם נמצאים היום במעצר בית בווילות מפוארות, אחרי שנים רבות שבהן התהלכו חופשיים.

ב–2014 הורשעו 19 בני אדם בחטיפה, עינויים, מעצרים בלתי חוקיים והתעללות בקטינים. מפכ"ל משטרת ארגנטינה בזמן המשטר הצבאי ושר הפנים לשעבר נידונו למאסרי עולם.

איפה הייתה ישראל?
כמעט כל המרואיינים כועסים על התנהלות מדינת ישראל בתקופה האפלה ההיא ובשנים שיבואו אחריה, טוענים שלא עשתה די לאיתור החטופים.

מוניקה: "במשך כל הזמן הזה ישראל המשיכה לסחור עם ארגנטינה, לספק נשק לחונטות. אני יודעת שאפילו אנשי ממשל בישראל היו טסים לשם, מתארחים אצלם, הולכים לאירועים ומסיבות. ציפינו שישראל תשתמש בכוח שלה, שהרי החונטות רצו מאוד בידע שלה, כדי להשיג מידע, לעזור לנו לגלות מה קרה. הם לא עשו כלום, גם שנים אחרי סיום הדיקטטורה".

ד"ר זדוף מודע לטענות הקשות שעדיין עולות מצד קרובי המשפחה. "מאז תום הדיקטטורה ועד הקמת הוועדה, האנשים האלה הרגישו שהרשויות כאן מתעלמות מהם ואינן רוצות לסייע או בכלל לשמוע אותם", הוא אומר. "חלק מעבודת הוועדה הייתה לתת מקום לכאב שלהם. הם בכו, ואנחנו בכינו איתם".

ראש הוועדה מציין את פעילות אנשי משרד החוץ ושליחי הסוכנות ש"סיכנו את חייהם. זה היה משטר של חונטות, לא משטר דמוקרטי שאפשר לבטוח בו שיכבד חסינות דיפלומטית, והם התעקשו לבקר אנשים בבתי כלא ולמלט אותם לישראל. ההחלטה לסייע התקבלה אף על פי שחלק מהם היו רחוקים מהיהדות ומישראל".

לפני כשבוע הגישה קבוצה של 12 ישראלים יוצאי ארגנטינה, חלקם קרובי משפחה של חטופים, בקשה למשרד החוץ ולמשרד הביטחון לחשוף את כל המידע על הקשרים בין ישראל לשלטון הצבאי באותה תקופה. אם לא ייענו בחיוב, הם מאיימים לפנות להליכים משפטיים.

שלמה סלוצקי, עיתונאי ישראלי, יליד ארגנטינה, הוא אחד מיוזמי הבקשה. בן דודו של אביו, סמואל סלוצקי, נחטף ונרצח בזמן שלטון החונטות. "אנו דורשים את חשיפת כל המסמכים בנוגע לפעולות שנקטה מדינת ישראל כדי לסייע לקורבנות", הוא אומר, "את כל המסמכים בנוגע לשאלה מה ידעה או לא ידעה ישראל בזמן אמת על גורלם".

מוניקה, את מתחרטת לפעמים על הפעילות שלך?
"ממש לא. אבל כשהייתי בהריון ניסיתי לשכנע את הוגו לצאת מארגנטינה. הוא לא הסכים והקשבתי לו. על זה אני לפעמים חושבת. אולי אם הייתי מתעקשת יותר זה לא היה קורה לו".

ביום חמישי, בדיוק 40 שנים לתחילת משטר הזוועה, יצעד רובן גורבט בפלסה דה מאיו בבואנוס איירס. הוא לא יהיה שם לבד. אשתו וארבעת ילדיהם יהיו איתו. ארגנטינאים רבים בערים השונות יבקשו לסיים את המצב של חוסר הידיעה הגמור של משפחות הנעדרים ולהביא לדין את השליטים שעדיין נותרו בחיים ושההליכים המשפטיים נגדם עדיין לא הגיעו לידי מיצוי.

רובן, למה כל כך חשוב לך לחזור לארגנטינה עכשיו?
"יש שיר של פבלו מילאנס, משורר צ'יליאני דווקא:

'אני אדרוך שוב ברחובות

של מה שהייתה סנטיאגו המדממת,

ובכיכר אחת יפה ומשוחררת

אעצור ואבכה על אלה שאינם.

אבוא מהמדבר הלוהט

ואצא אל יערות ואגמים,

ואזכור בהר אחד בסנטיאגו

את האחים שלי שמתו לפני'".

ממשרד החוץ נמסר בתגובה על פעילות ישראל במהלך שנות שלטון החונטות: "לישראל יחסים דיפלומטיים עם ארגנטינה לאורך השנים, המתבטאים בשיתוף פעולה נרחב בתחומים מגוונים. במהלך שלטון הגנרלים, ישראל באמצעות נציגיה פעלה לסייע בחילוצם של יהודים שהיו בסכנת חיים. בתחילת שנות האלפיים הקימה ממשלת ישראל ועדה בין–משרדית בשיתוף משרדי החוץ והמשפטים בעניין הנעלמים היהודים בארגנטינה בתקופה הנ״ל. מסקנותיה פורסמו לציבור ובין השאר מופיעות בהן עדויות רבות על סיוע השגרירות".