מדווחות מהשטח: מדוע סיקור ביטחון ומשטרה נחשב עדיין לטריטוריה גברית?

“התקשורת הביטחונית בישראל היא זירה גברית ומיושנת מאוד, ונשים מתקשות מאוד להשמיע בה את קולן”, אומרת טל לאור, עיתונאית ודוקטורנטית למשפטים ותקשורת באוניברסיטת בר־אילן, מגישת הפינה “הקשב!” בחדשות ערוץ 1, אשר עוסקת בתחומי צבא וחברה. “אפשר לספור על כף יד אחת את הנשים שעוסקות בסיקור התחום הביטחוני. הכתב הצבאי המוביל הוא לעולם גבר. יש גם חשיבות לעניין הנראות וההשראה.

כפי שאמרה הפעילה הפמיניסטית מרי וילסון: you can’t be what you can’t see. בטלוויזיה, למשל, אין אף אישה שמסקרת או מפרשת את התחום הביטחוני בקביעות. שלא לדבר על היעדר הנשים בפאנלים הביטחוניים. מה המסר של הדבר הזה? שבדברים החשובים בחיים, כמו ביטחון, נשים לא מבינות ורק גברים רשאים להסביר לנו את המציאות, כפי שבא לידי ביטוי בתקרית בין אהוד יערי לדנה ויס. זו תפיסה מעוותת שחייבת להשתנות, ואני מאמינה שתלך ותשתנה”.
 

לאור, לשעבר דוברת משלחת ישראל באו”ם אשר שירתה בעברה בשב”כ,  פעילה כיום בתא העיתונאיות אשר שם לו למטרה בין היתר לקדם ייצוג של נשים בתקשורת, בדגש על תחומים שנתפסו עד כה כטריטוריה גברית. “לא חסרות נשים שיכולות לדבר בתחומים מגוונים ובכללם ביטחון, צריך פשוט למצוא אותן, גם אם זה אומר להתאמץ קצת לפעמים”, היא אומרת. “נשים מביאות איתן לרוב השקפת עולם עמוקה, עשירה ואמפתית יותר גם בנושאים צבאיים. בעיני, מבחינה תקשורתית, פאנל ביטחוני על טהרת הגברים, מעבר לכך שאינו שוויוני - הוא בראש ובראשונה דבר משעמם”.


 

גם ח”כ קסניה סבטלובה (המחנה הציוני), ששימשה בעברה פרשנית לענייני ערבים בערוץ הרוסי, מכירה את המשוכות העומדות בפני אישה בטריטוריה “גברית”. “בבית חונכתי כך שלא הרגשתי שיש הבדל בין אישה לגבר ושאני יכולה לעשות את מה שמעניין אותי, ואין סיבה שלא אלך על זה”, אומרת ח”כ סבטלובה. “סבתא שלי הייתה רופאה צבאית, אמא שלי מהנדסת בניין. רציתי להיות עיתונאית, ובבית אמרו לי ‘בסדר’. כשהגעתי לארץ למדתי תקשורת. הייתי מזרחנית, רציתי להיות כתבת, ומה יותר טבעי מזה שאחפש עבודה בתחום? אמרו לי ‘את רוצה להיות אהוד יערי?’.

אחר כך אמרו לי ‘את רוסייה, את אישה, למה לך לעסוק בתחום הזה?’. גיליתי שאני אישה כשהתחלתי לחפש עבודה בתחום עיתונות השטח, וגיליתי שאני רוסייה רק כשהגעתי לארץ. הציעו לי לכתוב על לייף סטייל ועל רוסים, כי מה לי ולערבים. כשכתבו עלי באחד העיתונים, הכותרת הייתה ‘הגרסה הנשית של צבי יחזקאלי’. למה אני צריכה להיות גרסה של מישהו? כשביקרתי בינואר 2011 בכיכר תחריר, כשהפילו את מובארק, עבדו שם לא מעט כתבים ישראלים. הרבה אנשים שאלו אותי ‘ומה עם הבנות שלך?’ אמרתי ‘ומה עם הבנים שלכם? כולכם אבות’. התפקידים המגדריים עדיין מאוד חזקים אצלנו. זה לא רק בעיתונות”. 
 

“בצעירותי ניסו לשים לי רגליים”, מספרת גם הדס שטייף, כתבת לענייני משטרה של גלי צה”ל. “לא ייחסו את ההצלחה שלי לעובדה שאני כתבת שהלכה בבוץ ולילה־לילה יצאה לזירות רצח כשכולם נשארו בבתים. ייחסו את ההצלחה שלי לזה שאני בלונדינית. סיפרו שהשגתי את הסיפורים שלי באמצעות התחנחנויות, ואולי יותר מזה, מה שלא היה ולא נברא. נהפוך הוא. בגלל שגברים בתחום שלי הם שוטרים רציניים, פחדו שיגידו שהם יותר נחמדים אלי, והיה להם אנטגוניזם נורא גדול. בהתחלה נעלבתי, אחר כך צחקתי, ויום אחד זה נגמר. מבחינתי סיקור משטרה וצבא הוא לא נחלתם הבלעדית של גברים.

נשים מביאות ערך מוסף לתוך המקצועות האלה. אנחנו מצליחות להרחיב את הפריזמה הצרה של המקצוע. גברים מאוד רוצים לנכס לעצמם כל מיני דברים כי הם מבינים שנשים לאט־לאט משתלטות על מה שנתפס בעיניהם כטריטוריה בלעדית שלהם. מאוד קל לבוא ולהגיד: זה לא בשביל נשים. הבעיה הכי גדולה היא בכך שעד היום נשים הן האחראיות בבית על הילדים ועול הבית על כתפיהן.

כשעול הבית נופל על אישה מאוד קשה לה לצאת למלחמה: לעזוב הכל ולצאת לעזה, לדרום לבנון או לילה־לילה לאירועים פליליים. בגלל זה הרבה נשים נושרות בדרך. מעבר לכך, גם גברים וגם נשים מאוד רוצים להגיש תוכניות משלהם. לכן לא פעם הנשים משאירות את הזירה ‘המבצעית’ לעולם הגברי, בלי שהם מתאמצים. כל אישה יכולה לעשות את זה מצוין. עובדה, אני עושה את זה 30 שנה, וכשהייתי צריכה להיכנס לדרום לבנון, גברים לא עשו את זה כי הם פחדו”.
 

“אולי, אבל זה רק כי התנאים האובייקטיביים של הנשים הם מאוד קשים. נלחמתי בזה, הבאתי את כל העזרה שאני צריכה כדי שאוכל לעשות את זה כי אהבתי להיות בחוץ, ברחוב. זו המשמעות של העבודה הזו. היום אף אחד לא יכול לערער עלי. אני רואה איך זה כשמגיעות נשים חדשות לתחום, איך כל עיתונאי הופך להיות טווס: הוא המבין והיודע, גם אם הוא בסך הכל שנה לפניה בתחום”.
 

שמרית מאיר, מנכ”ל לינק, מרכז לתקשורת אסטרטגית במזרח התיכון, לשעבר כתבת לענייני ערבים של גלי צה”ל, אומרת שכאשר מדובר בעולם הערבי, עובדת היותו של מאן דהוא מסתערב עם מבטא על אופנוע לא מקדמת את הבנת הצופה של המציאות המורכבת. “אני כל הזמן מוצאת את עצמי לבד בדברים האלה”, היא אומרת. “זו אני בחדר מלא גברים. זה יוצר סיקור מאוד ביטחוניסטי, מונוליטי ומצ’ואיסטי”.

 

ד”ר עינת לחובר, מרצה בבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, ערכה במשך שנה שלמה עם צוותה מחקר שבודק את נוכחותן של נשים כמסקרות וכמסוקרות בידיעות חדשותיות בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט. לפי הממצאים, בחדשות בתחום פוליטיקה וממשל, רק 6% מהדמויות הן נשים ובכלכלה רק 38%. התחום שבו יש כמעט ייצוג שוויוני לנקודת המבט הנשית הוא סיקור ידוענים, אמנות ומדיה. רק 11% מהדמויות החדשותיות בתחום הפוליטי היו נשים (בהשוואה להיותן 23% מכלל חברי הכנסת), כמו גם רק 14% מהדמויות החדשותיות בתחום העסקי והניהולי.
 

פרופ׳ אורן סופר, ראש המחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, מזכיר כי עד שנות ה־80, בבית הספר המרכזי למקצועות המדיה בארץ, גלי צה”ל, מקצועות עיתונאיים היו סגורים בפני נשים, מתוקף הרציונל שעיתונות היא סוג של תפקיד שטח, בדומה לתפקידי לחימה. מרבית הנשים הופנו לתפקידי עריכה. 
 

לפני 20 שנה התנבאו חוקרי תקשורת וצפו פמיניזציה של מקצוע העיתונות לאור המגמה המתמשכת של גידול במספר הנשים במקצוע לעומת מספר הגברים עד אמצע שנות ה־90. הנתונים מן השנים האחרונות מראים כי המגמה הזו נעצרה ומספר העיתונאיות עומד על כשליש בערך ממספר העיתונאים. אולי ניתן היה לחשוב שהמגמה הזו צריכה להימשך בהינתן רמות השכר בתחום התקשורת, כשהנחות המחקר, המבוססות על מציאות עצובה, היא ששוק שבו המשכורות יורדות הופך להיות שוק נשי יותר.

 “לא רק שמגמת הפמיניזציה של העיתונות נעצרה, אנו רואים שתחומי הסיקור הפחות נחשבים – רווחה, בריאות, חינוך, או כאלו הנתפסים כרכים – לייף סטייל, צרכנות - מזוהים עם נשים, בעוד שהתחומים המוערכים כ’קשים’ וחשובים יותר דוגמת התחום המדיני, הפוליטי, הביטחוני, הכלכלי, משטרה, חוץ ומזרח תיכון מוחזקים בעיקר בידי גברים”, אומר פרופ’ מוטי נייגר, דיקן בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה. “מגמה מקבילה היא העובדה שמעט נשים מגיעות לתפקיד העורכות או הפרשניות, אלא שמצופה מהן להביע עמדה על המציאות, וכך יוצא שהגברים תופסים בעלות על הבניית תפיסת המציאות של הקהל. 
 

“המקרה של דנה ויס מול אהוד יערי הדגים עניין זה בצורה בולטת”, מוסיף פרופ’ נייגר. “יערי הציע מסגרת להבנת המציאות - האסלאם מול המערב - מתוך סמכותו כפרשן לענייני ערבים, אבל מסגרת זו אינה היחידה להבנת המציאות, והיא, כמו מסגרות אחרות, כופה לראות את העולם בצורה ערכית אחת ולא אחרת. ויס הציעה מסגרת אחרת, כאשת חדשות ותיקה ומנוסה שמסתכלת מזווית אחרת על המציאות, מסגרת ‘המתונים’ מול ‘הקיצונים’, המאפשרת שילוב בין מדינות המערב ובין גורמים מתונים בעולם האסלאמי.

שתי המסגרות מקובלות ומתחרות גם בעולם שמחוץ לחדשות 2, וטוב עשתה ויס שהעלתה את המסגרת הנגדית. התנהגותו של אהוד יערי מעידה שעיתונאיות, בכירות ככל שיהיו, עדיין צריכות להיאבק על מקומן בעולם החדשות. אני מקווה שזה יסמן לעיתונאיות אחרות שלא צריך לפחד, ומי שבסופו של דבר יוצא עלוב הוא מי שמשתיק עיתונאיות בשידור”.
 

“המצב השתפר, אבל צריך לעשות עוד הרבה כדי שנשים יגיעו לתפקידים בכירים באמת והשכר יהיה שווה בין נשים לגברים”, אומרת כרמלה מנשה, שמשמשת ככתבת לענייני צבא בקול ישראל. “גילויי שוביניזם עדיין קיימים, אפילו בלי שיודעים שזה קיים. בעבר באתי עם אבי בניהו ועמנואל רוזן לכנסת, שניהם היו אז כתבים צבאיים. הם הכירו לי את רפול, והוא שאל אותי ‘מי את?’. עניתי: ‘כרמלה מנשה, כתבת צבאית של קול ישראל’, והוא שאל אותי: ‘הסתערת פעם על מחבלים?’. אמרתי לו: ‘גם הם לא הסתערו על מחבלים’. ‘באיזו זכות את מראיינת רמטכ”ל, שר ביטחון וכוחות צה”ל בשטח?’ הוא שאל.

עניתי: ‘הייתי יותר קרבית משניהם יחד בצה”ל'. כמו שבניהו אומר: לשניהם יחד, לרוזן ולו, יש פרופיל של צנחן. זה היה מעליב, אני מודה, ועד היום זה לא פשוט אף על פי שמתייחסים מאוד ברצינות. 27 שנה של מאבק מתמשך. זה מה שהוביל אותי. התחושה שאני לא תמיד יודעת הכל עושה אותך טובה יותר, כשהיוהרה היא לא חלק ממך. את כל הזמן נזהרת, שואלת שאלות, קצת פוחדת. אני לא קופצת על כל ידיעה בלי לבדוק אותה. זה הוכיח את עצמו, כי היוהרה לא מובילה לכלום, ואני מברכת על זה”.