סיפור חובק עולם: ההגדה שהוחרמה ע"י הנאצים וזו שהגיעה ארצה ממוזמביק

ההגדה הקדומה בתערוכה היא מהמאה ה־12 והיא משרידי הגניזה הקהירית. המילה “מרורים", ולא “מרור", היא הפרט הלוכד את העין בדף המוצג מהגדה זו, ומלמד כי בניגוד לתנ"ך, שמאז חתימתו אסור לערוך בו שינוי כלשהו, בין ההגדות השונות יש הבדלי נוסח מפליגים.
 

מהתערוכה עולה שההגדות לא תמיד הופיעו כחיבור עצמאי ויש מהן סוגים, כמו הגדה ששרדה מהמאה ה־14 והיא נתונה במחזור תפילות אשכנזי. כתב היד כתוב באותיות מרובעות דמויות אותיות דפוס בעוד ההוראות והפירושים נכתבו באותיות בעלות השפעה גותית.
 

מאחורי חלק מהמוצגים מסתתר סיפור רקע מרתק. כך “הגדת רוטשילד" שנכתבה בצפון איטליה באמצע המאה ה־15, ושמה בא מכך שהייתה בבעלות משפחת רוטשילד העשירה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה היא נשדדה על ידי הנאצים ולאחר המלחמה היא התגלגלה לידיו של ד"ר פרד מרפי, שהוריש אותה לאוניברסיטת ייל. רק בשנת 1980 זוהתה ההגדה, שבה בולטים איוריו מלאי ההומור המוזר של הצייר יואל בן שמעון. היא הוחזרה לבעליה, שתרמו אותה לספרייה הלאומית.
 

 

מורכב יותר הוא סיפורה של “הגדת וולף", שנקראה כך בהיותה בבעלות אחד, אלברט וולף, וממנו עברה לרשות הקהילה היהודית בברלין. ההגדה, שנכתבה בסוף המאה ה־14 באוויניון שבצרפת, הוחרמה על ידי הנאצים והגיעה לאחר מלחמת העולם לארכיון ההיסטורי היהודי בוורשה, נעלמה משם והתגלגלה לז'נווה שבשווייץ עד שבתום מאבק משפטי הוחזרה לוורשה. היה זה ראש ממשלת פולין שתרם אותה לספרייה בירושלים.

בהגדות המוצגות בתערוכה ניתן לעקוב אחר הנוסח של כל אחת מהן, באותיות שהן נכתבו בהן וכן באיורים הנלווים. ב"הגדת אמשטרדם" משלהי המאה ה־17 צדים את תשומת הלב איוריו של האמן אברהם בן יעקב. זה, שהיה גר צדק, העתיק באיוריו מציורי האמן הנוצרי מאתיוס מריאן, שאייר ספרי תנ"ך והיסטוריה. זו ההגדה המודפסת היחידה בתערוכה והיא כוללת פירוש המבוסס על “זבח פסח", ספרו של דון יצחק אברבנאל.
 

לא כל הפריטים בתערוכה מקורם באירופה. כך למשל ההגדה שזכתה לשם “סדר ליל פסחים", שהופיעה בתימן של המאה ה־18 עם ביאור בדרך הקבלה; “הגדת בגדד", משלהי המאה ה־19, אשר מושפעת מקבלת האר"י ומופיעה עם תרגום לערבית־יהודית; והגדה פרסית מאותה מאה, ששזורות בה מילים בפרסית הכתובות באותיות עבריות.
 

בתערוכה אנחנו מתוודעים גם להגדה משנגחאי, להגדה אחרת מאזרבייג'אן ול"הגדת בורדו" מצרפת של המאה הקודמת, שנכתבה כולה בצרפתית. כל הגדה והסיפור שלה. יוצאת דופן בתערוכה היא “הגדת מוזמביק", שאיננה מאוסף הספרייה והיא התקבלה בהשאלה מאיזי ליבר, תושב תל אביב. משפחת ליבר נסה בתקופת השואה מבלגיה דרך צרפת וספרד לפורטוגל, ומשם הגיעה למוזמביק, אז מושבה פורטוגלית. בתקופה שבה ישבה בבירת המושבה, לורנסו מארקש (כיום מפוטו), העתיק אבי המשפחה, חיים מרדכי ליבר, את ההגדה בכתב ידו וילדיו סייעו לו לכרוך אותה. משפחת ליבר, שעלתה לבסוף ארצה ב־44' מדרום אפריקה, ממשיכה להשתמש בהגדה זו, המוצגת כעת בתערוכה. 

“בכל עט ועת", הספרייה הלאומית, בכל יום בין 9:00־16:00, כניסה חופשית 

בחול המועד פסח, התערוכה תהיה פתוחה רק בימים א'־ב' (24־25 באפריל)