כשהורים מודאגים מלווים את ילדיהם לטיול הגדול של אחרי הצבא, לא תמיד הם אומרים בקול את מה שהם חושבים: התקווה שהילדים ינקו את הראש אבל לא יכניסו לגוף חומרים מסוכנים; הרצון שהם ייהנו, אבל לא מישיבה ממושכת בגסטהאוסים מטונפים ומצריכה אובססיבית של סמים, שמהווים חלק בלתי נפרד מהטיול במזרח.
כשבתיה קהתי ליוותה את בנה, נריה בן דוד, לשדה התעופה בפעם הראשונה שטס להודו בגיל 18, היא אמרה לו שייזהר, שלא יעשן סמים, שלא יעשה שטויות. "אל תדאגי, אמא", הוא חייך את החיוך הרחב והממיס שלו, והלב שלה התרחב. מבטה ליווה אותו כשעבר את ביקורת הדרכונים ולה נותר להתפלל. אחרי חצי שנה, כשהוא חזר הביתה במיוחד לבת המצווה של אחותו אושרה, שמרותקת לכיסא גלגלים, קהתי התפוצצה מגאווה. כל חמשת ילדיה היו איתה בבית. נראה שהתקופה הקשה שעברה עליהם כמשפחה בעקבות גירושיה הייתה מאחוריה.
אבל מהר מאוד תאוות הנדודים של בן דוד פעפעה בו ולא נתנה לו מנוח, והוא הכריז: אני חוזר להודו. "טוב לי שם", הסביר לאמו, שלא יכלה לעצור את הדמעות. "אני אוהב את השקט, את החברים, את העבודה במכירת תכשיטים". הפעם היא כבר סמכה עליו וחיבקה אותו חזק. והוא, בנה בכורה שדומה לה להפליא, החזיר חיבוק חזק. רק שהפעם הביקור בהודו הסתבך.
ב־15 בינואר 2015, חודש וחצי מתחילת הביקור השני שלו בתת היבשת, נתפס בן דוד בגואה בחשד להחזקת סם מסוג LSD. הבחור שנתפס יחד איתו שלף מיד חבילת שטרות והעביר לשוטרים ששחררו אותו לדרכו. "אולי הוא היה בהלם", אומרת קהתי בהשלמה מפוכחת. "אולי הוא חשב שבגלל שהבקבוקון היה מיועד לשימוש עצמי לא יקרה לו כלום".
יממה אחרי שנעצר והושם בכלא מאפוסה בגואה קיבלה קהתי הודעה מחבר של בנה על המעצר. "עם כל מה ששמעתי על בתי הכלא בהודו, נכנסתי ללחץ. זה היה ביום שישי, אולי שעה לפני כניסת שבת. ניסיתי למצוא אנשים שנמצאים בהודו ושיוכלו לעזור לי והתקשרתי לשגרירות ולמשרד החוץ, אבל אף אחד לא ענה לטלפון. רק ביום שני הצלחתי לתפוס שם מישהי שאמרה שהם מודעים למצב".
קהתי לא מבינה מדוע משרד החוץ לא עמד איתה בקשר במשך השנה ושלושה חודשים שבהן בנה נמצא במאסר. "אולי זה בגלל הסמים. יכול להיות", היא עונה על השאלה שלי, "בחודש הראשון שלו בכלא לא היה לי קשר עם אף אחד מהנציגים הישראלים בארץ ובהודו. השיחה הראשונה שלי עם נריה הייתה רק כמה שבועות אחרי שנעצר, והוא אמר לי שהכל בסדר, שהוא מרגיש טוב ושאשמור על האחים שלו".
ואם זה לא מספיק, בחור שהציג את עצמו כנציג חב"ד והבטיח לקהתי שיסייע לשחרר את בנה גנב את הכסף שהעבירה לו כמו גם את הציוד של בן דוד שהיה בחדרו. "כשהילד שלך בכלא, את רוצה לעשות הכל כדי לשחרר אותו", היא מסבירה. "את סומכת על מי שלא צריך לסמוך".
קהתי הבינה שאין לה ברירה ונסעה לפגוש את בנה. מלווה בחברה טובה היא התייצבה בשערי הכלא ורגליה כשלו. "זה מקום נורא. בחדר של 4 מ"ר נמצאים 16 אנשים, בלי מקלחת או שירותים, עם לטאות שזוחלות על הקירות ועכברים שמתרוצצים על הרצפה".
כשבנה נכנס לחדר המנהל קהתי התקשתה לזהות אותו. "הוא היה צהוב כולו וחלש, בקושי הלך. הגב שלו היה מלא בפטרת, ועל הראש היו לו קרחות קטנות מהלחץ", היא מתקשה לתאר. "חיבקתי אותו ופרצתי בבכי והוא בכה יחד איתי. ככה עמדנו כמה דקות, בוכים ומתחבקים. אחרי שנרגענו, הוא ניסה לשדר לי שהכל בסדר ושאני צריכה לשמור על עצמי. הוא אמר שהוא מצטער שהוא עוד פעם נעלם לי, אחרי שבעבר, כשהתגרשתי מאבא שלו, היה בינינו נתק של שנתיים".
כמו בסרט בוליוודי
כשבן דוד נולד, הוריו היו חרדים. הוא היה ילד פעיל, מלא באנרגיות. עד כיתה ח' למד בבית ספר דתי ואז חזר בשאלה. אמו הורידה את השביס קצת אחריו, נפרדה מאביו וחזרה לשכונת התקווה, שם נולדה. הוא עבר ללמוד בפנימייה ברמת הגולן, ומשם התגלגל לבית ספר שמשלב עבודה ולימודים. בגיל 17 עזב סופית את המסגרת הלימודית. לא החזיק מעמד גם בצבא, והשתחרר חצי שנה לאחר הגיוס. "ילד מאתגר", אומרת קהתי.
צעירה יהודייה שמתגוררת בהודו סייעה לה לקבל אישור יומי לפגוש את בנה ובמשך עשרה ימים היא התייצבה שם פעמיים ביום, לקחה אותו לטיפול רפואי בבית החולים המקומי, בישלה לו ארוחות חמות ובעיקר הבטיחה לו שיהיה בסדר.
צריך להבין: בהודו העצירים שוהים בבתי הכלא מרגע המעצר ועד למשפט שלהם, בלי אפשרות לשחרור מוקדם. אלא שהעומס הכבד על מערכת המשפט המקומית מוביל לכך שתיקים נדונים בפני שופט באיחור של שנתיים. זה המצב של בן דוד: בלי חקירות, בלי משפט, רק יוצא מדי שבועיים להארכת מעצר וחוזר לכלא, הפעם לכלא ואסקו. על פי החוק בהודו, עציר זר לא יוכל להיעזר בשירותיו של עורך דין מארץ מוצאו, רק בעורך דין מקומי.
כך המשיך בן דוד בשגרת החיים עד לחודש מאי האחרון, כשניסה לברוח בעזרתו של אזרח אמריקאי המקורב אליו. בעת שהובא למתקן רפואי ליד גואה לעבור בדיקות, החבר הכה נמרצות את השוטרים שאבטחו את בן דוד והתיז עליהם ספריי פלפל. השניים הצליחו להתחמק מהם, עלו על אופנוע שחיכה להם בקרבת מקום ופתחו במנוסה. אולם בתום מרדף ממושך הם נעצרו ובן דוד הוחזר לכלא.
"הייתי בדרך לעבודה כמזכירה בבית ספר, כשחבר שלח אלי כתבה שפורסמה באחד מאתרי האינטרנט עם הכותרת 'כמו בסרט בוליוודי: כך ניסה צעיר ישראלי לברוח מהכלא בהודו'", מספרת קהתי. "לא האמנתי. אף אחד לא טרח לעדכן אותי. רק אחרי עשרה ימים משרד החוץ יצר איתי קשר. ביקשתי לדעת מה קורה עם הילד אבל לא נתנו לי אינפורמציה, רק אמרו שהם מטפלים בזה ושאין לי מה לדאוג. איך לא אדאג?".
בחודש אוגוסט שוב הועבר בן דוד למתקן אחר, הפעם לכלא קולבאלו החדש, שבו תנאים משופרים. שוב, בדרך לא דרך התברר לה שבנה הוכה שם נמרצות בידי הסוהרים וכמעט איבד את הראייה בעין ימין. קהתי מספרת על כך כבדרך אגב, כמי שכבר מתקשה לעקוב אחר האירועים שרודפים אותה.
בינתיים, מארבעת הישראלים ששהו בכלא עם בן דוד השתחררו כבר שניים, לטענת קהתי לאחר שמשפחותיהם שילמו למי שצריך לשלם כדי להחזיר את הבנים הביתה. "הודו זה כסף, זה שוחד, זה מערכת מסובכת שאי אפשר להבין מה קורה איתה", מסבירה קהתי, שמקפידה לשלוח אליו מדי חודש חבילות אוכל מהארץ וכסף שיספיק לקנטינה. "השכל לא יכול להבין את זה. כששופט מקבל 150 דולר לחודש עבור 12 שעות עבודה ביום, 1,000 דולר מסובבים לו את הראש".
לפני חודשיים שוב אספה קהתי שקל לשקל וחזרה להודו, לציין לבנה העצור את יום הולדתו ה־21. "ראיתי ילד אחר", היא אומרת. "נראה יותר טוב, אופטימי ומחייך. הוא רואה את החברים משתחררים ויודע שגם זמנו יגיע. הכלא איפס אותו, נתן לו הזדמנות לשבת ולחשוב על החיים שלו, על המשפחה שלו. פתאום יש לו שאיפות להתחיל בחיים חדשים, לעזור לי ולהביא לי נחת, לפתוח עסק. וזה ילד שכל מה שהוא רצה לעשות זה לבלות וליהנות".
ובעוד הוא מתאפס, בני המשפחה שלו מתקשים להתמודד. אושרה אחותו, הרתוקה לכיסא גלגלים לאחר שטבעה בגיל תשעה חודשים, לא יכולה להכיל את הגעגועים לאחיה הבכור והגיעה לכדי אשפוז. גם שאר בני הבית: דניאל (19), אילת (17) ונתנאל (10), מתקשים להתמודד עם המצב. "נריה הוא אח גדול שהיה כמו דמות אבא בשבילם", קהתי מוחה דמעה. "כולנו מנסים לשמור על קור רוח ואופטימיות".
רגע לפני ליל הסדר, חג החירות והחופש, קיבלה קהתי הודעה מעורך הדין של בנה שעליה לגייס 200 אלף שקל עד חודש דצמבר. אז, במלאות שנתיים למעצר, יש סיכוי שהוא ישוחרר, אף על פי שהעונש בהודו על העבירה שבה מואשם נריה הוא חמש עד עשר שנות מאסר. כדי לגייס את הסכום היא פתחה את עמוד הפייסבוק "לשחרר את נריה" שבו היא מבקשת סיוע בתרומות. "אני חד־הורית והמשפחה המורחבת לא עוזרת לי, לא כלכלית, לא פיזית ולא נפשית", היא אומרת. "זה פשוט רק אני, שצריכה לקום ולזעוק, תעזרו לי לשחרר את הילד".
היא מודעת לכך שיש אנשים שקוראים לבנה להירקב בכלא, שאומרים שאין מה לעזור למי שהחזיק סמים, שהוא כבר ילד גדול שיכול להבדיל בין טוב לרע. "אף אחד לא יודע מה ילד יום", היא עונה. "לא האמנתי שהילד שלי יגיע להודו וייקלע למצב הזה. לפעמים הילדים לא מוצאים את עצמם בארץ, מתקשים להתמודד עם הצבא ועם הדרישות ויכולים להצליח במקום אחר. ולמרות שאני חושבת שסמים זה רע, אל תשפטו אותנו - זה יכול לקרות לכולם".
תגובת משרד החוץ: "נריה בן דוד נתפס עם בקבוקון LSD בשווי 35 אלף דולר, ונכנס לכלא. הוא חבר לאסיר אמריקאי ועמו ניסה להימלט מהכלא. במהלך ניסיון הבריחה נתפס ותקף שוטרים. כיום עומדות נגדו מספר עבירות. נריה הועבר למתקן כליאה יחד עם כל האסירים הזרים. כלל האסירים הותקפו במתקן החדש, ונריה נפגע בעין. גלית לרוש הקונסול הגיעה לביקור בכלא, דאגה שיקבל טיפול רפואי ועדכנה כי הוגשה תלונה כנגד מפקד הכלא והסוהרים שהכו. הללו הושעו מתפקידם. גלית עמדה בקשר רציף עם אמא של נריה וכן עם שאר האימהות של העצירים הישראלים, פתחה להן קבוצת וואטסאפ ועדכנה אותן. טענות האם נגד משרד החוץ חסרות כל בסיס".