פוסט שגרתי לחלוטין שהעלה לפייסבוק מנכ"ל מועצת יש"ע, שילה אדלר, יכול היה להפוך בקלות לכותרת ראשית. אדלר פירט את הפגישות והסיורים שקיימה מועצת יש"ע עם שרים בממשלה, והתגאה בהישגיה בהטמעת החשיבות של ההתיישבות ביהודה ובשומרון. עד כאן - הגיוני ומוכר. ההפתעה האמיתית הסתתרה בין השורות: אחד המגיבים לפוסט התרעם על הטון של דברי המנכ"ל, וכתב לאדלר שקצה נפשו מדיבורים, פגישות ו"פקה פקה", כהגדרתו, והגיע הזמן לסיפוח ועכשיו. הוא כמובן התכוון להחלת החוק הישראלי על יו"ש, ועל סיפוח השטח בחוק, כפי שנעשה בגולן ובמזרח ירושלים. המנכ"ל כנראה נמשך בלשונו, ובלי להתכוון ענה לו: חכה למושב הכנסת הבא. צפויות הפתעות. 

התמימים והמביטים מרחוק באירועים עלולים היו להחסיר פעימה; הרגע קראו, שחור על גבי פייסבוק, שמנכ"ל מועצת יש"ע מבטיח החלת ריבונות ישראלית על השטח ששוחרר ב־67'. המשמעות של הצעד היא כמו של פצצת אטום קטנה. צעד מוצדק והגיוני, אך ללא ספק כזה שירעיד את אמות הספים בארץ ובעולם. אין לדעת מה יעשו הפלסטינים, אבל ניתן לנחש. לא ברור מה יעשה כחלון, אבל לא בטוח שלכך התפלל. וארה"ב? והאיחוד האירופי? ומצרים? סיפוח יו"ש יעורר שמחה רבה והתנגדות רבה. לא בשורה שהיית מצפה לקרוא כבדרך אגב בתגובה לפוסט. 
על סמך מה כתב אדלר את ההבטחה המטרימה הזאת? האם שר בכיר הבטיח לו משהו? ראשי מועצת יש"ע שעמם שוחחתי לא מכירים הבטחה כזאת. הם, כמובן, תומכים בהחלת הריבונות, אבל לא רואים איך תאזור ממשלת ישראל הנוכחית אומץ מול סימני השאלה הרבים שעלו בפסקה הקודמת, גם אם יש בממשלה הימנית הזאת רבים התומכים בצעד זה. מספיק להאזין לנאומו של סגן שר הביטחון אלי בן־דהן בחברון השבוע, בהשקת חגיגות היובל להתנחלות, כדי להבין שמבחינתו זהו צעד נחוץ והכרחי.

נפתלי בנט. "תכנית ההרגעה" היא לא היחידה. צילום: אבשלום ששוני

והוא לא היחיד: נפתלי בנט, למשל, מדבר על "תוכנית ההרגעה", ובה סיפוח הדרגתי של שטחי יהודה ושומרון. הוא מציע להתחיל להחיל את החוק על שטחי C, המהווים 60% מיו"ש, ובהם מתגוררים 400 אלף יהודים ורק 70 אלף ערבים. לערבים יציע שר החינוך אזרחות או תושבות. גם אם כולם יבחרו באזרחות, אפשרות שלא נראית סבירה בעיני השר, זה מחיר שמדינת ישראל יכולה לשלם, והוא שווה את זה.  
אך אל חשש, ידידי משמאל. יש לכם חבר אמת בממשלה, שלא ייתן לחלום זה להתממש כל כך מהר, בטח שלא במשמרת שלו: ראש הממשלה בנימין נתניהו. ובלי אמירה ברורה ממנו, אין סיבה למסיבה, או לדאגה, תלוי ביציע של איזו קבוצה אתם יושבים. 
מועצת יש"ע מצדה עושה את מה שמתבקש ממנה. היא נפגשת, לוחצת ומניעה את שדולת א"י בכנסת לפעול במושב הבא ולהתמקד במסר אחד: החלת ריבונות ביו"ש. הם מתכננים להמתיק את התוכנית למתנגדים ולמבוהלים ממנה, ולהציע את תוכנית השלבים: גוש אדומים תחילה. למה דווקא שם? כי כמו שאיש לא מדמיין למסור את אריאל, ממילא אין אף מדינאי ריאלי שמדמיין את עקירת מעלה אדומים - גם בהסכם עתידי נוקשה ביותר. מעבר לעובדה שבאזור יושבים עשרות אלפי יהודים, אין בו התיישבות ערבית, מלבד מספר מאהלים בדואיים. גם כשאלו מקבלים סיוע נרחב מהאיחוד האירופי, בדמות קרווילות בלתי חוקיות הנבנות בסמוך לכביש מספר 1, עדיין לא מדובר ביישוב מוסדר ומאושר על קרקע פלסטינית או בהתיישבות פלסטינית צפופה כמו באזור שכם, רמאללה או בית לחם. 
אבל, כרגיל, הסיבה העיקרית היא תודעתית. עם ישראל נוסע בציר הזה הלוך לאילת ושוב מטבריה. כביש מספר 1 של מדינת ישראל עובר שם, והוא המוביל אותנו מירושלים מזרחה. טרמפיסטיות צעירות בגופיות יתפסו בו טרמפים מפוקפקים מאז ולתמיד. זה אף פעם לא נחשב ל"שטחים", ורוב העם בכלל לא מודע לכך שאין בשטח ריבונות ישראלית, אלא חוק צבאי. החלת הריבונות לאורך הציר לא תרעיד את האדמה בואכה השבר הסורי־אפריקאי, לפחות לא בציבוריות הישראלית. 
***
בשולי המהלך הזה קרה עוד משהו מעניין: כבר מספר שנים שהיוזמות ונושאות הדגל של רעיון הריבונות הן "נשים בירוק". זהו ארגון חוץ־פרלמנטרי בהובלת נדיה מטר ויהודית קצובר, שתי בולדוזריות שמצליחות, בעקשנות ואהבה אין קץ, לשנות את המציאות. הן מקימות מאחזים, יוזמות קמפיינים ומפעילות לחץ כדי שייפתחו כבישים לנסיעת יהודים, ובעיקר - הופכות את רעיון הריבונות ללגיטימי. שתהיה גם לימין תוכנית, מה לשים על השולחן. כי עד עכשיו היינו עסוקים בלומר מה לא, בלי שנציג רעיון חלופי. 
אז מה מעניין פה? למיטב זיכרוני "נשים בירוק" מעולם לא הוזמנו לדיון במועצת יש"ע. הן נחשבו קיצוניות מדי. מה נשתנה? כל כך הרבה. "נשים בירוק" אולי התמרכזו קצת, אבל בעיקר - מועצת יש"ע הבינה אולי שהכוח בידי העם והארגונים שצמחו ממנו. מאז הגירוש מגוש קטיף מועצת יש"ע הפכה לגוף לא רלוונטי, עם מעט מאוד השפעה. נכון, אין גוף אחר שאליו ניתן לפנות בבקשה ל"תגובת המתנחלים", אבל מדובר בגוף בעל תקציב קטן ומעט תמיכה בקרב ציבור המתיישבים. פתיחת השורות והאוזניים לרעיונות וגופים חדשים יכולה לסייע לכל הצדדים, ובעיקר להתיישבות עצמה.