בית המחסה לנערים ונערות שמעניק לרחובות תקווה

כשג' הייתה קטנה, היא דמיינה לעצמה מסלול חיים שגרתי הכולל צבא, טיול, אוניברסיטה ועבודה. אך המציאות טפחה על פניה. כמו ארבעת אחיה, בגיל 7 ג' (22) הוצאה מביתה בנסיבות של אלימות, סמים ואלכוהול, ועברה בין פנימיות ומסגרות. עד אז הייתה לוקחת דף וצבעים, מוצאת מפלט בציור. "תמיד הייתי ילדה שחושבת חיובי. ילדה שאומרת: הכל יהיה בסדר. כשאגדל הכל ישתנה". 
 

כשהייתה בת 16.5 נכנסה להריון מחבר והחליטה להביא את הילד לעולם. זו הייתה נקודת אור שהתעמעמה ונעלמה תוך שלוש שנים. "בהתחלה עבדתי, טיפלתי בעצמי ועשיתי הכל בשבילו", היא אומרת. "מסרתי אותו לאימוץ כשהוא היה בן כמעט 3 כי ידעתי שבכך אני מבטיחה לו חיים טובים. לא רציתי שיסבול את החיים שאני סבלתי. רציתי שיקבל את כל האהבה שרק אפשר, שיהיו לו חברים. למרות שידעתי שזה ישבור אותי, התחשבתי במה שיהיה לו טוב. זה קשה מאוד, מטלטל, קושי עצום". 
 

אחרי שמסרה את בנה לאימוץ, הגיע השבר הגדול. אשפוז ואחריו מסלול של לינה וחיים ברחובות. "איפה את ישנה?", שאלה אותה קבוצת בנות שפגשה בה במקרה, וסיפרה לה על בית מחסה לנערות חסרות בית. ג' אזרה אומץ והגיעה ל"גלגל בית הידידות" שבמרכז ירושלים, שפועל בשיתוף עם החטיבה לקידום נוער וצעירים בעיר. שם שוב השתנו חייה. הפעם לטובה.
 

זה למעלה משנה היא עושה את הימים שם, במקום שמעניק לה ביטחון בעצמה ובונה לה ביטחון מחודש בעולם. בעשר בלילה היא חוזרת לאותו מבנה לדלת אחרת, שמאחוריה ממוקם ה"שלטר", מקלט לצעירות חסרות בית בירושלים המופעל על ידי עמותת עלם עם החטיבה לקידום נוער וצעירים בעירייה. 
 

מאות צעירים חסרי בית חיים בישראל, נעים בין רחוב אחד לאחר. ג' היא אחת מבין 166 צעירים וצעירות שקיבלו בשנת 2015 סיוע מ"גלגל בית הידידות" ו־78 שנעזרו בשלטר. חלק הארי הם ישראלים ותיקים (כ־%60), יוצאי חבר העמים (11%), ערבים (11%), ויש גם יוצאי אתיופיה, צרפת, מבקש מקלט ועוד. סביב השעון פועלים שם חמישה עובדים ו־34 מתנדבים. 
 

מטרת המרכז היא לתת מענה לצעירים וצעירות חסרי בית בני 26־18, הנמצאים במצבי סיכון ומצוקה. רובם משתמשים בסמים ואלכוהול. מעורבות בפלילים, זנות והתמכרויות לא זרות להם. מנותקים ממערכות תמיכה טיפוליות, חברתיות ומשפחתיות, הם חיים ללא קורת גג בטוחה ויציבה. הפעילות של המרכז כוללת איתור ויצירת קשר עם אותם צעירים חסרי בית והענקת סיוע ומענה בסיסי הכולל מזון, ביגוד, מקלחת חמה, ציוד וטיפול רפואי לצד סיוע נפשי ועזרה במיצוי זכויותיהם.  
 

הגלגל הוא למעשה בית לכל דבר. יש בו סלון, מכונות כביסה וייבוש, מיטות מנוחה ומטבח פעיל. רק התיבות, שנושאות את שמותיהם של באי המקום, מרמזות על הארעיות שבחייהם. על אחת התיבות מופיעים שני שמות של זוג חסרי בית שמצאו פה מקלט. בכל משמרת מקבלים את פניהם של הצעירים עובדים ומתנדבים שנמצאים שם כדי ליצור איתם קשר קרוב, להכיר ולהתקרב. 
 

הכללים ברורים: בלי סמים, בלי אלכוהול, בלי גברים ועם שעות יקיצה קבועות. הצעירות אומנם יכולות להגיע בכל שעות הלילה, אבל שעת ההשכמה היא בתשע בבוקר, ובעשר הבנות אמורות לפנות את המקלט. בשעות הערב האווירה אינטימית, סביבה נשית שמאפשרת שיח פתוח בכל נושא שמעסיק אותן. בבוקר המצב קצת אחר. האווירה מתוחה והצעירות עוטות עליהן חזרה את השריון ששומר עליהן בשעות היום ברחוב. 
 

"אנשים לוקחים זמן מהחיים הפרטיים שלהם ונותנים לנו", אומרת ג'. "אני מקבלת טיפול אינטנסיבי כדי להחלים מהטראומות שעברתי. כשלקחו את הילד שלי לאימוץ הייתה לי התרסקות מאוד גדולה והגעתי לאשפוז. לא היה מי שיעזור לי, יתמוך בי וירים אותי למעלה. לא משפחה ולא בית". 
 

המשך הסיפור של ג' שונה מהתחלתו. "כיום אני עושה צעדים גדולים עם עצמי. הבנתי שכשיש לי משהו לאחוז בו, זה מצליח להחזיק אותי ולשמור לי על היציבות. התחלתי ללמוד, ובבקרים אני הולכת לקורס בקוסמטיקה. אני עובדת ועוד מעט מתחתנת, והעובדת סוציאלית שלי תלווה אותי לחופה. לאט־לאט אני לומדת להתמודד עם הדברים שאני מרגישה ולא מניחה אותם בצד. אני מרגישה שהאנשים במרכז הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אם הם לא היו בדרך שלי, אני לא חושבת שהייתי בין החיים היום, עם כל מה שעברתי והקושי שהיה לי". 
 

קשה לחלץ מג' ולו זיכרון ילדות מתוק אחד. "בגלל שעברתי כל כך הרבה טראומות בזמן קצר, אני זוכרת רק דברים מאוד משמעותיים שקרו לי ולא היו דברים טובים כנראה. אלימות, סמים, כל אח זרוק בפנימייה אחרת ושום קשר עם המשפחה שנים ארוכות. הכל נשכח, נדחק איפשהו שם. החיים כאתגר. פעם הייתי נורא מפוזרת, לא היה אכפת לי מכלום. גם אם הייתי אמורה להתחיל משהו, הייתי מוותרת. הייתי אומרת שאין לי כוח לכלום, שהחיים ממילא חרא". 
 

היא כבר לא כועסת כיום. "אני יכולה להבין את מה שקרה ולראות את זה בצורה אחרת ממה שראיתי בתור ילדה. יש חרטה על זה שלא היה מי שיעזור לי ויוכל לתת לי יד ולהרים אותי, כך שלא הייתי צריכה לסבול את ההידרדרות והנפילות בדרך".
 

לא הכל נגמר בטוב. היו שנעלמו, היו ששמו קץ לחייהם, אבל אנשי הגלגל לא עוצרים. עכשיו הם תרים אחר בית חדש, גדול יותר, שיוכל לאכלס את דרי הרחוב במשך כל שעות היממה. "מה שנראה אולי פשוט או מובן מאליו לאנשים שאינם חסרי בית, מבחינתנו הוא הצלחה מסחררת: להצליח להוביל תהליכים לשינוי מדיניות יד ביד עם הצעירות עצמן, לאפשר להן להשמיע את קולן, ולראות אותן מתמידות, משכימות קום, מתארגנות ומביעות עמדה. אלה היו רגעים מרגשים מאוד עבורנו", אומרת עו"ס הדס גול, מנהלת גלגל בית הידידות. 
 

בכל שנה מתקיימות במרכז ארוחות חג משותפות שמאפשרות למתנדבים, לעובדים בהווה ובעבר, לבוגרי הפרויקט ולצעירים עצמם לדמות אווירה משפחתית. השבוע, קצת לפני פסח, עמלה אחת המתנדבות על הכנת ארוחה חגיגית במשך שעות ארוכות. המפות נפרשו על השולחן, ולכל צעיר הוענקה מתנה אישית. "לא מעט צעירים שעלו על דרך חדשה מגיעים לחגוג איתנו", אומרת גול. "זה קצת כמו לחזור הביתה לחגים, למרות שזה לא בדיוק בית".
 

בארוחת החג המוקדמת, שבה השתתפו גם נציגי הקרן לידידות, עלם והרווחה, הגיעו כמה עשרות צעירים, חלקם בבגדים חגיגיים, חלקם בבגדי יומיום. היה צחוק ואווירה חגיגית והיה גם בכי. חלק מהצעירים יצאו מבתים חרדיים, אחרים מבתים ערביים. לכן בגלגל משתדלים להתייחס לכלל סמלי החג: האביב, הפריחה, ההתחדשות והיציאה מעבדות לחירות. "כל אחד והשעבוד הפנימי שלו והדברים שהוא צריך לעשות", אומרת גול.  
 

היא הגיעה לגלגל במסגרת ההכשרה המעשית בלימודי התואר הראשון, והתאהבה. "כשלומדים להכיר את הצעירים מגלים אנשים מלאי כוח ותושייה", היא אומרת. "לרובם אין מבוגר משמעותי מיטיב שיכול להושיט יד בעת הצורך. מכאן, כשקורים להם דברים קשים או שמחים, הם פונים אל הצוות והמתנדבים. הצעירים והצעירות מגיעים למרחב לכמה שעות של פסק זמן ומנוחה מהרחוב.
 

"ברחוב נוצרים קשרים בין הצעירים, לעתים קשרים של חברות, אך פעמים רבות מעורבים בהם אינטרסים רבים, או כמו שהצעירים חוזרים ואומרים: 'ברחוב כל אחד חייב לדאוג קודם כל לעצמו'". 
 

בגלגל משתדלים לייצר להם חוויות נורמטיביות רבות ככל האפשר, לאפשר להם לנוח, להתאוורר ולעסוק בעוד דברים חוץ מהצורך לשרוד. "כך אנחנו מגלים מה הם אוהבים, מה החלומות שלהם ומה היו רוצים לעשות בהמשך", מסבירה גול. את ההיכרות המשמעותית הם משיגים גם באמצעות טיולים, חוגים, יציאה לסרט או הופעה, חגיגה של ימי הולדת וגם במפגשים אישיים עם מתנדב או איש צוות.
 

ב"גלגל בית הידידות" לומדים למדוד הצלחות בצעדים קטנים, לפי מה שהצעירים והצעירות מגדירים ובוחרים. הצלחה יכולה להיות שצעירה בוחרת להגיע לישון בשלטר במקום ברחוב, שצעיר מצליח ליצור קשר, שהם קצת פחות בודדים, שהם קצת יותר בוחרים. הצלחה היא להרחיב את סל האפשרויות ולהיות לצדם בבחירות שהם עושים. "יש גם מקרים של הצלחות גדולות: יציאה מהרחוב, השתלבות בעולם התעסוקה, קבלת טיפול, חיים עצמאיים", מוסיפה גול. "אבל כדי להצליח להגיע לשם אנחנו צריכים המון סבלנות וצניעות".