מסע כומתה: כשקציני צה"ל מגיעים אל התופת, ביערות בפולין

אל היער הזה הובאו באוגוסט 1941 יהודים מטיקטין, מביאליסטוק, מלומז'ה, מאוסטרולנקה ומאוסטרוב־מזובייצקה. בתחילה נשלחו ליער עשרות יהודים, ואנשי גסטפו ציוו עליהם לחפור שלושה בורות ירי, מהם שניים גדולים, שאורך כל אחד מהם 12 מטר, רוחבם ארבעה מטרים ועומקם חמישה מטרים. היהודים הניחו שהבורות נדרשו לצורך הסתרת טנקים ודלק. כמה ימים לאחר מכן נשמעה ההוראה: "כל יהודי טיקטין, אנשים, נשים וטף, פרט לחולים ובעלי מום, יתייצבו מחר, 25 באוגוסט, בשעה שש בבוקר בכיכר השוק". שעה לאחר ההתייצבות, נלקחו היהודים במשאיות ליער לופוחובה, הועמדו בכניסה ליער בשני טורים וצעדו לעבר הבורות, שם נורו למוות. את הצעדה הקודרת שביצענו אנו לעבר אותם בורות, 71 שנה לאחר מכן, יזכרו רוב משתתפי המסע בתור "הרגע המטלטל ביותר".

“הצעדה ביער לופוחובה הייתה החוויה הכי משמעותית עבורי", מספר סרן אלון אחימור, קצין הרפואה החטיבתי של גבעתי, שהשתתף השנה במסע “עדים במדים" של צה"ל. “הצעדה לצד קולות החצוצרן נתנה את התחושה של הליכת מוות וסייעה לי לקבל יותר פרופורציות על הסיפור ההיסטורי הזה. עד המסע הכל היה אצלי מופשט ודמיוני. הצעידה הזאת הפכה את ההבנה של השואה למשהו מוחשי. בגלל הרגע הזה אני דוחף את האנשים שלי לצאת למסע. אני יודע מה זה גרם לי, ואני רוצה שהם יחוו את זה".

"אין ספק שהצעידה בשני טורים ביער לופוחובה אל בורות המוות הייתה הרגע המטלטל ביותר עבורי", מעיד גם אל"ם יאיר וולנסקי, מפקד חטיבה 401 בחיל השריון ומפקד אחד הצוותים במסע הצה"לי לפולין. “האירוע ביער הציף לי את הסיפור המשפחתי האישי שלי, רצח בני משפחת סבי בנסיבות דומות. פתאום זה העלה את העבר שלי והבנתי שהקדרות שם והאווירה שנוצרה הותירו בי רושם שלא יישכח לעולם. לפעמים יש לנו היכולת לייצר את הסצנה. לא במקרה הזה. לא במקום הזה. שם, בעצם הכניסה בצעדה, עם החצוצרן מרחוק, אתה מחבר את הסיפור ששמעת מהמדריכה למה שבאמת קרה, וחש את החיבור האישי שלך. הכל נראה פסטורלי וירוק, אבל זה לוקח אותך למקום אחר".

“גם עבורי הצעדה ביער לופוחובה הייתה שיא המסע", אומר גם רנ"ג יעקב רביב, רס"ר משמעת בגדוד 402 בחיל התותחנים, שהשתתף במסע הייחודי. “זה הרגע שחוזר אלי הכי הרבה. בארוחות משפחתיות, כשכולם יושבים סביב השולחן, אני מתחיל לדמיין את הרגעים שם. עבורי הכל כל כך בטוח, בבית שלי עם האישה ושלושת הילדים, ואני שואל את עצמי איך אפשר לאבד ביטחון כזה. לוקחים את הילדים, מפרידים מהנשים, בלי להיפרד, בלי כל צלם אנוש. אני יושב בארוחות האלה ושואל: איך זה יכול להיות? ערך החיים מקבל משמעות אחרת. זה תופס אותך, מטלטל אותך והופך אותך לאדם אחר, מתון יותר, פרופורציונלי יותר. אני רואה את הילדים ומיד חוזר לשם, ליער. אני יוצא מהבית, נפרד מהאישה וחוזר לסיפורים של ההפרדות במחנות".

מסע "עדים במדים" נחשב לפרויקט הדגל החינוכי של צה"ל שנמשך זה יותר מעשור. לאורך המסע החיילים מבקרים באתרים רבים הקשורים לקהילות היהודיות השונות, בהם בתי כנסת ובתי קברות יהודיים, שרידי גטאות, מחנות עבודה, מחנות ריכוז ומחנות השמדה. בחלק מהמקומות החיילים מקיימים טקסי זיכרון צבאיים. מדי שנה יוצאות שתיים־שלוש משלחות צה"ליות למסע, שבכל אחת מאות חיילים או מפקדים, לצד משפחות שכולות וניצולי שואה.

המסע מתחיל במוזיאון יד ושם, כאשר המפקדים מתבקשים להגיע לפחות לשלושה מפגשי למידה במוזיאון בטרם הנסיעה לפולין. כאן גם מסתיים המסע ומתרחש תהליך הסיכום. במסע המשתתפים עולים על מטוס חיל האוויר ונוחתים בלב פולין למשך חמישה ימים אינטנסיביים שבהם הם נחשפים מקרוב להיסטוריה של יהודי אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שכשישה מיליון מהם נספו בשואה.

חשיבותו של המסע הזה אינה רק בהיכרות המעמיקה שעורכים המפקדים עם פרק היסטורי טראומטי בתולדות עמם, אלא גם בחיזוק תחושת הגבורה והתקומה שצמחה מן הפרק הזה והביאה להקמת המדינה היהודית. המסע הזה קריטי כי הוא מאפשר לאותם מפקדים להניח לרגע בצד את תהליכי הפיקוד והמשימות שבהם הם עסוקים רוב ימות השנה, ולמשך כשבוע אחד לקבל פרספקטיבה רחבה יותר על השאלה: על מה ולמה אנחנו נלחמים, ומהי המשמעות של להיות עם חופשי בארצנו?

“הנושא המשמעותי ביותר מבחינתי זה ההתחברות להיסטוריה של העם היהודי וגם להיסטוריה המשפחתית שבשנים האחרונות פחות העסיקה אותי", מספר אל"ם וולנסקי. “כולנו למדנו על השואה, ואני אישית לא חושב שהייתי מספיק עסוק בשאלה מה נכחד ומה שרד. משפחתו של סבי נספתה בשואה. דווקא ממרום גילי וכמפקד, המסע הזה גרם לי להבין לעומק את השואה והגבורה, את סיפורו של העם היהודי לפני השואה. אלה דברים שמעולם לא הבנתי בצעירותי או במסע שחוויתי לפני 15 שנה".

"המסע הזה השפיע עלי באופן משמעותי מאוד", מספר סרן אחימור. "מאוד הושפעתי בילדותי מסיפורי שואה, והמסע הזה סגר לי סוג של מעגל. תמיד דמיינתי את הגטו כמו מחנה שחור ואפלולי, באמצע שום מקום. החיים לימדו אותנו את השואה בלי צבע. כשהגענו לגטו ורשה למשל פתאום גיליתי שמדובר במקום שנמצא בלב עיר חיה ותוססת, ולקירות ולדשא יש צבע. זו תמונה אחרת לחלוטין. זה הפתיע אותי. היה מוזר לראות עיר חיה מסביב לגטו. זה מקום שסגרו בו אוכלוסייה בלב חיים נורמליים. לי היה קשה לקלוט את זה. גם מחנות ההשמדה נראו שונה ממה שציפיתי. החפצים שממוינים שם, הבגדים, הנעליים, השיער. זו הייתה התמונה הכי נוראית. רק שם אתה מבין את המשמעות של מפעל ההשמדה. זו סיטואציה קשה להבנה - לראות איך הפכו אנשים לחפצים. זה מזעזע. לגעת בקירות של תאי הגזים, לעצום עיניים ולדמיין את הסיטואציה של ההשמדה - זה בלתי נתפס". 

"חודש וחצי לאחר המסע עוד הייתי תחת הרושם שלו", מוסיף רנ"ג רביב. “הוא העלה בי הרבה מחשבות והרהורים. לא הפסקתי לשחזר בראש את הסיפורים ההיסטוריים. חזרתי עם המון סימני שאלה. עד המסע, כל מה שידעתי על השואה היה בתיאוריה. לאורך הרבה שנים לא רציתי לצאת למסע. דחיתי אותו שלוש פעמים כי הרגשתי שאני לא בשל לראות את המראות. בפעם הזאת אמרתי שאני נוסע. כדי לראות, לגעת, להריח".

"חוויתי את המסע פעמיים - גם כתלמידת תיכון וגם כמפקדת", מספרת סרן טוהר אפריאט, שלישת בא"ח בנח"ל, שהשתתפה השנה במסע. "אלו שני דברים שונים לחלוטין. כתלמידת תיכון קשה להבין את הסיטואציה אם אין לך חיבור אישי. 

כמפקדת זה אחרת. תפסתי בעיקר את המשמעות של הגבורה, של היכולת להמשיך להילחם כי אין לנו ארץ אחרת. המסע הזה מחבר אותך יותר לשליחות שלך. זה מתבטא גם במה שאני מעבירה לפקודים שלי. כמפקדת, המסע הזה היה לי מאוד משמעותי". 

עם סיום הצעדה ביער לופוחובה, נעמדנו בקבוצות ליד בורות המוות, עטופים בדגלי ישראל, מדליקים נרות נשמה עם סמל צבא ההגנה לישראל, קוראים פרקי תהלים ומוציאים את ספר התורה שהובא מהארץ. רב המשלחת קרא קדיש לזכר הנרצחים, ולאחר מכן כל אחד התייחד ביער עם הפינה האישית שלו, נותן דרור למחשבותיו.

סרן אפריאט מספרת שלצד החוויה המשמעותית שעברה ביער לופוחובה, נצרבו בראשה גם סיפוריה של ניצולת השואה שהתלוותה אליהם. "במיידנק, למשל, היו רגעים שטלטלו אותי בעוצמה גדולה", מעידה סרן אפריאט. "ניצולת השואה שליוותה אותנו עצרה לרגע ליד מסילת הרכבת שהכניסה אותה ואת משפחתה למחנה והניחה זר על הפסים. זה היה רגע שאתה מבין את עוצמתו רק אם אתה מבין את המשמעות של ילדה שחוזרת לנקודה שבה היא ראתה בפעם האחרונה את אבא שלה. כך חשתי גם כאשר כולנו, לובשי המדים, הקפנו את הר אפר האדם הגדול במיידנק. הרגע שבו שרנו שם את ההמנון הלאומי ילווה אותי כל חיי".

לא בכדי בחרו בצה”ל להוציא את המפקדים למסע, לצד משפחות שכולות וניצולי שואה. העובדה שהם עוברים את החוויה לצד אנשים ששכלו את ילדיהם בצבא, כמו גם לצד ניצולי שואה וסיפוריהם האישיים, נותנת למסע ערך מוסף. המפקדים מתחברים לצד האנושי והרגיש שבהם – אותו צד שלא תמיד מוצא ביטוי בשגרה הצבאית השוחקת. המסע הזה מותיר את חותמו בהמשך דרכם של המפקדים, ולא פעם הם שבים ממנו אחרים.

“במסע הזה פיקדתי על 40 אנשים”, מספר אל”ם וולנסקי. “אחד הדברים המדהימים שראיתי הוא השיתוף שנוצר בין המשתתפים. ביומיום יש בדרך כלל הפרדה בין המפקדים הוותיקים לצעירים, אבל במהלך המסע סממן הפיקודיות נעלם. נוצר בין המשתתפים קשר אישי שנשמר עד היום. נוצר כאן חיבור מאוד מיוחד, שמתבטא בעיני בכך שלפתע אתה רואה בערב חג הפסח מפקדים ותיקים מתעניינים בקצינים צעירים ובמשפחות שכולות. זה מסע קצר יחסית שמצליח לחבר בצורה מאוד עמוקה בין אנשים ולשבור לא מעט מחיצות. הוא הופך אותך לאדם טוב יותר”.

“כמפקד, אני מנסה להעביר לחיילים את מסר הציונות והגאווה שטמון בלבישת מדים כחייל בצה”ל”, מסביר סרן אחימור. “אחרי המסע המשמעות של להיות שייך ולהיות יהודי משתנה. כשיש בעיות עם חיילים, אני מיד מנסה להכניס פרופורציות. לא צריך מיד להתעצבן מכל דבר. תנסו להבין את העבר כדי להבין כמה מה שקורה פה במציאות הוא חסר פרופורציות. גם כאבא, אגב, כשאני רואה את הילדים רבים על חולצת טריקו, אני עוצר הכל. אני לוקח את שני בני - האחד בן 17 והשני בן 14 וחצי - ומנסה להעביר להם את החוויה של ילד שהלך עם חולצת פסים במשך שש שנים”.

"שבוע לאחר החזרה מהמסע, קיימתי שבוע ענף מיוחד עם כל הפקודים שלי", מספרת סרן אפריאט. "היה חשוב לי לשתף אותם בחוויה האישית שלי. ביקשתי מכל אחד מהם להביא למעגל את הסיפור האישי שלו. שם הבנתי איך כל אחד רואה את השואה בצורה אחרת. החיילים מאוד התרגשו לשמוע על הצעדה של המפקדים לתוך היער, אל בורות המוות בלופוחובה, או על הצעדות לתוך המחנות, על המסילות. זה ריגש אותי לא פחות ממה שזה ריגש אותם. אני הבאתי משם הסתכלות אחרת על השונה. הבנתי שיש אנשים מסוימים, בעיקר החלשים בחברה, שאנחנו שוכחים. המסע הזה מזכיר לי אותם, והזווית החברתית הזאת חשובה לי מאוד".