חברת הכנסת שתצעד עם בנו של החייל הנאצי שכמעט רצח את סבה בלוב

כחודש לפני הנסיעה הגיע המארח הנוצרי מטעם הארגון לבקר אותנו בכנסת. קוראים לו יובסט ביטנר (jobst bittner), בן 58. ישבנו בלשכתי בכנסת ודיברנו. לא יכולתי שלא לשאול אותו מדוע הוא עושה את זה. מארח על חשבונו מצעדי חיים, מזמין  מחוקקים ישראלים, מממן ויוזם את הפעילות הזו בערים שונות בגרמניה (ברלין, דרזדן, טוביגן ועוד). הוא אמר לי שיש בו צורך ורצון לפצות. על מה לפצות, שאלתי. על אבא שלי, אמר.

ביקשתי ממנו שיספר לי על אבא שלו. אביו, וולפגנג ביטנר, היה חייל בוורמכט, הצבא הגרמני של היטלר. לדבריו, הוא היה “קצין ראשון וחלק ממכונת ההרס וההשמדה של היטלר”. שאלתי אותו איפה אביו שירת. “בצפון אפריקה, תחת פיקודו של הגנרל רומל”, הוא ענה, “שכבש את לוב ב־1942 ונהדף רק אחרי שהפסיד בקרב אל־עלמיין”.

איך שהוא אמר לוב, הרגשתי גוש גדול בגרון והתחלתי להיחנק מהתרגשות. הוא שאל אותי למה. אז הגיע תורי לספר לו על סבא שלי, זאכי סעדון, שנפטר בארץ לפני כמה חודשים וקיבל, עד יום מותו, פיצויים מגרמניה הנאצית.
 

לא מדברים אצלנו הרבה על שואת יהודי צפון אפריקה, אבל היא התרחשה וגרמה לאבידות רבות וסבל עצום ליהודים, בעיקר בלוב ובמרוקו. סבי היה בן 16 כשהנאצים חטפו אותו מביתו ושלחו אותו למחנה עבודה וכפייה ג’אדו, ליד בנגאזי. כן, היו מחנות גם בצפון אפריקה. התנאים במחנה היו נוראיים, היהודים רעבו, מתו ממחלות, עונו ורבים מהם מתו או נרצחו.

המחנה נוהל ונשלט על ידי חיילים איטלקים, שהיו לא פחות אנטישמים מהגרמנים. מפקדם, הגנרל בסטיקו, הורה לספק רק 100 גרם לחם ביום לכל אסיר מורעב. רבים מתו ברעב, מטיפוס, ממחלות שונות. בינתיים הלך רומל מחיל אל חיל והשתלט על חלק נכבד מצפון אפריקה. זה נראה רע, עד התבוסה באל־עלמיין.

הנאצים החלו לסגת, אבל אסירי המחנה המשיכו למות בהמוניהם. בינואר 1943, סמוך ליום שחרור בנגאזי על ידי בעלות הברית, הובילו שומרי המחנה את שארית היהודים לרחוב הראשי של המחנה כדי להוציאם להורג במכונות ירייה.

היהודים היו משוכנעים שזה נגמר. תיכף תגיע הפקודה, מכונות הירייה יטבחו בהם ואין מי שיושיע. השומרים המתינו לפקודה, שהגיעה בטלפון. ואחרי שהגיעה, הם פשוט נטשו את המחנה בלי לבצע את ההוצאה להורג. הם הבינו שהגרמנים הפסידו והעדיפו להימלט. חלק מהאסירים ניצלו את המצב ונמלטו אף הם.

הסברתי ליובסט שהעובדה שאביו הפסיד בקרב עם רומל, הצילה את סבא שלי, שעמד באותו יום מול מכונות הירייה של שומרי המחנה בבנגאזי. אחרת, הוא לא היה שורד, ואני לא הייתי צועדת היום במצעד החיים בגרמניה, עם הבן של החייל הנאצי ההוא.

הוא סיפר לי שאביו ישב אחרי המלחמה שלוש שנים בכלא בארה”ב. שאלתי אותו על ההבדל בין החיילים הגרמנים הסדירים לבין ה־אס.אס, והוא הסביר שהיה הבדל. אלה היו חיילים, ואלה היו פושעי מלחמה, אבל לדבריו גם החיילים הנאצים ביצעו פשעי מלחמה.

שנינו התרגשנו. יובסט ואני. הבן והנכדה. הוא ביקש ממני שאספר את הסיפור של סבא שלי בגרמניה, וכך עשיתי אתמול, לפני המצעד. מי היה מאמין שיותר מ־70 שנה אחרי שסבא שלי עמד מול מכונות הירייה בבנגאזי, אצעד עם הבן של אחד החיילים שכמעט הרגו אותו על אדמת גרמניה.