לאלי גולוסובסקי, חייל צבא קבע בן 24 מנתניה, יש מפעל חיים חשוב ומרתק: הנצחת סיפוריהם המטלטלים של אחרוני הווטרנים, החיילים היהודים שלחמו בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, החיים כיום בישראל, מרביתם בשנות ה־90 לחייהם.
גולוסובסקי נמצא במרוץ נגד הזמן - הוא צריך להספיק לראיין את אותם הקשישים עטורי המדליות בטרם ילכו לעולמם. לשם כך הוא נוסע בכל רחבי הארץ, נפגש עם ותיקי המלחמה, מתעד את סיפורם ומפרסם את תמונותיהם בדף פייסבוק שפתח בשם "וטרנים גיבורי מלחמת העולם השנייה".
"עליתי לארץ ממוסקבה כשהייתי בן חצי שנה", הוא מספר, “מאז בית הספר היסודי, כשנתקלתי לראשונה בסיפור הלוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה, הפריעה לי העובדה שרבים כל כך במדינתנו לא יודעים על גבורתם. הטריד אותי מאוד שסיפורם של האנשים אשר מנעו במו ידיהם ובגופם מהנאצים להשלים את מזימתם ולהשמיד את בני עמנו עד האחרון שבהם נשארו אלמונים ונעלמים, בלי שסיפורם נשמע.
“כשהתגייסתי לצה”ל גיליתי שגם בצבא המצב דומה - שיש חוסר ידיעה על גבורת הלוחם היהודי בצבא האדום - וכשהעליתי את הנושא רבים מאוד דווקא התעניינו ורצו לשמוע ולקרוא עוד".
מאז 2013, בעת שהחל במבצע ההנצחה, הספיק גולוסובסקי, השולט בשפה הרוסית, לראיין עשרות מוותיקי המלחמה, חלקם נפטרו מאז. "אני חושב שחובה עלינו לתעד את סיפורי הגבורה שלהם ולהנחיל אותם לכלל הציבור", הוא אומר.
לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה החל היום, "המגזין" מביא כמה מסיפורי הגבורה שליקט גולוסובסקי. ד
סמיון צוואנג
סמל המחלקה שהשתתף בקרבות הבלימה
צוואנג (92), תושב אשקלון, יליד אוקראינה, התגייס לצבא האדום שבוע ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהיה בן 17 בלבד.
הוא שובץ בסיירת המבצעים המיוחדים של ארמיית הטנקים השלישית של חיל השריון הסובייטי, והתקדם לחזית על סיפון טנק או בצעידה ביחד עם חבריו לקרב במטרה לפלס את הדרך בשדות הקרב.
"כיהודי הייתי חייב תמיד להיות ראשון", הוא מספר, "בכל קרב, כל עוד הייתי על הרגליים, רצתי קדימה ראשון. ודאי שפחדתי מאוד, אבל לא הרשיתי לעצמי לחשוף זאת".
צוואנג השתתף גם בקרבות השריון העזים באוקראינה בדצמבר :1943 “תפסתי את מקום המקלען ההרוג בטנק. סביבנו היו עשרות 'פנצרים' גרמנים. תוך כדי שאני ממטיר אש ומנסה לא לפספס אף חייל גרמני סביבנו, הרגשתי פיצוץ אדיר והטנק החל לבעור. אני והנהג זינקנו מתוך הטנק רגעים לפני שהוא התפוצץ. שרדנו במקרה”.
בקרב אחר בתחילת 1944, לאחר שנותר האחרון במחלקתו, קליע פילח את פניו: "הוא פספס בסנטימטר". את המלחמה סיים צוואנג בכיבוש פראג.
לאחר שעלה לארץ בשנת 1991, כתב, באמצעות מכונת כתיבה ישנה, עשרות ספרים בנושא גבורת הלוחם היהודי במלחמה.
מטווי גרשמן
מטווי גרשמן (90), תושב אשקלון, התנדב לשורות הצבא האדום בשבוע הראשון למלחמה, בעודו בן 16 בלבד, וקודם במהרה לפקד על כיתת צלפים. במהלך תפקידו הקצר כצלף נזקפו לזכותו 27 חיסולים של חיילים גרמנים.
ב־1943 הועבר לסיירת מודיעין למבצעים מיוחדים. בתפקיד זה השתתף ביותר מ־20 מבצעים מאחורי קווי האויב. "הסכין היה הנשק העיקרי שלי", הוא נזכר.
בין היתר, השתתף גרשמן בקרבות לשחרור ורשה ובקרבות לשחרור מחנה ההשמדה מיידנק. "כשפתחנו את שערי המחנה, הארובות עדיין פלטו עשן כבד", הוא מספר, “לפני נגלו מחסנים מסודרים – שיער, משקפיים, נעלי ילדים – לא יכולתי לעמוד בזה. הוצאנו להורג את כל השומרים”.
במאי 1945 השתתף גרשמן בקרב ההיסטורי על כיבוש בניין הרייכסטאג בברלין: "תוך דקות נהרגו מול עיני עשרות לוחמים. לא הצלחתי אפילו להתרומם מן המחסה. ואז, בהחלטה מהירה – זינקתי מן המחסה, נעמדתי זקוף במרכז הרייכסטאג והמטרתי אש לעבר עשרות גרמנים. סביבי שרקו כדורים, עפו רסיסים וחלקי מתכות. הכל בער, כל גופי וכל פני היו מכוסים בדם ורסיסים, אך המשכתי לירות". על גבורתו באותו הקרב, שבו שרד בנס, הוגשה המלצה להעניק לו את "עיטור התהילה", השלישי במספר.
גרשמן עלה לישראל ב־1990.
מקס פריבלר
הנער שניצל משלוש הוצאות להורג
מקס פריבלר (85), תושב בת ים, יליד הכפר מיקוליצ'י באוקראינה, היה בן 10 בלבד כשהובל על ידי הגרמנים לבור ירי. אביו דחף אותו לבור רגע לפני שנורה מטח היריות. הכדור שפילח את לבו של אביו חדר לגבו של מקס ונשאר תקוע בו במשך 27 שנים.
בארבעת החודשים הבאים שרד פריבלר באותה הדרך עוד שתי הוצאות להורג. "הוצאתי להורג שלוש פעמים", הוא אומר בקול חנוק. פריבלר נשבע לנקום בשם הוריו ואחיו. הוא הצטרף כנער צעיר לשורות הפרטיזנים ומשם, עקב היכרות מעולה עם השטח וידיעה של חמש שפות, הועבר ליחידה מסווגת למבצעים מיוחדים. הוא הוכשר בהתאם ובמשך שנתיים וחצי ביצע עשרות משימות בעורף האויב – החל מהעברת מפתחות צופן לסוכנים וכלה במשימות ריגול ואיסוף מודיעין.
במסמך ההמלצה ל"עיטור התהילה" שקיבל בסיום המלחמה נכתב כי “במהלך הקרבות בתאריכים 18־22 בינואר 1945 גילה סמל פריבלר גבורה יוצאת דופן […] במעשיו הציל מחלקתו והרג/פצע למעלה מ־20 חיילי אויב". כשהיה נער צעיר השתתף בשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו ובשחרור פראג, שם נפצע קשה בראשו ביום האחרון של המלחמה, וכתוצאה מכך שקע בתרדמת והתעוור לחודשים. מפעל חייו של פריבלר, שעלה לארץ ב־1990, הוא פרויקט הנצחת הילדים הלוחמים של מלחמת העולם השנייה, שעליו הוא עמל כבר שנים.
יפים סגל
יפים סגל (93), תושב יפו, היה בעיצומו של קורס קצינים בצבא האדום כשפרצה המלחמה. במהלך המלחמה עבר, כמפקד מחלקה בחיל רגלים, את קרבות הבלימה הקשים בביצות בלארוס, השתתף בקרב סטלינגרד, בקרב קורסק ובקרבות לשחרור אוקראינה – שם נפצע בפעם הרביעית והאחרונה.
בסטלינגרד לחם סגל בגרמנים בקרבות פנים אל פנים. "באחד הקרבות הובלתי את המחלקה להסתערות", הוא משחזר, “תוך כדי שרצנו וירינו, ספגנו אש קשה. כשזינקנו אל השוחות הגרמניות נתקלתי בגרמני גדול ממדים והתפתח בינינו קרב קשה. הוא הפיל אותי והרים את הנשק כדי לחסל אותי, אבל ברגע האחרון הספקתי לרוקן את מחסנית האקדח בראשו. הוא נפל עלי, וריסק בכת הנשק את הברך שלי".
בסיום המלחמה קיבל סגל משימה מיוחדת – לאתר בין 50 אלף הגרמנים השבויים, שהוחזקו במחנה בעיר, את הקצינים הבכירים, ביניהם המושל הצבאי של עיר הולדתו קורוסטן שבאוקראינה בימי המלחמה, שהיה אחראי על השמדת היהודים באזור.
תוך כדי תכנון המשימה המורכבת וביצועה, גילה סגל כי במחנה נמצאים 27 יהודים, אשר גויסו לשורות הוורמאכט ושימשו כמגנים אנושיים בפינוי שדות מוקשים. בזכות אחד מאותם היהודים, הצליח סגל לאתר שבעה קצינים נאצים בכירים. כל אותם קצינים נשפטו והוצאו להורג על פשעיהם.
את היהודים שמצא הוביל בסתר ברכבת לטרנסילבניה, שם שוחררו. סגל עלה ארצה ב־1991.
יונה (יון) דגן
יונה דגן (91), תושב גבעתיים, ניצל את ההפוגות בקרב כדי לכתוב שירים. אחד הנודעים שבהם, “החיים והגורל”, התפרסם באנתולוגיה שערך לאחר המלחמה יבגני יבטושנקו. דגן שירת כמפקד סיירת חי"ר וכמפקד טנק. את המלחמה סיים עם חמישה עיטורי קרב.
ב־21 בינואר 1945 הוביל את צוותו לקרב האחרון. "לא אשתה לפני המוות, אתייצב מולו נקי", אמר התותחן לדגן, שהושיט לו כוסית וודקה רגע לפני הסתערות. "כולנו ידענו שזה הסוף", הוא נזכר, "מצאנו את עצמנו לבד. שאר מפקדי הטנקים סירבו להתקדם. לפתע, עד היום איני יודע למה, צעקתי לתותחן '5 מעלות ימינה: אש!' – באותו הרגע נשמע פיצוץ אדיר. הלסת שלי נשברה ופני בערו. הייתי בטוח שהפגז שלנו התפוצץ בתוך הקנה. הסתבר שאנחנו ופנצר גרמני, אשר תצפת עלינו מהיער, ירינו זה בזה באותו הרגע ממש ושני הטנקים הושמדו. הצוות שלי נהרג במקום". כשדגן זחל החוצה, המתינו לו חיילים גרמנים. כשמצאו אותו הרוסים לאחר הקרב, הוא היה מוטל לצד הטנק שלו עם שבעה כדורים בגופו ואקדח בידו. דגן שרד את הפציעה הקשה. לימים למד רפואה והפך למנתח בעל שם בברית המועצות. הוא עלה ארצה ב־1977 ועבד כמנתח בתל השומר.
גריגורי כץ
גריגורי כץ (93), תושב ירושלים, השתתף כלוחם חי"ר בקרב קורסק, הנחשב לקרב הטנקים הגדול בהיסטוריה. הוא זוכר כל פרט מהלחימה האכזרית שבמהלכה נפצע קשה לפני 72 שנים.
“היינו מוקפים, ידענו שזה הסוף. ביקשנו פעמיים מכוחותינו לירות מטח ארטילריה על עמדתנו, שכן מסביב היו כמה עשרות טנקים גרמניים", הוא נזכר, “לא הרשינו לעצמנו להשתעשע במחשבה שנחזור בחיים והחלטנו שלפחות ניקח את הטנקים הגרמניים הארורים איתנו”.
כץ הצליח לשרוד את התופת בשוחות, כשמסביבו בוערים למעלה מעשרה טנקים גרמניים ועשרות חיילים גרמנים ורוסים. "אני חושב על כך לעתים קרובות. עד היום איני יודע איך שרדנו את אותם שני מטחים – זה היה גיהינום אמיתי". באותו הקרב נפגע כץ מפגז של טנק גרמני, נפצע קשה בראשו ואיבד הכרה.
"פקחתי את עיני אך לא ראיתי דבר, לא שמעתי דבר ולא הרגשתי אף איבר בגופי. הייתי בטוח שאינני בחיים", הוא אומר. לאחר שהתעלף כמה פעמים, החליט לזחול חזרה לכוחותיו. האפשרות היחידה לעשות זאת הייתה דרך שדה המוקשים. במאמצי־על הוא הצליח לזחול בחזרה. בבית החולים חזרה אליו הראייה והשמיעה ותוך חודש הוא כבר דרש לחזור לחזית. בהמשך נפצע עוד שש פעמים בחזית.
על גבורתו זכה ב"עיטור הכוכב האדום". כץ עלה ארצה ב־1999.